ישראל-פלסטין והקשר הקוולנטי 21052
הכול יודעים כיום שתהליך השלום היה תעתוע, אולם איני משוכנע שכבר עמדנו על טיבו. יגידו אנשי הימין מדושני עונג, "ידענו שהאשליה השמאלנית הזו תיגמר רע," אולם במבט לאחור, אנחנו רואים שמה שהתקרא "תהליך השלום" היה בעצם חלומו הרטוב של יצחק שמיר: כל ההתנחלויות עדיין עומדות על תלן, לפלסטינים אין מדינה וירושלים בידי אולמרט והחרדים. עברו כמעט 10 שנים מאז הסכמי מדריד, המבוא להסכמי אוסלו, ובינתיים, הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, פרס, שרון וערפאת עדיין מנהלים את העניינים ושמיר מחכך את ידיו בהנאה. בכל השנים האלה התקדם תהליך השלום רק למראית הדה ז'ה וי.

איך יכול היה "תהליך השלום" להימשך זמן רב כל כך בלי שהבועה תתפוצץ עוד קודם? נו טוב, היה לנו פרטנר, הפלסטינים, הם שיתפו פעולה עם התעתוע בדיוק כמונו. ומה הרוויחו שני הצדדים מאשליית "תהליך השלום"? היא אפשרה לכל צד לא לוותר על חלומותיו. בתהליך הזה היו פעימות, מפגשי פסגה, מפגשים ביטחוניים, כל הזמן זז משהו; לכאורה נגמר עידנו של שמיר הקופא על שמריו, ומצד שני אף פעם שום צד לא ויתר סופית על מאווייו.

"תהליך השלום" יצר בינינו ובין הפלסטינים מציאות שמזכירה מאוד "קשר כימי" מסוג הקשר הקווולנטי: אטומים נקשרים במולקולה ע"י שיתוף אלקטרונים בקליפתם החיצונית לשם יצירת מבנים יציבים כשל הגזים האצילים. האלקטרונים המשותפים "מסתובבים" סביב גרעיניהם של שני אטומים (או יותר) במסלול המקיף את שניהם, ומנקודת ראותו של כל גרעין אטום יחיד, אף שהאלקטרון אינו שלו בלבדית, הוא גז אציל, קליפתו שלמה. כך, במעין קשר קוולנטי שכזה התנהלו חיינו עם הפלסטינים בעידן "תהליך השלום". ירושלים המשולה כאן לאלקטרון היתה לרגע שלנו, "בירת ישראל הבלתי מחולקת לנצח", ולרגע של הפלסטינים, "אל קודס שנערים מנופפים דגלי פלסטין על חומותיה", לרגע פרס חילק את ירושלים, אבל למחרת ביבי שוב איחד אותה. הפלסטינים קיבלו את חברון, אבל מתנחלי בית הדסה חגגו בה. קבר רחל שלנו, אבל הפלסטינים שולטים עליו מכל עבר. בקיצור, כל אחד מהצדדים, מנקודת ראותו, לא ויתר אף פעם על נכסיו (האלקטרונים המשותפים במשל הכימי שלנו), ומצד שני המצב בכללותו לא היה נורא כל כך. בעברית פשוטה קוראים לזה, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, גם תהליך שלום שעושה לנו מזרח תיכון חדש וגם אף אחד לא מוותר על כלום לנצח. נפלא.

לכן כפי שציינתי שיתפו שני הצדדים פעולה בתעתוע הזה. רווח נקי לכולם. ערפאת מתקבל בבירות העולם כשבכיסו פרס נובל לשלום, לדחלן יש אחל'ה מרצדס ולג'יבריל רג'וב תחנות דלק, אצלנו מתחלפות ממשלות אחת לשנתיים וכך כולם ראשי ממשלות ושרים רוב הזמן, ואפילו העמך נהנים, הפלסטינים עובדים בישראל ומעלים את רמת החיים, והקבלנים הישראליים שמעסיקים אותם מרוויחים עוד יותר. שום צד לא מוותר על כלום וכו-לם מבסוטים. גם מוברק מבסוט כי הוא משחק אותה פטרון של הפלסטינים והאמריקנים מבסוטים כי יש יציבות אזורית. רק דניס רוס קצת מבואס, כי כמה אפשר להתרוצץ כמו יו-יו מצד לצד.

אבל ההתרוצצות של דניס רוס היתה הכרחית. כל המשאים והמתנים, הם שיצרו את התנועה האלקטרונית הדרושה. הפטנט הזה לא עובד אם נחשפת האמת ומתגלה שבעצם המצב הוא סטטי, הנכסים הטריטוריאליים והסמליים היו חייבים לעבור מצד לצד ללא הרף כדי ליצור את "השיתוף הקוולנטי". לכן מיעטו המנהיגים לדבר על "הסכמי אוסלו" והעדיפו את המונח "תהליך השלום" – המילה "תהליך" לכשעצמה מבטאת דינמיות.

מי ששואל את עצמו למה הפלשתינאים דחו את ההכרזה על הקמת מדינה גם בחלוף חמש השנים שצוינו בהסכמי אוסלו, או למה הם לא מכריזים על הקמת מדינה עכשיו, יכול למצוא את התשובה בעקרון שתואר כאן. הקמת מדינה פרושה הכרה במציאות קיימת, במה שיש, ולא בחלום של מימוש כל האופציות הווירטואליות שנסחרו בבורסת תהליך השלום. אבל הם הרי השקיעו ב"תהליך השלום" לטווח ארוך, אז מה, דווקא עכשיו כשהבורסה בשפל, הם ילכו וימכרו את האופציות בשביל לקנות עם זה דברים ממשיים במכולת? מי צריך מדינה כשהוא צועד בביטחה לארץ המובטחת?

עוד לפני פחות משנה היתה בועת השלום מנופחת ואיש לא התלונן ואז בא האידיוט הזה אהוד ברק, פוצץ אותה וחירפן את הכול. בראיון לעיתון הארץ הסביר דחלן בשבוע שעבר שהכול ממש התחננו לפניו שלא יגרור אותם לקמפ דיויד, ששום דבר אינו בשל עוד, שאי אפשר למהר ולרוץ לשם בלי הכנה מוקדמת, שהעם הפלסטיני אינו בשל כרגע להכרעה סופית (דחלן לא סיפר בראיון כמה זמן נדרש להכין את העם הפלסטיני, חודש? חצי שנה? חמש, עשר שנים?) גם דויד לוי וחיים רמון הסבירו לברק שאף אחד מהצדדים אינו בשל, אבל ברק הרי היה עקשן. לא ביבי הוא זה שהקפיא את "תהליך השלום" – הניזון, כאמור, מתנועת מטוטלת של נכסים לאומיים העוברים וירטואלית מצד לצד - הוא רק האט אותו לפרק זמן (עניין מסוכן, כי ב'סלו מושן' עלולה היתה להיחשף המציאות האמיתית). מי שהקפיא את "תהליך השלום" היה אהוד ברק בתביעתו ל"הסכם קבע עכשיו", כלומר, סוף התנועה, כל צד מקבל פחות ממה שהיה לו מדי פעם בכיס בהתאם לתנועת המטוטלת, סוף השיתוף הווירטואלי בנכסים, סוף "הקשר הקוולנטי".

אבל האנתיפדה הפלסטינית מעוררת שוב את תנועת המטוטלת. הפלסטינים, שלא הסכימו לוותר על חלומותיהם בקמפ-דויד, מאמינים, שאם לא היום אז מחר, ישיבו לידיהם כל מה שאבד, וגם אנחנו נאנחים אנחת רווחה, ירושלים השלמה שוב בידינו. הם מאמינים שהדמוגרפיה שלהם תנצח בסופו של דבר ושרון כבר מדבר על העלאת מליון יהודים לארץ. העיקר שתהיה דינמיקה. אבל עכשיו כשכבר הבנו סוף סוף את הפרינציפ של תעתוע השיתוף הקוולנטי, תגיד לי דוב, מה אכפת לך שביילין יארגן לנו איזשהו "חידוש תהליך השלום" במקום "אנתיפדת השלום" - אל תדאג, לא להרבה זמן, רק עד לאנתיפדה הבאה.
עלייתם ונפילתם של הסכמי אוסלו 21110
כנפיו וגופו של רכב החלל האמריקאי בחלקן הקדמי מצופות לבני בידוד שתפקידן להגן על החללית מפני החום החרב שמתפתח עם כניסתה חזרה לאטמוספירה. הלבנים האלה בנויות מחומר כזה שבהתחממו הוא פשוט נשרף ונאכל. הן מתכלות אט אט תוך כדי התקדמות החללית בתוך האטמוספירה, אך את תפקידן הן ממלאות היטב, כי המערכת הזאת מתוכננת כך שבהסתיים השלב המסוכן הזה בטיסה עדיין נשאן מהן משהו. לקראת הטיסה הבאה פשוט מחליפים אותן באחרות. זה פתרון טכנולוגי מבריק לבעיה. במקום להילחם בתופעה, לנסות לפתח חומרים יקרים שיצליחו לעמוד בטמפרטורה הגבוהה פשוט משלימים עמה, וניתן לראות בעולם הטכנולוגי לא פעם צורת פתרון כזאת.

קשה לי להסכים עם חלק ממדבריך באופן שבו אתה מתאר את אירועי השנים האחרונות.
שנות ביצוע הסכם אוסלו היו בחלקן באמת שקטות יחסית, אבל בחלקן האחר שברו שיאים בעוצמת הטרור, וממש השליטו חוסר ביטחון באוכלוסייה. אסור לשכוח זאת. המנגנון ששמר על השקט באותם חלקי זמן בהם הוא נשמר היה ההמצאה של נתניהו: "יתנו יקבלו. לא יתנו לא יקבלו." שטחי המולדת המתכלים, שלא כלבני הבידוד בחללית לא היה להם תחליף, ולא היה מהם מלאי בלתי מוגבל. הפלשתינים רצו בשטחים וכאשר העמידו את העניין כך שללא שקט לא יקבלו אותם, השתדלו לשמור עליו. מעניין שלמרות שבסוף שלטון ממשלת נתניהו לא מומשו הסכמי וואי ולא נמסר לפלשתינים דבר, דווקא אז הגיע השקט לשיאו.
ברק, לאחר פסגת שרם מימש את כל מה שהוסכם בוואי. מבחינת התחייבויות ישראל נשארה אך הפעימה השלישית אבל על עניין זה הייתה הסכמה בינינו ובין האמריקאים שמדובר בלא יותר מאחוז אחד.
(זכור לי שבתקופת ההקפאה שתיארתי, אמר טומי לפיד שהיה אז כוכב טלויזייה, שאם לא נקיים בדקדקנות את "הפעימות" תפרוץ אלימות. אני כתבתי לו אז שהאלימות תפרוץ דווקא אחרי שהפעימות האלה יתממשו ולא עיכובן הוא זה שיגרום לכך, וכך אכן היה.)
וכאשר נגמר מלאי "אבני הבידוד" שאלת פריצה האלימות הייתה רק עניין של זמן ועיתוי מתאים. לברק לא נותר דבר כדי להזין את השקט. בזמנו הוא ניסה להשתמש באבו דיס כבאבן בידוד, אבל האבן הזאת הייתה קטנה ועלובה, והפלשתינים, כזכור, צחקו לו בפנים.
טעות טרגית היא לחשוב שהתעקשותו של ברק על הסכמי קבע או שביקור שרון בהר הבית קבעו משהו מהותי. הם אולי קבעו משהו בלוח הזמנים בממדים של ימים או חודשים ספורים, אבל לא יותר מכך. קשה לי להבין איך גם אתה נתפש לצורת החשיבה עליה דברתי במאמרי, כאילו פרט קטן כזה או אחר קובע את המהלכים הגדולים, ואני ממש מצר על כך. מהומות אבו דיס היוו ניסיון ראשון של הפלשתינים להדליק את האלימות. הן פרצו ללא כל סיבה ישירה. אריק לא ביקר בהר הבית וברק לא הכריח אותם לעשות שלום. פשוט הגיעה עת האלימות. המהומות האלה היו יכולות להתפתח למשהו כמו שהיה במהומות מנהרת הכותל או אפילו לממדים של היום. אני מניח שצה"ל הסיק מסקנות ממהומות מנהרת הכותל ובנה מנגנון תגובה למקרה שערפאת ינסה להצית אש בדרך זו, ולכן האש לא "תפשה", ולערפאת נדרש זמן כדי לבנות תוכנית מוצלחת יותר להצתת האלימות. הדבר דומה להצתת אש באמצאות גפרורים. במערכת האנושית עליה חולש ערפאת, לפעמים גפרור אחד לא מספיק, ודרושים מספר ניסיונות. כך בדיוק היה גם לפני פרוץ מהומות מנהרת הכותל. ערפאת ניסה להצית את האש באמצעות הפגנה בקשר להריסת בתים לא חוקיים ולא הצליח. כפי שכולנו זוכרים הניסיון השני צלח.

אנו נמצאים בתוך מצב שהיה צפוי וידוע מראש. שימוש באבני בדוד מתכלים יכול להצליח רק כאשר מהותם היא כזאת שאפשר ליצרן בצורה שוטפת ככל שיידרש. לשטחי מולדת אין התכונה הזאת.
אין מילים 21121
אחת התגובות המבריקות ביותר שקראתי.

אבל בלי הערה אחת אי אפשר: למרות שזה נראה כך, הפלסטינאים שעובדים בזול אינם גורמים לעליית רמת החיים בישראל.
ישראל-פלסטין והקשר הקוולנטי 21136
ההבדל בינך לבין ''האידיוט הזה ברק'' הוא שברק קרא את המצב בתור מצב של שווי משקל רופף מאד. אם להשתמש באנלוגיה שלך, המולקולה שנוצרה היתה (לדעתו) מולקולה בלתי יציבה שכל הפרעה קטנה יכולה לגרום לפירוקה. מין דינמיט כזה ששיך יאסין או כפיל גולדשטיין יכולים לפוצץ בקלות.

כהערת שוליים, לא הייתי ממליץ להסתמך על דבריו של דאחלאן בתור האמת שאין בילתה.
פידבק חיובי 21340
נהניתי מאוד מהמטפורה הכימית בפרט ומהניתוח שלך בכלל. השאלה הנשאלת היא: האם רצוי לנסות להגיע לפתרון קבע עם הפלסטינים? האם זה אפשרי? במידה והתשובה לכך שלילית, הרי שהסכם אוסלו השיג את מטרתו דווקא בשל חולשותיו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים