בתשובה להאלמוני מקודם, 06/04/04 20:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני התייחסתי לפסוק כפי שהוא מופיע בהגדה, לעומת איך שהוא מופיע בתהילים. בתהילים הקורא מקבל הקורא מושג ברור (מהפסוק הקודם, כפי שהראה כותב תגובה 210412) שהפסוק מובא בהקשר לאירועים ביורשלים, 586 לפנה"ס, (נבוכאדנצר VS ממלכת יהודה)- נקודתי ולגיטימי. בהגדה, לעומת זאת, נעקר הפסוק התנכי מהקשרו זה, כך שקל מאוד (אולי אף טבעי יותר) לפרשו כך: גויים=אויבי-ישראל==> שפוך חמתך. בכותבי גויים אני מתכוון כמובן לכלל הגויים, במובן חובק העולם של המילה, שהרי אין בהגדה רמז היסטורי המסייג קביעה כזו. בכותבי אויבי-ישראל אני מתכוון כמובן לאויבים על-זמניים, שהרי אין רמז היסטורי המסייג קביעה כזו. היבט אחר בתגובתי התייחס למשמעות של חג הפסח הנובעת מכך: זהו לקט של התייחסויות שליליות לגורמים חיצוניים שונים, ממקרים היסטוריים שונים, אשר חיבור בלתי מנומק ביניהם יוצר מטאפיזיקה על-זמנית של הירדפות. למען אלו ש(חשבתי) שימטירו עלי מגוון סייגים מטקסטים יהודיים אחרים, הבהרתי שאני מתייחס לחג הפסח בתור חלק משמעותי מהחויה היהודית של *רוב* העם, על מרכיביו החילוניים. ולסיום תיקון עצמי: אחרי, לא לפני |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת ''יש לזכור שהפסוק מוקרא דקות-טקס ספורות לפני ''והיא שעמדה'' הכוללני'', ותיקנת ''אחרי''. לא השתתפתי בסדר בביתך, אבל אצלנו ''והיא שעמדה'' נאמר באמצע ''מגיד'', וה''שפוך חמתך'' מוזכר אחרי האוכל, לפני המשך ההלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שלא נערך סדר בביתי מזה שנתיים-שלוש. בכל מקרה, אם כוונתך היתה שהסעודה יוצרת את הנתק הרעיוני הראוי בין השניים, קבל את תמיהתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי היתה שהאוכל אצלנו נמשך יותר מ''דקות ספורות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לא נכון לומר "יש לזכור שהפסוק מוקרא דקות-טקס ספורות לפני [או אחרי] "והיא שעמדה" הכוללני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם, כפי שנלעס, הפרש הזמן הזה (50+- דקות?) יוצר ביניהם נתק רעיוני (עד כדי כך שתחושת הסאגה/מטאפיזיקה מתאזנת)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עבור עורכי ההגדה (או כל טקסט דתי אחר) סביר היה להניח שהקוראים מכירים את הציטוטים שלהם במקורם. אי אפשר לדרוש מהם לנבא שיבוא יום ובו ההגדה תהיה חלק משמעותי מן החוויה הדתית של רוב הקוראים - שעלולים לעשות את חוסר-ידיעתם קרדום לחפור בו את הדברים מן ההקשר המקורי שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, מה מקור הנטייה של העורכים לכונן חג וטקסט המאחים את האירועים הללו? (כן, הנקודה שלך טובה. עדיין, נדמה לי שגם בתקופות קדומות יותר היה לרוב האנשים קל יותר להבליג על הדרשנות ולתת לדמיון לעשות את שלו. בכל מקרה, אנחנו מסכימים שכיום התופעה קיימת בקרב הדיוטות) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |