 |
|
 |
||
|
||||
 |
"בניגוד לכל מה ששודר ונכתב השבוע בעקבות מותה המצער של השדרנית מיכל ניב - מי שמתאבד אינו אמיץ. הוא חולה או אדם במצוקה קשה שלא יכול היה לשאת עוד בייסוריו. אין גבורה בהתאבדות ובנטישת יקיריך בדרך כל-כך אכזרית. "אבל לכנסייה החילונית יש קדושים ורגישויות משלה. וערעור פומבי על ההוד שבהתאבדות, נתפס כחוסר רגישות ואטימות קיצוניים. תהיו בשקט, אנחנו עצובים עכשיו. האם אנחנו מגלים רגישות והתחשבות כשהמנוח אינו איש מפורסם? "הכבוד המוגזם שנוטים להעניק למתאבדים מפורסמים, נובע מפולחן הנעורים שהחברה הישראלית שבויה בו. כאילו יש גבורה בשליטה על גורלך. כמעט ולא נשמע היהרור כפירה, ברגישות הראויה, ב"אומץ" של המתאבדת. לא נערך שום דיון בהנחה הסבירה שהמתאבד גורר אחריו מתאבד נוסף. זה כבר לא גורלך שלך. עם כל הכאב והצער על האובדן היקר, ההתאבדות היא בריחה, חוסר אחריות כלפי עצמך וכלפי הזולת. זו חובתנו לזכור, למען החיים." (אורי אורבך; פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ע"מ 18, בתאריך 28/01/00). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איני טוען, ולא טענתי, בזכות ההתאבדות. איני מוצא כל "הוד" במעשה. לא הייתי ממהר לשפוט את קרוביה וידידיה של ניב בשעת צערם - אינני יודע כיצד הייתי מגיב במקומם (מדובר כאן בהתבטאויות בכלי התקשורת), ואינני משתוקק במיוחד לדעת. עם זאת, חלק מן הכתוב למעלה מעורר בי את אותו זעם שחוויתי לנוכח דבריו של סגל. "נטישת יקיריך בדרך כל כך אכזרית," "חוסר אחריות כלפי עצמך וכלפי הזולת." הטענה שלי כאן היא כי *אין כל חשיבות לזולת* במקרה זה. זהו מקרה שבין אדם לבין *עצמו* בלבד, והסביבה אינה שיקול, ואסור לה שתהיה. אם הסיבה היחידה להשארותי בחיים היא "חוב" כלשהו שאני חייב לחברה או לזולת - טוב מותי מחיי. (ניר יניב; פורסם הרגע באייל הקורא יבדל"א) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |