בתשובה לאלון עמית, 28/05/04 1:10
לא מסוגלת למצוא את היופי 221847
אם יש לך קצת זמן ונטיות אקרובטיות אולי תרצה להעיף מבט כאן: http://www.anth.ucsb.edu/projects/human/music.pdf - לא ממש עונה על השאלות שלך, אבל די מעניין (לפחות החלק שקראתי - לא כולל הניסוי שלהם והניתוח הסטטיסטי). יש שם גם הפניה למאמר שנשמע יותר שייך לנושא:
Balkwill L. and Thompson, W. F.
1999
A cross-cultural investigation of the perception of emotion in music: psychophysical and
cultural cues. Music Perception 17:43-64.

לא מצאתי את המאמר הזה ברשת, אבל הנה משהו שכן מצאתי ולא קראתי:

משפט אחד מתוך האבסטרקט:
" The youngest children (3±4-year-olds) failed to distinguish the happy from the sad tone of the music above chance."
לא מסוגלת למצוא את היופי 221887
קטעים איתך:
תגובה 221585
לא מסוגלת למצוא את היופי 221893
הולי שיט.
לא מסוגלת למצוא את היופי 222099
שלל מאמרים מעניינים - תודה. הקישור שעושים שם בין מוסיקה ומחול לבין היכולת האבולוציונית לשתף פעולה נשמע לי דחוק קצת, אבל זה רק מעלעול ראשוני מאוד, צריך לקרוא.
המוח הרוקד 222283
באחת המגירות יש לי מאמר בשם כזה (או משהו דומה לו) הבוחן את הקשר הניורולוגי לריקוד. אני אחפש ואביא תימצות.
המוח הרוקד 224073
המאמר הוא מאת איוואר האגנדורם ההולנדי, שמנסה לבדוק מדוע אנחנו נהנים מריקודים מסוימים ומשתעממים מאחרים. ההנחה, כמובן, היא שכדי לראות מדוע אנחנו נמשכים לבלט צריך לבדוק מה עובר לנו בראש, במוח.

צפייה בריקוד מערבת "תפיסה" ו"פעולה" שהם מטבעם "תחזיתיים". למשל, רקדן שמבצע קפיצה צריך לצפות מה יקרה לגוף שלו בסיום התנועה, וכך גם הצופה "צופה" להיכן ינוע גופו של הרקדן. (אגב, ממקורות אחרים אני יודע שתנוקות מפתחים יכולת של "צפי" של גופים, המבוססת על הנחות כמו "המשכיות", "תאוצה" או "תנועה במהירות שווה" - למשל כדור שעובר לנגד עיניהם ואח"כ עובר אחרי מסך, המבט של התינוק מופנה לקצה השני של המסך בצפיה שהכדור יגיח מהעבר השני). ההשהייה שעוברת בין הראיה והמודעת לתמונה (כ-‏100 אלפיות שניה) מעוררת אולי במוח "ציפיה" ותחזית למיקומו של החפץ הנצפה. האגנדורם מדבר על ההנאה שקשורה ליחס בין "הציפיה" למיקום גופו של הרקדן ולעובדה נניח שהריקוד מוביל אותו למיקום או פיתול גוף שחורג ממסגרת הצפי של הצופה. (מכאן השעמום בריקוד "צפוי" מראש).

הטענה שלו יותר מורכבת - הוא טוען שהאיברים של הרקדן על הבמה "רוקדים", זזים ונעים, והמוח שלנו מבצע סימולציה לאיברים הנעים אותם אנחנו רואים, ו"מפעיל" מעגלי פעילות בגוף שלנו, מבלי לתת ממש פקודה לידיים ולרגליים שלנו. ז"א, המוח של הצופה מבצע סימולציה של "תנועות" ריקוד, כך שהמוח שלנו, כצופים, "רוקד" בהתאמה לתנועות אותן אנחנו רואים לפנינו, בנוסף לתנועות "הריקוד" שהמוח שלנו גם מבצע כחלק מה"תחזית" לגבי מיקומו העתידי של גופו של הרקדן על הבמה.

מה שמעניין הוא שהאגנדורם התחיל לשלב את מיקצועו כפילוסוף עם ריקוד ובשלב מסוים אפילו יצר כוריאוגרפיה עבור להקת הבלט של פרנקפורט.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים