 |
צודק ירדן בכך שיש רצון עז להנציח. גם אם תמיד חשבתי שהביטוי מעט מוגזם כי דבר אינו נשאר לנצח.
וצודק גם בכך שהיותו על-שם עידו היא הדבר החשוב לאלה שהכירו ואהבו אותו. כמו גם רעיונות אחרים שחשבתי עליהם ושייצגו אותו בצורה זו או אחרת.
יצויין שהפרס נתרם מהכסף שעידו השאיר אחריו מעבודותיו וכמובן לא יזכה להשתמש בו.
אני אבהיר גם שהוועדה מקרב סגל ביה"ס שהמליץ על הזוכים הורכבה ממורים שהכירו ואהבו אותו. הם אמרו שהקריטריון המרכזי שהנחה אותם היה אנשים שהזכירו את פועלו במישורים רבים, כשהעיקרי שבהם היה הנדיבות, הרצון לעזור, והנתינה חסרת-האנוכיות וחסרת-הגבולות (לחברים, לביה"ס, ולחברה ככלל).
העובדה שהפרס מוענק כך מעזבונו, כהוקרה לאנשים על אותן תכונות שכה הוקרנו ואהבנו מהווה איזושהי נחמה. הפרס הוא על שמו וכך יעזור לזכור אותו, להזכיר מי היה , מה ייצג, ומה השאיר לנו אחריו. כך לדעתי יחשבו אלו שהכירו ואהבו, גם אם הדור שלא ידע את עידו יתקשה להזדהות עם המלים הנכתבות והנאמרות, שעבורו הן בבחינת סיפור אגדה רחוק בלבד.
- אסף
נ.ב.
ובנימה שכלתנית הרבה יותר, אין ספק, ותמיד חשבתי כך, גם לפני שהדבר נגע בי אישית, ש"תעשיית" התרומות וההנצחה מהווה מפגש בין צרכי החברה והאירגונים השונים לבין הרצון - האנוכי - של אנשים להנציח את יקיריהם.
האנלוגיה שתמיד עלתה במוחי היתה של אותם נשפי צדקה שבהם "מוכרים" במכירה פומבית דבר שטותי כמו ריקוד עם רווק/ה נחשק/ת. עד היום לתת דבר ללא שום תמורה הוא מחסום פסיכולוגי קשה. אנשים מוכנים לתרום יותר כאשר יש הרגשה שמקבלים "משהו" (אפילו קטנוני ביותר) בתמורה.
קל וחומר כאשר התמורה אינה מכבידה על המקבל ומעניקה הרבה נחמה, משמעות, ואולי אפילו מעט אושר לנותן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש