בתשובה לגיל רונן, 12/03/04 21:56
התלמיד עלה על רבו 204956
אמרתי כבר ואומר שוב - אני בהחלט מבינה את התסכולים, המרירות, הזעם וגם הרגשות האלימים שמתפרצים בסיטואציה שתיארת. זה לא מצדיק פשע כמו דקירה או רצח - ואם זה מצדיק אמפתיה לפושע, שיצדיק נא אמפתיה לשני הצדדים.

אתה עושה סלט וחביתה שלמים - מעצבנים אותך גם העובדות עצמן, גם אופן הסיקור שלהן בתקשורת וגם האופן בו צריך לשפוט אותן. על מה אני מחפה פה, מכל הדברים האלה?
התלמיד עלה על רבו 204958
על הסיקור בתקשורת. באופן שיטתי ומעצבן עד בלי די. פשוט לא בא לך לראות את העובדות, ואת חושבת שתפקידך כאן לסנגר על מה שהכאילו-עיתונאיות האלה עושות, וחבל שכך.
התלמיד עלה על רבו 204961
הנה אני ארחיק איתך לכת:

בסך הכל אני מסכימה לגבי גינוי של אופן הסיקור הסנסציוני.
לגבי ההטיה: "קל" מאוד לעיתונאים לכתוב על גבר שהיכה את אשתו. זה משחק על נאראטיב מוכר, על סרטים תורכיים/מצריים סוחטי דמעות, על דמויות הקורבן והמקרבן. זה מספק כר מצוין לכותרות כמו "הפחד והזוועה", ותיאורים קורעי לב של הילדים הבוכים על אמם. לעומת זאת, פחות "קל" לכתוב על אשה שהכתה גבר - זה לא מסתדר עם נאראטיבים שכיחים, מלבד אלה שמופיעים בקריקטורות מיושנות (האשה בחלוק בית דופקת לבעלה מערוך בראש, כשהוא חוזר עם כתמי ליפסטיק של אשה אחרת על הז'קט שלו). ולכן, כשמטפלים בנושא כזה, מדגישים כל מיני "הבטים אנושיים" כמו ההתעללות שעברה הרוצחת קודם לרצח.

כאן מגיע ההבדל בינינו: אתה תגיד שהגישה הזו לטיפול בחומרים נובעת מקונספירציה נשית. אני טוענת שמדובר בעצלות עיתונאית, בחשיבה שבלונית-מיידית וברצון ליצור נגישות קלה במיוחד לקהל הקוראים. ככה זה בכל נושא בעצם.

(ועכשיו אמתין בסבלנות שתמצא עוד דעה שנובעת מהיותי חברה מן המניין בפרוטוקולים של זקנות ציון).

אגב, הכלבה של השכנים משגעת לי את המוח ביללות, כל הערב ובעצם כבר כל השבוע. שאלוהים ייתן לבעלים האכזריים שלה מה שמגיע להם. העיקר ששמו שלט עם השם שלה על הדלת.
התלמיד עלה על רבו 204987
לגבי הכלבה שמשגעת את השכל, יכולתי לומר כל מיני בדיחות ואני מתאפק.

לגבי הנראטיב - המקרה הספציפי שעלה בסקרי העיתונות של דובי הוא מקרה של אמא שניסתה לרצוח את הילד שלה, בן ה-‏3, לא אשה שניסתה לרצוח את בעלה.

חוץ מזה, כמו שכל פמיניסטית שנה ב' יודעת, לא חסרים בחברה המערבית נראטיבים של האשה הקטלנית, הבוגדנית והמסוכנת, מדמותה של חווה דרך אשת פוטיפר ודלילה ועד גלן קלוז מ"Fatal Attraction".

אני חייב לומר שלא רק הסטריאוטיפים וההטייה מציקים, אלא עצם העיסוק היומיומי בנושאי נשים, כאילו שכלי התיקשורת הלאומיים הם לא יותר מאשר ביטאוני נעמ"ת. אבל אני מבין שזה בגלל שעכשיו זה "השבוע שבמסגרתו חל יום האשה הבינלאומי" (כך כתוב כאן - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2887579,00.h... ).

מה שנותן לי כל מיני רעיונות לגבי השחלת מאמרים משלי, בתירוץ שעכשיו זה "השנה שבמסגרתה חל יום המשפחה" וככה.

לסיום, עלי לומר שאני חושב שאם דובי היה לוקח על עצמו לעשות סקירה יותר ממצה של הנושא ומציע את המאמר ל"עין השביעית" למשל, זה היה מתפרסם ואף משפיע. אפשר היה להשתמש בכתבה שכזו כתירוץ לראיין את עורכי החדשות בכלי התקשורת השונים ולהבין מה בעצם קורה פה.
התלמיד עלה על רבו 204991
אגב, ברקת, לדעתי מה שחסר לרוב משתתפי הדיון כאן, אולי בשל גילם הצעיר, זה היכרות עם מה שקורה בתחום הגירושין. אצטט מתגובה של קוראת (דווקא לא אוהדת) למאמר שלי בפורום מקורנן אחר ( http://www.faz.co.il/story_2035 ):

"האם יש ניצול לרעה של ה"כלי" הזה כמו שטוען גיל רונן? לצערי בנקודה הזו הוא כנראה צודק. אני מכירה אישית עורכי דין (אחד מהם גבר... באחד המקרים תומך האיחוד הלאומי,,, לא שמאלן ולא יפה נפש, השניה אישה הנשואה לחרדי מבני ברק) שממליצות ללקוחותיהן הנשים להגיש תלונות גם אם הן כוזבות על הכאתן או על איום ברצח במסגרת מאבקן לשיפור תנאי הגירושין. כאשר בסך הכל מדובר על כסף..."

כלומר, המיתוס של הבעל המכה והמרביץ ואווירת ההסתה שמייצרות הפמיניסטיות מנוצלת בבתי המשפט בכדי לחלוב מבעלים ואבות את כל רכושם, להפריד אותם מילדיהם וליטול מהם את כבודם. ההרעשה העיתונאית הזאת נותנת לכל אשה ואשה זכויות יתר בשטח - בבית, בתחנת המשטרה ובבית המשפט. ולכן היא כל כך חמורה. זה הרי פשע בקנה מידה מאסיבי, מה שהמגיבה ההיא מתארת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים