בתשובה לנאאל אלטוחי, 15/05/04 21:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שכדאי לתחום את הדיון ולהפריד בין דברים: המלחמה בין האיסלאם למערב (אם יש כזו) היא עניין אחד; העימות בין העברים לערבים (או היהודים לפלסטינים) על שטחי ארץ ישראל (או פלסטינה) הוא עניין אחר. למרות נקודות השקה שטחיות כאלו ואחרות, ולמרות השיוך הדתי הברור של הצדדים הניצים, זהו עימות שהתנהל ומתנהל בדרכים אחרות ולטובת מטרות אחרות. אנסה להסביר: העימות בין האיסלאם למערב – אם ישנו כזה באמת, כאמור – הוא ביסודו עימות פוליטי על עמדות כוח ועל יכולת השפעה. לדוגמה, המטרה הראשית של בן לאדן אינה הפגיעה במערב כשלעצמו אלא קעקוע ההשפעה המערבית. מבחינתו, שינוי השלטון בערב הסעודית הוא המטרה החשובה והדבר יושג, לטעמו ולגישת אחרים, באמצעות ריסוק היכולת המערבית לשלוט בעקיפין במדינות המוסלמיות. מאחר ולתפיסתו של בן לאדן הכלי שבו משתמש המערב לשליטה באומות המוסלמיות הוא כסף, הפגיעה במגדלי התאומים הייתה סמל נאות למאמציו. אפשר להעלות טענות כי היוזמות הטרוריסטיות של בן לאדן ודומיו הן גם התחמקות מהמציאות ונסיון להעמיד פנים כאילו אימוץ ערכים מערביים על ידי העולם המוסלמי הוא תוצר של ניוון ושחיתות, ולא תוצאה מנחיתות העולם המוסלמי – אבל זה כבר דיון אחר ונפרד. העימות בין העברים לערבים על שטחי פלסטינה הוא על אדמה לחיות עליה. הסטורית, יהודים ישבו בשטחי פלסטינה מקדמת דנא (בעיקר בערים כמו ירושלים או צפת) ובסוף המאה ה-19 החלו רבים יותר מהם זורמים לפלסטינה (כמו מהגרים צ'רקסים, דרוזים וגרמנים שהגיעו קודם לכן ואחרי כן). בשנת 1947 הוסכם על חלוקת שטחי המנדט הבריטי לשניים: חלק אחד (הגדול יותר) שניתן לתושבים הערבים; וחלק קטן יותר (קצת יותר ממחצית הגדה המערבית) שניתן ליהודים, בתוספת המדבר הריק ברובו המכונה נגב. הערבים לא קיבלו זאת ואחרי חודשים של סכסוך מזוין פלשו עם ההכרזה על מדינת ישראל כמה מדינות ערביות בחסות, תמיכה ומימון מערבי כדי לכבוש את שטחי המדינה היהודית החדשה (כדי להזכיר, הלוחמת הגדולה ביותר בישראל ב-1948 הייתה עבר הירדן, עם צבא (הלגיון) במימון ובפיקוד בריטי). המטרה הגלויה לעין של המדינות הפולשות הייתה לכבוש את השטח, לחסל את המדינה היהודית ולחלק את הארץ ביניהן. תקופת מה עלה הדבר בידם (בזמן ההפוגה הראשונה הנגב, שהוקצה למדינה היהודית, היה ברובו בידיים מצריות). אחר כך, שינתה המלחמה פניה ובסופה התייצבו הגבולות בקווים כלליים לפי תוכנית החלוקה, עם מספר שינויים, שהחשובים בהם היו כיבוש חלקים מן הגליל על ידי העברים/יהודים וכיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה על-ידי עבר הירדן. תופעה בעלת חשיבות גדולה אחרת הייתה הגירה (רוב עשירי ומנהיגי הפלסטינים יצאו את הארץ עוד טרם המלחמה), בריחה (ברוב המכריע של המקרים) או גירוש של תושבים פלסטיניים (במיעוט של המקרים) משטחים שכבשו היהודים. רוב התושבים שנמלטו לשטחים שנשלטו על ידי עבר הירדן (גדה מערבית) ומצרים (עזה) וחלק קטן יותר הגיע ללבנון וסוריה. במקביל, גורשו ממדינות ערב השונות היהודים שישבו בהן, כשהם מהגרים בעיקר למדינת ישראל או למעצמות הקולוניאליסטיות ששלטו במדינות קודם לכן (בעיקר מהגרים לצרפת). ================================ מאותה נקודה ועד למלחמת ששת הימים התמקד הסכסוך בשתי נקודות: א. תביעה של מדינות ערב להשיב את הפליטים בשטחן לשטחי ישראל. ב. נסיונות של מדינות ערב להטריד או לכבוש את ישראל. מנקודת מבטם של הישראלים, הייתה בתביעה א', השבת הפליטים, צביעות גדולה ונסיון שקוף להשיג את מטרה ב', השמדת ישראל, בדרכים אחרות. העובדה הבסיסית שהצדיקה את טענתם הייתה שמצרים וירדן (קודם, עבר הירדן) שלטו בשטח שבו ישבו רוב הפלסטינים אך לא העלו אפילו בדעתם להקים מדינה עצמאית פלסטינית בשטחים אלו. אם המטרה היא מדינה פלסטינית, מדוע לא להקים אותה? ================================ אחרי מלחמת ששת הימים השתנתה התמונה, כאשר ישראל השתלטה על הגדה המערבית ורצועת עזה. לא אעסוק כאן בהתפתחות השלטון הישראלי בשטחים הכבושים ואקפוץ ישר למצב שהתגבש מתחילת שנות התשעים והתחלת תהליך אוסלו. הפלסטינים, עתה ככוח עצמאי, הציבו את הדרישות הבאות: א. כינון מדינה פלסטינית בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. ב. ואחר כך נדבר על השבת הפליטים לשטחים הנוספים. חלק נכבד מהישראלים ראו בסעיף א' דרישה לגיטימית (חלק אחר התנגד ומתנגד לה בחריפות). כמעט כל הישראלים דחו לחלוטין את סעיף ב'. דרישותיה העיקריות של ישראל היו: א. שקט: בכל צורה שתלבש היישות הפלסטינית, היא צריכה להמנע מפעולות איבה אלימות. ב. [בהמשך] פתרון כלשהו לאוכלוסיה היהודית שהתיישבה בשטחים הכבושים, אם באמצעות סיפוח ואם באמצעות החלפת שטחים. הסכם אוסלו, במהותו, נועד מבחינת ישראל והפלסטינים כאחד להשיג את סעיף א', תוך דחיית הדיון בסעיף ב' לשלב מאוחר יותר. ================================ בלי להכנס לפרטים מיותרים, בשנת 2000 הציעה ישראל לרשות הפלסטינית לקבל את דרישה א' שלה תמורת קבלת דרישה א' של ישראל והשגת פתרון מינימליסטי לדרישה ב'. היינו: שלום תמורת העברת כמעט כל השטחים לשליטת הרשות הפלסטינית. הפלסטינים דחו את ההצעה הזו – בעיני רבים, תוך חזרה על הטעות שעשו בשנת 1947, כאשר דחו הקמת מדינה פלסטינית בתנאים טובים בהרבה – ופתחו במאבק שמטרתו הייתה להתיש את ישראל ולגרום לה לקבל את דרישה א' של הפלסטינים בלי שהפלסטינים יידרשו להניח את נשקם (כשהמטרה הגלויה לעין היא מימוש דרישה ב' שלהם באופן אלים). הרעיון שביסוד הדברים התבסס על נסיון העבר. כמו שמהומות 1996 דחפו את ישראל להסכם חברון, כך תדחוף אותה אלימות נוספת לקבל את דרישות הפלסטינים גם כאן. התוצאה הייתה, ככל הנראה, הפוכה למה שלו ציפו הפלסטינים, וכללה עליית ממשלה הרבה יותר ימנית בישראל והקצנה של האמצעים במאבק בין הצדדים, תוך כיבוש מחדש של מרבית שטחי הרשות הפלסטינית. ================================ לבד מהצעות שונות ומשונות החוזרות בוריאציות כאלו ואחרות על ההסכמים של שנת 2000 הועלו מספר דרישות והצעות שישראל דחתה באופן מוחלט, עם סיבה טובה. א. השבת הפליטים: בעיני ישראל, מעבר לכל שיקול אחר, הכנסת הפליטים מנוגדת לכל הגיון פוליטי או צבאי. אף מדינה עצמאית בהיסטוריה המודרנית והלא מודרנית לא השיבה אל שטחיה אנשים שהם אויבים מוצהרים שלה במספר הדומה או עולה על מספר תושביה היא, משום שהדבר שקול להתאבדות של המדינה המשלבת. ב. הפיכת שטחי ארץ ישראל המערבית למדינה אחת: גם להסדר כזה מתנגדת ישראל מאותן סיבות. כפי שידוע, בכל מדינות ערב נהוגה שיטת הבחירות של "אדם אחד, קול אחד, פעם אחת," כך שתושבי המדינה שאינם מוסלמים צפויים לשלטון דיכוי ואזרחות מדרגה שנייה במדינה ה"מאוחדת." |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |