בתשובה לגלעד דנבום, 07/05/01 10:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעוד שאני מקבל את הטענה שבישראל יש לא פחות אי-רציונליות (וזאת עקב חוסר האמון שלי בגישת הבחירה הרציונלית, שמתעלמת מיותר מדי גורמים רלוונטיים למצב האנושי), אני לא יכול לקבל את הטענה כי תמיד ניתן לפתור סכסוכים בדרך של שלום. השלום צריך להיות השאיפה, אך יש פעמים שהוא מרוחק מדי, ובתקופת הביניים, יש לנקוט בצעדים שהם, למראית עין, נוגדי-שלום, כולל צעדים התקפיים מסויימים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני קורא להתעלם מגורמים לא-רציונליים הנמצאים במרכז החוויה והקיום האנושיים, אני קורא לכך שכאשר אנו מגיעים לקו הגבול שבו יש להכריע מה יהיה אופי החברה וכיצד היא תתפקד במצבים של מתח וסכסוך, המסקנה הברורה וההגיונית ביותר היא דרך הפעולה הרציונלית, שבשילוב עם ההבנה לרגשותיו של האחר מביאה אותנו לפתירת הבעייה בדרך הטוב ביותר לכל המעורבים. האמירה כי השלום הוא השאיפה אבל לפעמים יש צורך בצעדים התקפיים כדי להגיע אליו הינה משדה השיחדש במובהק - הדרך להגיע לשלום היא לפעול במסגרת מחשבתית של התפשרות והסכמה, להתפרק מכלים מלחמתיים וליזום קידום ערכים הומניים, ליברליים ודמוקרטיים (כמובן שזהו תמצות שבתמצות, התהליך עצמו הינו ארוך ומורכב למדי). בכל אופן, הנה קצת נתונים סטטיסטיים מעניינים על הלכי הרוח בחברה הישראלית נכון להיום בנושאים עליהם אנו מדברים - (מקווה שהקישור פועל, נאלצתי לקצצו כדי שיופיע נכון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי להביא אנשים מסויימים לכדי הסכמה לפשרה, יש להבהיר להם (גם בכוח!) שאין להם ברירה אחרת. אם לא היה צורך בכך, לא היינו צריכים להתמודד עם קבוצות טרור, דיקטטורים, ושאר אנשים שמאמינים שעם קצת כוח הם יוכלו לקבל כל מה שהם רוצים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |