בתשובה למיכל, 15/01/04 15:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אריסטו אמר הרבה שטויות (כלומר דברים חסרי ביסוס שהופרכו חיש מהר מדעית), אבל דבר אחד בדבריו עדיין לא מוצא את פירכתו. הוא ציין את חשיבותו של הפנאי ללמידה. יותר מציין. הוא הצהיר, שתרבויות בהן היתה התפתחות מדעית גדולה (במונחי אותם ימים), התפתחות זו נבעה מקיומו של פנאי, כלומר, יכולת לשבת, לבהות בקיר ולחשב חישובים. ואז, במקרה, נופלים על משהו יפה. צר לי מאוד על הסטודנטים שאין להם פנאי, ועל המרצים שהם עשויים להיות. יש לחוסר הפנאי הזה ביטוי מאוד מעציב. אנו לומדים בקושי ובדחק, בשיא המהירות, חומר מאוד חשוב ומעמיק, אין זמן, אז לומדים תיק-תק בע"פ. לפעמים, לא מבקרים, לא מתפלספים, ואז גם לא מוצאים את אותן נקודות חשובות הדורשות תיקון באותן תיאוריות ישנות ומקובלות. אני חיה את זה יום-יום. מרצים נחמדים, שזוכרים יפה את החומר שהם מלמדים, אבל מעבר - ? - . זה פאק רציני! בעולם של היום, נדרשת התמחות מאוד מעמיקה בכל תחום. יחד עם זה, הצעד הבא הוא רב-תחומיות, כלומר, סינתזה של מידעים מהתחומים השונים. חברים, זה דורש פנאי. חוסר הפנאי בלימוד, שמתחיל כבר ביסודי (מהר מהר ותוציא ציון טוב), גורם בפשטות להתקדמות איטית יותר של המדע. ויש לאן להתקדם. אלה שנמצאים בשולי התקדמות זו, הם אלו שאין להם פנאי לשבת ולקרוא את המסביב של הלימודים, לגלוש באינטרנט ולהסתובב להנאתם בספריה, ולפול "במקרה" על רעיון חדש ויצירתי. מה אנחנו רוצים, עבדים שזוכרים בע"פ או אנשים יצירתיים וביקורתיים עם בסיס ידע רחב? בכל מקרה, במדינה בה אנשים מקבלים כסף עבור לימודים (שעוזרים להם להשיג חלק בעולם הבא אבל לא פותרים בעיות ויראליות), האבסורד חוגג. כן, בהחלט, אנו מיעוט מקופח, בעיקר אלו בינינו שמקדישים את חייהם -בפירוש - לטובת הכלל, ויודעים שעם עוד קצת מאמץ ניתן לרכוש ידע שיכול לסייע לזולת. דרך אגב, כשאתה לא נלחם על חייך, יש לך פנאי גם לחשוב על הזולת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סטודנט לתואר ראשון (וגם שני ברוב מהמקרים) לא אמור לבוא עם תאוריות גדולות או רעיונות חדשים. הוא אמור ללמוד את הידע הקיים, לתרגל אותו ולשלוט בו ובמקרה של תואר שני (וחלק מהדוקטורטים) גם לתת כתף למאמץ קיים (שמובל ע''י פרופסור או דוקטור בעל זמן בהיה בקירות לא מבוטל). כששלחתי את ההודעה קיבלתי נזיפה על סימני הקריאה בכותרת (שלא אני כתבתי) אז החלפתי אותם בכיתוב בתקוה שלא יתפס כבלתי הולם ע''י המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? אנשים גם לא אמורים לבזבז את זמנם באייל הקורא במקום לעשות משהו חשוב ופראקטי כמו שטיפת כלים. who cares מה אמורים ומה לא? אם הדיון הוא דיון נורמטיבי, אז יש לדון בנורמות ולא להניח אותן מראש. (כשפעם הבאה תוסיף עוד שני סימני קריאה במקום למחוק את אלה שהיו אדע שדבריי קלעו למטרה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה הייתה שחוסר פנאי בלימוד מאט את התקדמות המדע. תשובתי הייתה שלא אילו שאמורים לרכוש מיומנויות בסיסיות הם אילו שמקדמים את המדע אלא אילו שכבר רכשו את המיומנויות הללו ועוסקים במחקר. החברה מממנת את אילו שעוסקים במחקר (וגם חלקית את הסטודנטים אבל זה כבר עניין חברתי). האם לדעתך החברה צריכה לממן גם את הפנאי של סטודנטים לתואר ראשון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי במקום אחר בכתבה זו (אני לא מצליח למצוא היכן...) שיש לכוון סטודנטים לכיוון יצירתיות ומקוריות ולא לצפות שלפתע יהפכו לכאלה מהרגע שיתחילו דוקטורט. אני עדיין מחזיק בטענה זו. אותם אנשים שמקדמים את המדע הם לפני כן לרוב סטודנטים לתואר ראשון, וטענתי כנגד הממסד האקדמי היא שהם אינם מנסים לעצב חוקרים לעתיד כלל, אלא מצפים שזה יקרה בעצמו באורח פלא לאחר שעשו כל מאמץ דווקא לעצב תוכיים. כיוון שכך, אני ממשיך לדגול במרידה באותם דברים ש''אמורים'' לעשות או אף לחשוב. ועתה, אם נחזור לשאלתך, אם החברה רוצה שיווצרו אנשי מחקר ששווים משהו, אז בהחלט כן, החברה צריכה לספק אפיקים כלכליים ואקדמיים שיאפשרו זאת כבר מגיל רך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה אתה אומר? החוקרים לא שווים כלום? מי ששלוש שנים של רכישת מיומנויות דיציפלינריות הרגו לו את המקוריות והיצירתיות, כנראה שמלכתחילה לא היו לו יותר מידי מהן. העלות ביטול שכר הלימוד הסטודנטים לתארים ראשונים תעלה בהערכה גסה משהו כמו מיליארד שקלים. אם תיתן לכל סטודנט מלגת קיום של שלושת אלפים שקלים שמונה חודשים בשנה (לא שבאמת אפשר להתקיים מזה) הסכום יתפח ל 3.4 מליארד שקל בשנה1 האם תקבל מזה הרבה יותר חוקרים טובים ממה שאתה מקבל היום? אני בכלל לא בטוח. האם יש הצדקה להוצאה כזו כדי לאפשר לכל מאן דבעי "פנאי"? אני די בטוח שלא. על חשבון מה תבוא ההוצאה הזו? אני לא יודע אבל אתה מוזמן להציע מקום אחר בתקציב החינוך שממנו אפשר לחתוך כזה סכום. ולשאלתך. את העיצוב כחוקר (ביחד עם התעמקות דיציפלינארית) אתה אמור לקבל בלימודי התואר השני. יש מקרים שבהם הסדר הזה משתנה (סטודנטים מצטיינים שמקבלים מלגות ומתחילים לעסוק במחקר כבר בתואר הראשון, סטודנטים שמדלגים על התואר השני והולכים למסלול ישיר לדוקטוראט) אבל אילו מקרים חריגים שמופעלים רק כשמדובר בסטודנטים מצטיינים שהראו יכולת יוצאת דופן. ברוב המקרים המסלול הרגיל של תואר ראשון, שני , דוקטורט הוא המתאים לייצור חוקרים טובים. ויש לא מעט כאלו במדינה. עוד נקודה. כל מי שלמד איתי והיה מעוניין ללמוד "במשרה מלאה" לתואר שני, למעט כמה נפלים הצליח לקבל מלגה. המבריקים יותר קיבלו מעבר למילגה הבסיסית גם תוספות מתוך תקציבי המחקר כך שההכנסה שלהם הייתה יפה מאוד גם בהשואה למשכורות (הנטו) של אילו שבחרו ללכת לעבוד (אני סיימתי את התואר הראשון בתקופת הפריחה של ההי טק ככה שלא מדובר במשכורות רעב). ככה שהמצב שאתה מתאר, שחוקר לא מתפנה לעסוק במחקר אינו אמיתי. 1 החישוב מבוסס על הערכה של מאה אלף סטודנטים בשש האוניברסיטאות ושכר לימוד של עשרת אלפים שקל בשנה. החישוב ומתעלם מהגידול העצום שיהיה במספר הסטודנטים עם החלת התנאים החדשים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |