בתשובה לאורי, 22/05/04 4:32
לצאת מהלופ, או-אוכפים לוהטים 220956
עושה רושם שאינך מבין את הרעיון שמאחורי מחירי הצף, או שאתה בוחר להתעלם ממנו.

הרעיון הוא פשוט: חברה א' היא בעלת גב כלכלי משמעותי, ולכן היא יכולה להציף את השוק במוצרים זולים. יתר החברות בשוק התחרותי אינן מצליחות לעמוד בתחרות ופושטות את הרגל. או אז, חברה א' הפכה למונופול, והיא קובעת את מחיריה איך שבא לה. עד שתקום חברה אחרת עם הידע והיכולת לייצר מוצרים באיכות דומה ובמחיר תחרותי, חברה א' חוגגת על הגב של כולנו. בינתיים, כמה מאות או אלפי אנשים איבדו את מקור פרנסתם, ואם במקרה חברה א' נמצאת בחו"ל, הרי שגם כמה (מאות) מיליוני שקלים שהתרוצצו קודם לכן בתוככי הכלכלה המקומית מיוצאים פתאום, ויורדים מסך הכסף המקומי הזמין.
מחירי היצף טובים לכולנו 221323
ישנם שני מקרים אפשריים של מכירה במחירי היצף:

א. כאשר גורמים מחוץ לארץ מוכרים את תוצרתם בארץ. במקרה זה, כפי שציינתי, הגורם החיצוני מממן בעצמו (או באמצעות ממשלתו) את הפרש העלות בין המחיר האמיתי של המוצר והמחיר בו הוא נמכר. לדוגמה, אם עלות גידולו, הובלתו, שיווקו, וכו' של תפוח אדמה בגרמניה היא אירו אחד, אך הוא נמכר על ידי איגוד מגדלי התפ"א הגרמני לישראל בחצי אירו, הרי שהאיגוד ו/או ממשלת גרמניה משלמים חצי אירו לכל קונה בישראל. ההשפעה של מכירה במחירי היצף כאלו על השוק הקולט (ישראל במקרה זה) היא תמיד חיובית, גם משום שמדובר בהזרמת הון (מגולם בסחורות) ממדינה אחרת וגם משום שהדבר דוחק את רגליהם של יצרנים ישראליים בעלות גבוהה לטובת ייצור מוצרים שעלות ייצורם ביחס למחיר המכירה שלהם נמוכה הרבה יותר (לדוגמה, טכנולוגיה עילית).
במלים אחרות: הטיעון שלך שכשהיצרנית במחירי היצף היא בחו"ל ההון מוזרם החוצה פשוט לא נכונה, כיוון שכיוון זרימת ההון במקרה שלנו הפוך: על כל תפוח אדמה מוזרם חצי אירו לשוק. הטעות שלך כאן נובעת משום שאתה שוכח שתפוח האדמה עצמו הוא הזרמת הון המגולמת במוצר. אילו הטיעון שלך היה נכון, כל רכישה בחו"ל הייתה הפסד נטו של המדינה הרוכשת. בפועל, כל רכישה בחו"ל היא הזרמת הון מצד אחד מול הזרמת הון מצד שני, כשה"הפסד" הוא ההפרש בין השקעת ההון בהפקת המוצר ומחיר מכירתו. כשההפרש שלילי, המדינה המייבאת מרוויחה וסך הכסף המקומי הזמין עולה.
לגבי עבודה, חשוב לזכור כי כאשר ישנם מחירים שונים ועלויות שונות בין שתי מדינות, מתקיים תהליך מתמיד של התאמה של ההיצע ליתרונות היחסיים של כל מדינה (כפי שמתאר דוד ריקרדו בתיאוריה של העלות היחסית) כך שבפועל האובדנים בתחום בו יש יתרון יחסי קטן או שיש חסרון יחסי מתקזזים עם רווחים בתחום בו יש יתרון יחסי.

ב. כאשר גורם בפנים הארץ מוכר את תוצרתו בהפסד כדי לחדור לשוק או כדי לדחוק את רגליהם של גורמים אחרים הפעילים בשוק. מה שקורה כאן הוא שהחברה המורידה את מחירה כדי להעלות את מכירותיה משלמת ללקוחות את ההפרש בין עלות הפקת המוצר לעלות מכירתו. כלומר, ההון זורם מן היצרנית אל הצרכנים.
תוצאת הלוואי שאתה צופה, ובמקרים מסוימים היא עשויה להתרחש, היא שיצרנים אחרים יידחקו אל מחוץ לשוק ואחרי הידחקם היצרנית שהוזילה תשוב ותעלה את מחיריה. תהליך כזה אכן עשוי להתרחש, אך יש לו גבולות מוגדרים:
1. כל עוד סחר החוץ של מדינה פתוח, הסיכון ליצירת מונופול מוחלט קטן ו"מרווח הניצול" של מונופול בייצור פנים מוגבל יחסית. מונופולים יציבים כאלו מתקיים בדרך כלל רק בגומחות שוק קטנות, וגם כאן יש חלופות.
2. רוב המונופולים שאפשר ליצור באמצעות הפחתת מחיר הם על מוצרים עתירי עבודה ולא עתירי חשיבה ועל מונופולים כאלו קשה להגן באופן יחסי. כלומר, אפשר למכור חולצות קסטרו ב-‏4 שקל עד שכל המתחרים ייעלמו, אך ברגע שמעלים את מחיר המוצר חזרה ל-‏50 שקל צצים עשרים מתחרים כי הליך הייצור פשוט וסטנדרטי יחסית.
מחירי היצף טובים לכולנו 221373
והייצרנים שקובעים מחירי היצף כדי למוטט את המתחרים - לא יודעים ש"ברגע שמעלים את מחיר המוצר צצים עשרים מתחרים"? כנראה שלא, אחרת הם לא היו מוכרים במחירי היצף. וכנראה שהם צודקים, כי "ברגע ש" לוקח לפעמים הרבה מאד זמן.
מחירי היצף טובים לכולנו 221401
או שאולי המקרים האלו נדירים ממה שאתה חושב?
ככלל, היצרנים בארץ (ובכל ארץ) תמיד יטענו שהמתחרים מחו"ל מוכרים במחירי היצף. זאת התגובה הסטנדרטית לתחרות מול מדינות בהם עלות העבודה היא מאוד נמוכה. אבל זה שהם אומרים את זה לא הופך את המחירים למחירי היצף אמיתיים.
מחירי היצף טובים לכולנו 221458
ככל שזכרוני מגיע, טענת מחירי ההיצף מייבוא היא כמעט תמיד תעלול דמגוגי בו משתמשים יצרנים לא יעילים כדי להותיר את מגבלות המכיסה על כנן באגפם. לא זכור לי מקרה ממשי בו הייתה מכירת מוצרי ייבוא במחירי היצף. מה שכן היה הוא מכירת מוצרים מקבילים לאלו המיוצרים בארץ, בטיב דומה ובמחיר זול בהרבה.

לגבי השימוש במחירי היצף כדי למוטט מתחרים פנימיים. ישנם מקרים רבים בהם יצרנים מוכרים מוצרים במחיר זול במיוחד כדי לחדור לשוק, אך לא זכורים לי מקרים כלשהם של שימוש בתמחור היצף כדי להרחיק מתחרים. מקרה אחד, אם כי בכיוון הפוך, התרחש כאשר הוקמה חברת ''יס'' וחברות הכבלים ניסו למנוע את כניסתה לשוק באמצעות קניית כמות גדולה ככל האפשר של סדרות במחיר מופקע והתמרה של ''ההכבדה'' במעבר בין חברות, אך זו אינה מכירה במחירי היצף.
מחירי היצף טובים לכולנו 221468
מתוך: http://www.library.ucsb.edu/istl/98-fall/article4.ht...

Dominance in a chosen market is a key strategy for success. How a company gains that dominance is not for the faint-hearted. I remember some years ago my love for Eagle potato chips. The corporation was the Avis of nut products and had entered the potato chip industry as a way of increasing its overall market penetration for snack foods. Oh, I dearly loved those potato chips. It however had not escaped my notice that as time went on, they became harder and harder to find and when I did find them in a grocery store I often had to get down on my knees and reach far back on a shelf to get them. Then, they disappeared completely. I was like an addict without a fix and cursed my misfortune of living in a small town because I was sure that the potato chips could now be found only in major markets. I did not find out what happened until sometime later when I read an article about Frito-Lay's business strategies for market dominance. It seems that Frito-Lay keeps close tabs on its competitors through taste-tests as well as economic indicators. Frito-Lay determined that Eagle chips were superior in taste to its products (I readily concurred). Frito-Lay also determined that there was no way it could develop a product that tasted as good nor was it willing to expend the resources to try. So instead they developed a strategy that would use its size, vast market network, strong product placement relationships with grocery stores, and pricing discounts to drive Eagle out of the market totally. Eagle, being a smaller company and new to the potato chip sector, could not hold on to enough market share with Frito-Lay's onslaught so chose to exit the market. This example should be illustrative of the dastardly deeds which can and do occur in business practice.
מחירי היצף טובים לכולנו 221492
אכן, סיפור נאה! מה חבל שאין לו שום קשר למציאות.

שבבי התפוד של איגל המוזכרים כאן היו מוצר קצר מועד אמנם, אך בלי קשר לסיבות שצוינו. למעשה, איגל הייתה מחלקה בחברת הענק אנהאייזר בוש (יצרנית בירות גדולה, בין שאר עיסוקים). באמצע שנות השמונים היא נתנה עינה ביצרנית קטנה של שבבי תפודים בשם קייפ-קוד, שייצרה לה מאז שנת 1980 חטיפים שונים, וביניהם שבבי תפודים.
הרומן נמשך עשר שנים, עד שבשנת 1996 החליט אנהאייזר-בוש למכור את חטיבת החטיפים שלה (איגל) ולמעשה הפסיקה בפועל את שיווקם (זה מה שגרם לבחור להתקשות במציאתם). קייפ קוד רכשה מחדש את המוצר והחלה משווקת אותו, לטענתה בהצלחה מרובה.
(ר' כאן: http://www.capecodchips.com/)

לסיכום, לא רק שמדובר בדוגמה מופרכת ושגויה (כל החלק העוסק בגישה האכזרית של פריטו-ליי לקוח מהגיגיו התלושים של הכותב), הבחור גם סובל כבר כמה שנים מהיעדר כרוני של החטיף החביב עליו!

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים