בתשובה לל.ב.פ., תל אביב, 10/06/04 21:42
Pick on someone your own size 225321
בנקודה הזו אני דווקא מסכים עם יעקב. ''טובת הילד'' יכולה לחייב להוציא תינוקות מחזקת ההורים שלהם מאלף ואחת סיבות, ולהעביר אותם להורים מאמצים, עשירים, תומכים, לא עסוקים, משכילים, שיבטיחו לילד חדר משלו עם וילונות תואמים. לא צריך להגזים בחשיבות הגורם הזה.
Pick on someone your own size 225334
התיאוריה המקובלת על אנשי המקצוע, כולל עובדי משרד הרווחה, היא שככלל טובת הילד דורשת את השארתו בידי הוריו הביולוגיים. הטראומה של עקירתו ממשפחתו הביולוגית, אפילו אם תתגלה לו רק מאוחר, היא לא עניין שצריך לזלזל בו, וילונות תואמים או לא.

אף אחד גם לא מציע לערער את הסדר הטבעי והמובן מאליו שלמשפחה הביולוגית יש זכות מלאה לגדל את ילדיה ואין לשום גוף סמכות להתערב בזה אלא במקרים חריגים מאד. במקרים אלה, ובמקרים אלה בלבד, טובת הילד אכן הופכת להיות הנר שלאורו בוחנים את השאלה. אפילו אם נרקומנית ואבא שיכור ימשיכו לגדל את ילדיהם אלא אם כן התגלתה רשלנות פלילית מצידם, או התאכזרות ממש. עדיין, ייתכן שהנרקומנית והשיכור יסבלו סבל אמיתי ועצום ברגעי ההתפכחות שלהם, אבל החברה החליטה שטובת הילד קודמת. אם הילד גדל ושני הוריו חזרו למוטב והם כשירים בהחלט, ואולי אפילו מוכיחים את זה ע''י גידול מוצלח של ילדים אחרים, טובת הילד ממשיכה להיות הגורם הקובע, עם כל הצער.

בסיטואציות הקשות האלה תמיד יהיה צד שייפגע פגיעה גדולה, ולכן טובת הילד נראית בעיני קריטריון נכון. באותו אופן, במקרה של גירושין הילד נמסר לחזקתו של ההורה שבחשבון כולל ייטיב עימו עפ''י חוות הדעת של המומחים. וילונות תואמים משחקים תפקיד די משני בהחלטה הזאת.
Pick on someone your own size 225347
"טובת הילד" עדיין נראית לי קריטריון מעורפל (ואפילו קצת מסוכן), ואני מעדיף עקרונות ברורים שמביאים ברוב המקרים לאותה תוצאה. למשל:
- להורים הביולוגיים הזכות לגדל את ילדם (לא בגלל שזו "טובת הילד" - זה לא תמיד נכון, אפילו אם ההורים לא הדגימו אי-מסוגלות קיצונית).
- אימוץ הוא הליך מוחלט (אחרי פרק זמן קצר; זה לא עקרוני). שוב, לא בגלל שאם הילד כבר התמקם בחדר עם הוילונות התואמים אז לא נעים להוציא אותו משם - אלא בגלל שאנשים מוכרחים להבין שמשפחה מאמצת זה לא בייבי-סיטר, וכל עקרון אחר יהיה לא הוגן כלפי ההורים המאמצים.
הגענו לעקרונות. מצויין. 225358
א) הילד גדל אצל הוריו הביולוגיים למעט במקרים קיצוניים או במקרה של ויתור.

ב) תהליך הויתור נעשה בצורה אשר מבהירה שההורים מוותרים באופן שלם והם מבינים את מה שהם עושים.

ג) להורים הזכות לערער על ויתור בטענה שנעשתה בניגוד לב' או במרמה.

ד) על מנת שלא לשגע את הילד, על הויתור יש זמן ערעור מוגבל = התיישנות.

ה) ההתיישנות נספרת מהרגע בו נודע לאם על מקום המצאות הילד. (סעיף זה נועד למנוע מקרה כמו חטיפה בו האם לא מתייאשת אך רק לאחר שנים היא מגלה שהילד נשלח לאימוץ.

ו) מרגע האימוץ הילד לא יוצא מידי המאמצים אלא כדלעיל.

ז) על מנת למנוע טענות של המאמצים, הם יוחתמו על מסמך בו הם מצהירים שהם מבינים שהילד נמסר להם על תנאי עד לתחולת ההתיישנות לגבי טענות על הויתור ולעולם לגבי אפשרות שהילד חטוף.

למרבה הפתעתי, למעט קצת חריקות בסעיף ב', כך הנהלים היום במדינת ישראל. אני מוצא את עצמי מסכים עם הנהלים של המערכת.

==================
במקרה הנדון קרה דבר מופלא:

ההורים המאמצים טוענים שהחתימה של האם הביולוגית היא סופית ומוחלטת ולא ניתן לערער עליה.
אולם את חתימתם הם על כך שהם מקבלים את הילד באומנה עד סיום הליכי האימוץ הם הפרו. ולצורך כך הם דורשים מבית המשפט להתעלם מהחוק.
הגענו לעקרונות. מצויין. 225446
אני מסכים עם העקרונות, ובעצם נותר רק לקבוע מהו זמן "ההתיישנות". בעיני, חצי שנה כמו שנהוג היום זה יותר מדי, ואפשר להסתפק בשלושה-ארבעה חודשים, למעט במקרים חריגים (למשל, כשיש הפרה ברורה של סעיף ב' שלך.)
אבל לגבי המקרה הנדון, אתה מתעלם מכך שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ולמעשה פי שניים ממנה - שנה שלמה (!) כמו-כן, למיטב הבנתי הבעיה היחידה בתהליך האימוץ - אי-חתימתו של האב - נוסעת אך ורק מרשלנותה ושקריה של האם, שטענה שאינה מסוגלת לאתר אותו. במקרה כזה אני לא רואה שום סיבה לעקור את התינוק מהוריו המאמצים.
הגענו לעקרונות. מצויין. 225607
איני יודע לגבי העובדות. אני משאיר את העניין לבית המשפט, בתקווה שיעשו את הדבר הנכון.
Pick on someone your own size 225377
מסכים בעקרון, למרות שלא מובנת לי ההסתייגות שלך מ''טובת הילד'' לאחר שכבר הוצא מבית הוריו הביולוגיים. אני חושב שאם המשפחה המאמצת מזניחה אותו ומשפחתו הביולוגית מתאזנת ומבקשת לקבל אותו לחזקתה, צריך להתחשב גם בטובתו. ברגע ש''המצב הטבעי'' הופר, העקרון של השארת הילד עם המשפחה בה הוא נמצא כרגע כבר פחות תקף.
מאחר והפגיעה הקשה באחד הזוגות ודאית, ומאחר ואין דרך להכריע צערו של מי גדול יותר, ''טובת הילד'' יכולה לשמש כלשון המאזניים בהחלטה השיפוטית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים