למה? 21976
למה להעניק פרסים על שם מישהו? למה לא פשוט "פרס על הצטיינות ועזרה לזולת"?
אולי בגלל זה: 21991
אולי תשאל את מארגני הפרס. איני יודע אם מדובר בבית הספר או במשפחה, מכל מקום יש להניח שמדובר באנשים שהכירו את עידו, ושמותו היה עבורם מהלומה כבדה.

למזלי אין לי נסיון אישי באבל כבד, אבל נראה שאחת התגובות הנפוצות, אולי תגובה ממש בלתי נמנעת, היא הרצון העז להנציח. ומכאן מתחיל הרעיון של הפרס. נדמה לי שהיותו על-שם עידו רזון חשובה אפילו יותר מתוכן הפרס עצמו.
אולי בגלל זה: 21997
וסתם לשם הדגמה: "פרס בית הספר להנדסאים עבור הצטיינות ועזרה לזולת" לא יזכה לשום ציון באייל הקורא, ולא יעניין איש פרט לזוכה עצמו.
אם זה לא מטעם בית הספר - זה בסדר 22094
הבעיה שלי היא במקרה שבית הספר החליט על זעת עצמו שאדם זה חשוב יותר מכל אחד אחר שלמד שם. איני מסכים עם כך כלל.
אם זה לא מטעם בית הספר - זה בסדר 22095
אכן, זה לא מטעם בית-הספר. בית-הספר עוזר כמיטב יכולתו באירגון.

- אסף
מצטער על ההערה. 22099
לא הייתי מודע לפרטים.
סליחה.
כי נדמה שיש בכך משמעות 22093
צודק ירדן בכך שיש רצון עז להנציח. גם אם תמיד חשבתי שהביטוי מעט מוגזם כי דבר אינו נשאר לנצח.

וצודק גם בכך שהיותו על-שם עידו היא הדבר החשוב לאלה שהכירו ואהבו אותו. כמו גם רעיונות אחרים שחשבתי עליהם ושייצגו אותו בצורה זו או אחרת.

יצויין שהפרס נתרם מהכסף שעידו השאיר אחריו מעבודותיו וכמובן לא יזכה להשתמש בו.

אני אבהיר גם שהוועדה מקרב סגל ביה"ס שהמליץ על הזוכים הורכבה ממורים שהכירו ואהבו אותו. הם אמרו שהקריטריון המרכזי שהנחה אותם היה אנשים שהזכירו את פועלו במישורים רבים, כשהעיקרי שבהם היה הנדיבות, הרצון לעזור, והנתינה חסרת-האנוכיות וחסרת-הגבולות (לחברים, לביה"ס, ולחברה ככלל).

העובדה שהפרס מוענק כך מעזבונו, כהוקרה לאנשים על אותן תכונות שכה הוקרנו ואהבנו מהווה איזושהי נחמה. הפרס הוא על שמו וכך יעזור לזכור אותו, להזכיר מי היה , מה ייצג, ומה השאיר לנו אחריו. כך לדעתי יחשבו אלו שהכירו ואהבו, גם אם הדור שלא ידע את עידו יתקשה להזדהות עם המלים הנכתבות והנאמרות, שעבורו הן בבחינת סיפור אגדה רחוק בלבד.

- אסף

נ.ב.
ובנימה שכלתנית הרבה יותר, אין ספק, ותמיד חשבתי כך, גם לפני שהדבר נגע בי אישית, ש"תעשיית" התרומות וההנצחה מהווה מפגש בין צרכי החברה והאירגונים השונים לבין הרצון - האנוכי - של אנשים להנציח את יקיריהם.

האנלוגיה שתמיד עלתה במוחי היתה של אותם נשפי צדקה שבהם "מוכרים" במכירה פומבית דבר שטותי כמו ריקוד עם רווק/ה נחשק/ת. עד היום לתת דבר ללא שום תמורה הוא מחסום פסיכולוגי קשה. אנשים מוכנים לתרום יותר כאשר יש הרגשה שמקבלים "משהו" (אפילו קטנוני ביותר) בתמורה.

קל וחומר כאשר התמורה אינה מכבידה על המקבל ומעניקה הרבה נחמה, משמעות, ואולי אפילו מעט אושר לנותן.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים