בתשובה להאייל האלמוני, 02/06/04 9:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"...בתוקף זכותינו הטבעית וההיסטורית"... זכותו הטבעית של כל עם להגדרה לאומית משלו - אין חולק על כך (לפחות לא בינינו כאן). זכותו של עם ישראל להגדרה לאומית זו, שהיא מטבעה דתית והיסטורית, כי עם ישראל חולן החל משפינוזה היהודי החילוני הראשון ואילך (כ-250 שנה אחורה) וההיסטוריה שלנו היא היסטוריה לאומית-דתית ביסודה, כזאת גם עליה להישאר, אחרת במה ייחודה? וכפי ששתי ממלכות ישראל המפוארות ששלטו בארץ ישראל היו דתיות למהדרין. "אולי גם הדתיים וחרדים שחתמו על המגילה לא קראו את תוכנה.והם אינם יודעים על מה הם חתומים". דחילק, רואים שאתה לא מעודכן אודות עמל עבודתם של מספר משפטנים ופוליטיקאים במשך שלושה שבועות, שהסתיימו באותו לילה היסטורי, על טיוטות להכרזה ועל הוויכוחים המרים שניהלו ביניהם על צביונה של המדינה שבדרך. דומה שהזיכרון הישראלי מעולם לא בדק מה יש מאחורי המסמך הזה, עד שיצא הפרופ' למשפטים יורם שחר למסע המרתק, רווי גילויים ופרשנויות, בעקבות הטיוטות, הניסוחים והגלגולים הרבים, שעברה ההכרזה במשך שלושת השבועות עד לגיבושה לנוסח הסופי. ממחקרו של שחר ("הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות" בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, 2003), עולה כי הניסוח הראשוני עבר מידיהם של כל מיני אנשים, שלא אזכיר כאן את שם כולם, עד שהתגלגל לידיו של בן גוריון שהחליט ליטול לידיו את מלאכת הניסוח, לאחר שהמגילה נוסחה בין מספר הנוסחאות שהגיעו לידיו. כשוועדת ניסוח אחרונה הייתה בת חמישה חברים שבראשות משה שרת. מיד אחריה הוקמה ועדה נוספת שחבריה, לבד מבן גוריון, היו שרת, אהרן ציזלינג ממפ"ם, והרב יהודה לייב הכהן פישמן-מימון. בן גוריון ליטש את טיוטת שרת בלילה שבין ה-13 ל-14 במאי 1948. שרת אינו מגיע לפגישה זו, ובין ציזלינג לרב פישמן-מימון מתפתח הוויכוח המפורסם על שילובו של "צור ישראל" בהכרזה. מהמחקר של שחר מתברר גם כי השם "צור ישראל" נכנס להכרזה כבר בטיוטה הראשונה שלה. בחירה זו, ככינוי להתערבות הא-לוהית, נלקחה ככל הנראה מהכרזת העצמאות האמריקאית כתרגום המונח Divine Providence. אלא שבמקום "השגחה א-לוהית" או "השגחה עליונה" נבחר "צור ישראל". והנה, בלילה האחרון מתחולל סביבו ויכוח דרמטי. ציזלינג החילוני דורש להוציאו. הרב פישמן-מימון דורש לחזקו ל"צור ישראל וגואלו" (בהתאם לתפישה הדתית-לאומית את המדינה שבדרך כ"התחלתא דגאולה", תחילת הגאולה). בן גוריון מפשר בין השניים ומציע להותיר את "צור ישראל", שנועד להפיס את דעתם של הניצים – עבור החילונים לא מדובר כביכול בא-לוהים אלא במעין סימבול היסטורי, ואילו עבור יודעי ח"ן דתיים וחרדים מדובר באחד מכינוייו המפורשים של הקדוש-ברוך-הוא. כך שלבוא ולטעון ש"הדתיים והחרדים שחתמו על המגילה לא קראו את תוכנה. והם אינם יודעים על מה הם חתומים" – לא מסתדר עם העובדות ההיסטוריות, אשר על פיהם: רובם המכריע של החתומים ידעו גם ידעו מראש על מה בדיוק הם חותמים. ובכלל, על פי אותו היגיון שנשען בכוח על מגילת העצמאות כהוכחה להיותה של המדינה יהודית-לאומית-תרבותית א-דתית, האם מכך שלא מוזכר המונח "דמוקרטיה" במגילת העצמאות (ואגב, הביטוי הופיע בטיוטות ונעקר בהמשך על ידי המנסחים), יש להסיק שעל מדינת ישראל לא להיות מדינה דמוקרטית?! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג למה "ההיסטוריה שלנו היא היסטוריה לאומית-דתית ביסודה, כזאת גם עליה להישאר, אחרת במה ייחודה? וכפי ששתי ממלכות ישראל המפוארות ששלטו בארץ ישראל היו דתיות למהדרין." אלו עמדותיך הפרטיות.אין בהם שום קביעה נטולת דעה פרטית. ואם היית קורא את התנ"ך היית למד ששתי ממלכות ישראל לא היו דתיות.בטח שלא על פי אמות המידה שלך.רובם של המלכים היו חוטאים לפי עמדותיך. במגילת העצמאות מוזכרים כל עקרונות היסוד הדמוקרטים.לא מוזכר אף עקרון יסוד דתי אחד. ואני שמח לדעת שאלה שחתמו על מגילת העצמאות התפללו לצור ישראל. וחתמו תוך כדי מלמול "שמע ישראל, צור ישראל אלוהנו, צור ישראל אחד" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שאתה בקיא בתנ"ך, ותמהני עליך: האם בתקופות בית ראשון ובית שני עם ישראל לא עבדו את א-לוהי ישראל ולא הקריבו קרבנות בבתי המקדש בקדושה ובטהרה?! נכון שהם חטאו ובתי המקדש נחרבו כעונש על חטאם, אך הם היו עובדי השם שהוסטו על ידי הנוכרים מן הדרך הישרה. והאם בתקופת ממלכת דוד ושלמה לא שמרו על מצוות תורה?! כבר קבע במסמרות רבי שמואל בר נחמני בשמו של רבי יונתן: "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה! שנאמר (שמואל א, יח) 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו'." (תלמוד בבלי, שבת נו, ע"א; ילקוט שמעוני, שמואל ב, קמח). "במגילת העצמאות מוזכרים כל עקרונות היסוד הדמוקרטים.לא מוזכר אף עקרון יסוד דתי אחד". ללא ספק שבמגילת העצמאות מוזכרים מספר עקרונות יסוד דמוקרטיים, כמו: חירות, שיוויון ועוד, ואין לי כל בעיה עם כך. אך קביעתך ש"לא מוזכר [בה] אף עקרון יסוד דתי אחד", מעידה על בורות. שכן ישנם ביטויים מפורשים המצביעים על אופייה היהודי של המדינה: "המדינה היהודית אשר תיקרא בשם: ישראל" - שם הלקוח ממקורות היהדות, "הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" הדתיים למהדרין, ו"מתוך ביטחון בצור ישראל", כפי שכבר פירטתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שעבודת בעל,אשרה,והקרבת קורבנות לתפת.נחשבים ליהדות אצלך.וזה רק חלק ממעשי מלכי ישראל. המדינה היהודית שתקרא ישראל היא מדינתו של העם היהודי.הדת היהודית לא היתה בוחרת בשם של ממלכה חוטאת לציון ריבוניותה. הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל,כונתם לערכים אוניברסלים.ולא לקנאות דתית יהודית. על עלה התאנה הדק של צור ישראל תגן בכך, שתמצא לי מקומות בו הוא מוזכר בספרות היהודית הדתית.תצטרך להתאמץ מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הנראה מבקרי המקרא, אלה שבאו לביקור שתו כוס קפה והמשיכו לדרכם, שטפו לך את המוח. האם העבודה הזרה איפיינה את *הממלכה היהודית* של ימי בית ראשון ושני או שהיו אלה *פרטים* שהשתחוו לבעל ולאשרה?! ואגב, בכלל אין ראיה ישירה לכך שהיו אלה אכן ישראלים שהשתחוו לעבודות הזרות לסוגיהן, כי כידוע חיו כאן בשכנות לא מעט עמים אחרים שעבדו עבודות זרות שונות ומשונות. איך שאני מכיר את הדת היהודית, לא תהיה לה כל בעיה לקרוא למדינתה בשם המקראי: ישראל, ולא בכדי החבר'ה הדתיים והחרדים שחתומים על מגילת העצמאות כלל לא התווכחו על כך. אלא בדיוק להפך, ראו בכך סממן יהודי למדינה ששמה מקראי מובהק על שם יעקב שהפך לישראל, מזרעו יצא העם היהודי. זאת בדיוק הבעיה שלך: אתה תופש כל מה שקשור לדת ישראל כ"קנאות דתית", בעוד שהדת היהודית בעיני ובעיני 99,9% מהמאמינים היא משהו אחר לגמרי: היא יהדות שפויה ונקייה. וליהדות זו עמדו נביאים שדגלו בשלום ובצדק. מאוחר יותר, העולם המערבי אימץ את ערכיהם והם הפכו (גם בזכות הנצרות) לערכים אוניברסליים. כך שכאשר מנסחי המגילה מייחסים את מקורם של ערכי השלום והצדק לנביאי ישראל, הכוונה לערכים יהודיים מובהקים, שבמקרה גם הפכו לאוניברסליים. אגב, עוד סיבה בשבילך להתגאות על היותך יהודי. המונח המקראי "צור ישראל" - איננו עלה תאנה דק, ואני הוא אדם אחרון שצריך להגן על היות המינוח - שמו של בורא העולם והאדם: א-לוהי ישראל. אני אפילו לא צריך להתאמץ בשביל להפנות אותך ל-1,085 אזכורים של המונח "צור ישראל" בארון הספרים היהודי לדורותיו. המונח הופיע לראשונה בספר שמואל (ב, כג א-ג): "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי ה' הָאַחֲרונִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלוקי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. אָמַר אֱלוקי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר *צוּר יִשְׂרָאֵל* מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלוקים. ואצל הנביא ישעיהו (ל, כט): "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל *צוּר יִשְׂרָאֵל*. וכאמור, אלה רק שני מקורות מתוך 1,085 מקורות שבהם מוזכר המונח "צור ישראל" במקורות היהדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מעשי מנשה מלך ישראל כפי שהוחדרו למקרא על ידי מבקרי המקרא. מלכים ב פרק כא א בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חֶפְצִי-בָהּ. ב וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה--כְּתוֹעֲבֹת, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ג וַיָּשָׁב, וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר אִבַּד, חִזְקִיָּהוּ אָבִיו; וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעֲבֹד אֹתָם. ד וּבָנָה מִזְבְּחֹת, בְּבֵית יְהוָה, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת-שְׁמִי. ה וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת, לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם, בִּשְׁתֵּי, חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה. ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים: הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--לְהַכְעִיס. ז וַיָּשֶׂם, אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה--בַּבַּיִת, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל-דָּוִד וְאֶל-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָשִׂים אֶת-שְׁמִי לְעוֹלָם. ח וְלֹא אֹסִיף, לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם: רַק אִם-יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים, וּלְכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה. ט וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה, לַעֲשׂוֹת אֶת-הָרָע, מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י וַיְדַבֵּר יְהוָה בְּיַד-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, לֵאמֹר. יא יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה--הֵרַע, מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו; וַיַּחֲטִא גַם-אֶת-יְהוּדָה, בְּגִלּוּלָיו. {ס} 2.צור ישראל מופיע בסה"כ פעמים בתנ"ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הבן דבר אחד: בחיים יש "רצוי" ויש "מצוי". מקטע הטקסט המצוטט על מעשיו של מנשה – ברור בפשוטו של מקרא שמעשיו היו בבחינת יש "מצוי" שהוא "בלתי-רצוי" בעיני הקונצנזוס. שכן, סקירת תקופת מנשה במלכים ב' (כא א-יח) אינה מתייחסת כלל לאירועים המדיניים בתקופתו, וכל כולה מתמקדת בפשעיו הדתיים. ואולי דווקא בשל חריגות מעשיו הכופים עבודת אלילים על בני ישראל – הועלו על הכתב בספרי הקאנון המקראי. כך נמסר לנו שמנשה כונן פולחן לעבודת אלילים, ואף הציב במקדש את פסל האשרה (פסוק ז). הכתובים מאשימים אותו בכך שלא שעה לנביאי ה' (פסוק י) ואף הרגם (פסוק טז). יתר על כן, הכתוב תולה בחטאיו את חורבן יהודה והגלות בימי נינו צדקיהו (פסוקים ז-ח, יא-טו; והשווה מלכים ב, כג כה-כז; כד ג). הסקירה המקבילה בספר דברי הימים (ב לג א-כ) מוסיפה (בפסוקים יא-יט) שמנשה נאסר על ידי "שרי הצבא אשר למלך אשור" והובל לבבל; בצר לו התפלל מנשה לה', תפילתו נענתה, ומשהושב לכס המלוכה – חזר בתשובה, ביטל את כל העיוותים וכונן מחדש את עבודת ה' בישראל. 2. נו, ואת שני הפעמים המזכירים את "צור ישראל" בתנ"ך ציטטתי בתגובה 222973. אל תשכח שבתגובה 222945 טענת "על עלה התאנה הדק של צור ישראל תגן בכך, שתמצא לי מקומות בו הוא מוזכר ב*ספרות היהודית הדתית*. תצטרך להתאמץ מאוד". ונמצא שהתבדית, כי ב*ספרות היהודית הדתית* המונח מוזכר 1,085 פעמים (כולל פעמיים במקרא). בנוסף אומר, שהיהדות איננה רק ספרי תורה-נביאים-וכתובים, אלה יש גם לנוצרים ומקובלים על חלק מהמוסלמים, אלא שיש לה ספרות עשירה של תורה שבעל-פה, עליה פירטתי: תגובה 220838. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.יש אכן מצוי ורצוי.התאור המקראי אכן מתאר את המצוי של אותם ימים.מנשה היה היציב שבמלכי ישראל וזכה לתקופת השלטון הארוכה ביותר.מציאות שעולה מעבר לתאור האידאולוגי המקראי.הוא של חברה שבה מנשה מיצג את הקוצנזוס.ומה שאתה מתאר כיהדות הוא השולים. החרבן הגיע דווקא אחרי הרפורמות של יאשיהו, שתמכו בבדלנות יהודית.מה שהוביל להתנגשות עם המעצמות של אותה תקופה ולחרבן. דברי הימים הוא ספר מאוחר ואפולוגטי.שנכתב מאות שנים לאחר התקופה.והוא חלק מהמאמץ של יהודים כמוך לצבוע את המציאות במשקפים שיתאימו לאידיאולוגיה הדתית שלהם. 2.אני מחכהה בכליון עינים ל1083 האזכורים האחרים.או לדוגמאות אחדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מנשה לא ייצג שום קונצנזוס. הוא היה ונישאר דעת יחיד ואף חזר בו מהחטאת עם ישראל במעשיו הרעים. מנשה מלך 55 שנה, ואם זכרוני אינו מטעני - היו מלכי ישראל שמלכו יותר ממנו, והם בוודאי שלא היו כמוהו. ואף הוא לא היה עובד אלילים כל ימי מלכותו, אלא רק בתחילתה. אל תשכח שמנשה החל למלוך מגיל 12, ויש להניח שעד גמר גילו הטיפש-עשרה, הנער התפקח. ובכלל, עצם זה שהתורה נדרשת לספר זאת באופן אובייקטיבי והסיפור הוא חלק אינטגרלי מהקאנון היהודי ההיסטורי - מעיד על היות מנשה יוצא דופן, שאף היכה על חטא לאחר שנלכד בידי צבא אשור וישב בבבל, שם חזר אל הא-ל וחזר לירושלים. וכבר ביאר הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק שני, פרק מד): "ירבעם ומנשה המלך היו *חובלים* ההולכים בראשה של האומה, כמו: "מחבלים בכרמים" (שיר השירים, ב טו). וכן למד מזה גם כן, כלומר מן השם *חובלים*, שמאסו בתורה ומאס הא-ל בהם". במילים אחרות, אלה הם שניים יוצאי דופן, שלימים חזרו בהם לעיני כל ישראל. הכלל אומר ש"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקומות אחרים" (אוצר המדרשים, מהדורת אייזנשטיין, עמ' רסה). כאמור, מחציתו השנייה של מלכות מנשה מתוארת בספר "דברי הימים" (ב, לג יג). בנוסף לתיאור שם, נמצאה בספרים החיצוניים (שלא ניכללו ברשימת הקאנון התנ"כי) "תפילת מנשה" - מזמור של חרטה ובקשת סליחה מא-לוהיו. וזה שתעמולתם השקרית של "מבקרי" המקרא השפיעה עליך לרעה, כבר אמרתי? אתה בכלל מודע למגמתיות של "מבקרי המקרא" במחקרם? לא לחינם התפתחו התיאוריות של ביקורת המקרא דווקא בגרמניה, שכל רצונה מאז ומעולם היה להנמיך את דמותו של העם היהודי וגאוותו על ספריו. הקיסר הגרמני וילהֶלם השני פירסם מכתב בעקבות הרצאתו של התיאולוג הגרמני ומבקר המקרא פראנץ דֶליץ', בו חתם במשפט הבא: "ודרך אגב אין רע שזה מקטין את הפְּרֶסְטִיזָ'ה (יוּקרה) של עם הסגולה". תחשוב על זה. 2. האמת, שלא טרחתי להביא דוגמאות נוספות חוץ-מקראיות ל"צור ישראל" ככוונה לא-לוהי ישראל, משום שאני סבור כי מי שאינו מכיר מקרוב את המקורות, בדרך כלל יתקשה להבין את כוונתם. אך אתה מבקש ומצפה בכיליון עיניים, אז לכן אציג רק את הקלים להבנה שבהם. להלן דוגמאות אחדות של איזכורי "צור ישראל" בארון הספרים היהודי, ככוונה לא-לוהי ישראל: א'. במדרשו של הנביא אליהו (פרשה טו): "אמר א-לוהי ישראל לי דבר *צור ישראל* - אמר דוד המלך, אני אגיד מלכותו וגדולתו וגבורתו של מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שבכל יום אדם נוצר ובכל יום אדם נולד, בכל יום אדם חי, בכל יום אדם מת, בכל יום רוחו של אדם ניטלת ממנו וניתנת לבעל פיקדון, בכל יום מכלכלים אותו כתינוק משדי אמו בפרי מעשיו". ב'. הרמב"ן בביאורו על מסכת מכות, דף ה ע"ב: "...זה השגתי לפי דעתי לתקן בו דברי הראשונים ויודע אני ומכיר שהצעתה של שמועה כדברי האחרונים, אבל הסיוע שמצאתי להם בדברי התוספתא הזקיקני לזה ו*צור ישראל* יאיר עינינו במאור תורתו". ג'. מתוך "סידור התפילה", בשיאה של תפילת השחרית היום-יומית: "עזרת אבותינו", מתפללים המאמינים: "*צור ישראל* קומה לעזרת ישראל כאשר עשית כבר במצרים. ופדה כנאומך יהודה וישראל כאשר דברת בפיך: כי פדה ה' את יעקב. ברוך אתה ה' גאל ישראל". ד'. ואלה פרט לפרשנויות ביאורו של המינוח *צור ישראל* שנזכר בכתובים המקראיים. ובכלל המשפט: "ו*צור ישראל* יצילנו משגיאות", רווח מאוד בספרות השאלות-והתשובות ההלכתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה נכונה. זה על פי נוסח תפילת אשכנז שאני מתפלל והוא שגור על פי. ובמקרה גם מצאתי בסידורים בנוסח ספרד (בעיקר חסידים). לא מצאתיו בסידורי נוסח עדות המזרח. מעניין יהיה לברר אם המונח מופיע גם בסידורי נוסח תפילת תימן (על פי הרמב''ם או המהרי''ץ). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |