 |
שמתם לב, אולי, שיש לבני אדם בחברות מסוימות יחס אמביוולנטי כלשהו לאכילת בשר? הם לא אוכלים פרות אלא בקר, לא אוכלים תרנגולת חמודה אלא עוף וקשה לאנשים במערב לחשוב על אכילת כלב או חתול. זה לא סתם, יש כאן עניין של הזדהות. רצח, כפי שמתאר דוסטוייבסקי בספרו "החטא ועונשו" (שהוא לא מקור מדעי, אבל תיאור אפשרי של תחושותיו של בן אדם לאחר רצח), רצח הוא לא דבר ש"עובר חלק" בנפשנו. מי מהקוראים הבאים מוכן לשחוט את החיה שהוא אוכל? בשביל זה יש לנו אטליז, שוחט, קצב. מה שמאפיין התנהגות סוציופטית (לא בטוחה בהגדרה...), הוא מין אי-הזדהות עם מצבו של אחר. אנחנו לא אוכלים בשר בגלל שזה רצח של בעלי חיים, אלא למרות זאת. מדוע "צמחונים" רבים (כמוני...) אוכלים דגים לתיאבון? מכמה תשובות שקבלתי, נראה לי שיש הזדהות פחותה עם החיה הזאת. אנחנו חרשים או עוורים לתקשורת שלה, לא מזדהים. הייתי יכולה להרוג דג לשם אכילה בטבע, אבל הריגת ארנבת היא מעל לכוחי הנפשי. רובה, שמרחיק מאתנו את יסורי הגסיסה, שהם די דומים ביונקים השונים (בעינינו. יותר מובנים לנו) מקל על פעולת ההריגה, כי הוא יוצר הרחקה. כך נראה לי. באופן כללי, אם אני מתבוננת לפי סרטים (מה שאני עושה רק כשמדובר במודעות בני אדם, משום שהם תוצר של מודעות זאת), יש מין רעיון כללי של "תולש רגליים לזבובים - חפש את הפסיכופט". אני לא יודעת אם זה מתקיים בפסיכיאטריה, אבל התודעה האנושית שלנו מקשרת בין הפרטים. אני גם מאמינה שחלק מההפרעות פסיכוטיות הן לא חד-משמעיות, אלא מזוהות ככאלה כשהן מופיעות באופן קיצוני וחריג אצל הפרט, בעוד יתכן שרבים הם בעלי נטייה זו או אחרת באופן קל למצבים נפשיים דומים. רצוני לומר, שעל אף שרבים לא מוגדרים, למשל, כבעלי הפרעה כפייתית אובססיבית, מאנית-דיפרסיבית וכדומה, אין זה אומר שאין הופעות של התנהגויות אופייניות להפרעה ברמה קלה מאוד אצל פריטים המתמודדים בחברתם באופן די משביע רצון. הרעיון לא נראה מופרך מבחינה פיזיולוגית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש