בתשובה לעמית מנדלסון, 26/04/04 20:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל, נדמה לי מפתיחת תשובתך שהאופציה המתאימה עבורך היא הפסימית (?) - 4. לגבי היתר, אני פשוט מזועזע. אתה בעד תהליך כואב ובלתי אפשרי כמעט של מן הגדרת זהות חדשה זהה לכל תושבי ישראל (ללא עזה), כי זה מה שיבטיח את קיומנו, ובאותה נשימה ניתוק ומצב מתיחות עם השכנים? אז למה כל המאמץ? תנתק כבר עכשיו את כל ריכוזי האוכלוסיה הערביים הגדולים מהמדינה, וכך תשרוד כם זהות יהודית (כי "אין להם דבר להציע לנו", אז למה לטרוח?) כל המטרה של יצירת מדינה בה החלק הערבי מרגיש שווה זכויות לזה היהודי היא ההתקרבות לשכנים, והפסקת ה"עם לבדד ישכון" שהביא אותנו למצב המתיחות והלוחמה הבלתי פוסק. וגם אז רצוי שהחלק הערבי המסיבי (זה שיושב היום ביו"ש ועזה ועוד אי אילו פליטים שחושבים שמגיע להם והם רוצים לחזור לכאן) לא יהיה חלק ממדינה זו, אלא יחיה תחת ישות פלסטינית, ששותפה לישראל בכלכלה ובאינטרסים רבים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לאופציה "4", אני לא חושב שהיא קולעת לעמדתי, כיוון שהמודל עליו אני חושב אינו מודל המדינה הדו-לאומית הקלאסי אלא מודל היוצר הפרדה ברורה בין הישראלים והפלסטינים שמעבר לקו הירוק. כדי להבהיר את עמדתי טוב יותר, אינני רואה במתיחות עם השכנים יעד שיש לשאוף אליו, אבל לדעתי זה יישאר כמו שהוא היום לעוד זמן רב, ייתכן שיהיו יחסים דיפלומטיים כמו עם מצרים, אבל לא יהיה שלום אמיתי בין העמים. ניתוק ריכוזי האוכלוסיה הערביים ממדינת ישראל לא יביא שלום, ומצד שני יגרום לכך שהמדינה תישאר בגבולות מצומקים, שאינם בני הגנה (לא ניתן לאיים בנשק גרעיני על הפלסטינים או ערביי ישראל מסיבות ברורות), וחיזוק גדול למוטיבציה של זרמים קיצוניים באוכלוסייה הערבית להשמדת ישראל. אחרי שלוש וחצי שנות מלחמה, לצפות שישות פלסטינית תתקיים לצד ישראל ביחסי שלום שאינם חותרים תחת קיומה של מדינת ישראל, (גם אם ניסוג לקו הירוק), זו ציפיה קצת יותר מדי אופטימית. ישות כזו תהיה מקור לעוינות מתמדת, וקשר הדם בין ערביי ישראל והפלסטינים יחזק את השאיפות האירידנטיות של ערביי ישראל, לחתור תחת קיום מדינת ישראל ולהביא לפלסטין הגדולה מהים ועד הירדן (ואולי עד גבול עיראק?). לדעתי, הדרך הטובה ביותר למנוע תרחיש זה, בהתחשב במלחמה וההקצנה האיסלאמית בצד הפלסטיני, היא להעביר לצידנו את ערביי ישראל ולהפריד בינם ובין הפלסטינים. טרנספר אינו פתרון, שכן הוא ישאיר על גבולנו מאסה גדולה של אוכלוסיה עויינת, שתהווה מקור להמשך הסכסוך לשנים ארוכות. המטרה של יצירת מדינה בה החלק הערבי מרגיש שווה זכויות לזה היהודי, היא קודם כל הבטחת עתידה של המדינה לטווח ארוך (ולא בהכרח התקרבות לשכנים). אם זה יגיע, סביר גם שבאיזשהו שלב ייאלצו גם השכנים להכיר בכך שמדינת ישראל היא עובדה מוגמרת ובלתי הפיכה על מפת המזרח התיכון - ורק אז נוכל להגיע לשלום אמת, למרות שהדבר ייקח עוד עשרות שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם אני מניח שהתכוונת בשאלה לאופציה 5, שהרי אופציה 4 מדברת "ללא שינוי מהותי מהמצב כיום", ואופציה 5 היא "כן, אך לא כמדינה יהודית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שנדרשת משנינו הבהרה נוספת. אני מוכרח לציין שלא הבנתי לגמרי גם את תגובתך האחרונה, אז אנסה לפרקה לחלקים ולהשוותה למה שמופיע אצלי בכדור הבדולח. קודם כל, אם לשפוט לפי המצב לפני 50 שנה והתהליכים שעברנו כמדינה מאז ועד היום, עולה הסטטיסטיקה היבשה הבאה: הקמת מדינת ישראל לוותה בהכרזת מלחמה מיידית של כל הערביות השכנות, וכמה רחוקות יותר, וביצירת בעיית הפליטים הפלסטינית. סה"כ: 4 אויבות בגבול, אוייבת רחוקה יותר שטרחה לשלוח צבא (עירק) ובעיית פליטים. היום הבעיות הן רק עם שתיים בגבול, וגם שם יתרוננו ברור באופן שמשתק מראש מחשבות לחזית צפונית ממשית, ובעיית הפליטים בצורתה החדשה. כך שאפשר להגיד שכ 50% (אם לא יותר) מהסכסוך האזורי נפתר. יתרה מזאת, הדלק מאחורי המלחמה הקרה שהפכה את סוריה ומצרים לשלוחות של ברה"מ ואותנו לאי האמריקני הבודד הסתיים, ובעולם הדי חד קוטבי של היום מדינה כמו סוריה, שלא עברה את המהפך של מצרים, נמצאת בנחיתות ברורה ותחת מכבש חזק מאוד לשינוי. הרבה מאוד משינוי הגישה הערבית נבע גם משינוי בגישה הישראלית עם השנים: ממדיניותו הבדלנית של בן גוריון, שחילחלה דרך ממשיכי דרכו ותוכנית הלימודים שהטמיעה ערכים אלה ברבים מ"דור המדבר", עברנו לאנשים כמו רבין ושרון, שהיוו אופוזיציה לקו זה עוד בהיותם גנרלים, ואח"כ עם השתלבותם בפוליטיקה, ועד לתפנית, שהחלה בעצם ב 74. שינוי קו זה, שמתבטא ביחס לשכנים בכל ממשלה בשנים האחרונות, די מבטיח, לדעתי, שבעוד 50 שנה ייגמרו הסכסוכים, או יישאר אחד פתוח לכל היותר (ייתכן וזהו הסכסוך הפלסטיני, שהינו המסובך ביותר לפיתרון כרגע). כשאני מדבר על ישות פלסטינית ש"לא תיספר" תחת השלטון הישראלי, אני בהחלט לא מדבר על ניתוק. אני מדבר על צורת שלטון עצמי, שיש לו מאפיינים של מדינה, אם כי לא מושלמים: אין לו ברירה אלא לחיות בשיתוף פעולה הדוק עם שכנתו הגדולה והחזקה, שהיא גם המעסיק הגדול של תושביו והשוק הגדול ביותר שלו, אך הוא מנהל פנימית את שלטונו. זוהי שיטה של דו קיום, שכשהיא באה ביחד עם ביטול האפליה הקיימת כלפי ערביי ישראל, מבטיחה קירוב לבבות. כבר היינו בדרך למצב כזה, עד שה"יבוא" שביצע הסכם אוסלו להנהגת אש"ף הרצחנית קבר את התהליך בעודו באיבו. קשה לחזור לשם, אבל אפשרי (אני מאמין שזה הסיכוי היחיד, ועדיין זה שביצועו *פשוט* יחסית לכל האלטרנטיבות). אני לא שותף לדעתך ששאיפתם של ערביי ישראל היא להקים מדינה פלסטינית גדולה תחת מדינת ישראל. גם אם היו חלומות כאלה בעבר הרחוק, וגם אם פופוליסט מוסלמי קיצוני מרשה לעצמו להשמיע רעיונות כאלה שמוצאים דרכם לעיתונות פרובוקטיבית, המבחן האמיתי של האינטרס של ערביי ישראל הוא כשמדברים איתם על חילופי שטחים. כל תושב יזעק בחירוף נפש נגד שיוכו למדינה הפלסטינית, כי הם מבינים היטב איפה טוב להם יותר. זה לא אומר שאנחנו והם צריכים להסתפק במרמור השקט הזה, ולהזכיר להם תמיד שהאלטרנטיבה גרועה יותר, ואז להיות מופתעים וכואבים במהומות כמו אלו של אוקטובר 2000. צריכים לשאוף לחסל את ההבדלים הקימים היום בזכויות ובחובות של כל האוכלוסיה הקיימת היום בתחומי הקו הירוק. זו המשמעות של דו לאומיות, ולא סיפוח מעל 3 מיליון ערביי השטחים. בדוק סטטיסטית ששיפור ברמת החיים וההשכלה מוריד דרסטית את שיעור הילודה בקרב אוכלוסיה זו, ולכן ניתן להניח שהיחס בין האוכלוסיות יישמר במצב של השוואת תנאים. טרנספר אינו פתרון גם מאחר ואינו ישים בינלאומית, וגם מהסיבה שציינת - השארת אוכלוסיה עויינת ומדינות עוינות שהפליטים הגרו לתוכם מסביבנו. מסיבה זו ממש הופך הפתרון שלך לבעייתי מאוד: אתה בעצם מנסה ליצור הזדהות עם המדינה בקרב ערביי ישראל, כשאינך פועל להשכנת שלום מסביב. זה קשה ליישום, ולא מה שמבטיח את עתיד המדינה לגמרי (מאחר והאיום כלפי המדינה הוא פנימי וחיצוני כאחד, והם די שלובים זה בזה). מקווה שהבהרתי טוב יותר את הצד שלי, ומתוך כך את הבעיות שאני רואה בחזונך. חג עצמאות שמח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין אחד אני רוצה להבהיר, שכן הוא בסיסי בהשקפתי. להערכתי, הפעילות להזדהות ערביי ישראל עם המדינה, תיתקל בהתנגדות קשה של הצד הפלסטיני הן בשטחים והן במדינות השכנות, שכן אם זה יצליח, יהיה בכך משום קץ החלום של פלסטין הגדולה כפי שרוצים לא מעטים בקרב הפלסטינים. לפיכך לדעתי, צעדים אלו לא יביאו בטווח הקצר לשלום באזור. שלום שניתן להשיג בטווח הקצר, הוא בעיקרו שלום של ויתורים ונסיגות, ואני סקפטי גם לגבי מידת עומקו (האם מצב של מלחמה קרה כמו בין ישראל ומצרים?), עד כמה הוא יחזיק מעמד, ועד כמה הוא ימנע נטיות אירידנטיות של ערביי ישראל. עוד הערה, הסכסוך האזורי לא נפתר כליל בחתימת הסכמי השלום. הגל האיסלאמי הבא לידי ביטוי בפיגועי אל קאעידה ודומיו בעיראק, יישאר בסביבה עוד שנים רבות, ומהווה איום חמור על מדינת ישראל, גם אם רשמית תהיה המדינה ביחסי שלום עם כל המדינות השכנות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |