בתשובה לidan, 26/06/04 15:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי זה לא בדיוק המקום לשאלה זו, אבל מזה כמה זמן אני תוהה על ההבדל בין המונחים. האם פזמונאי הוא משורר אשר כותב מילים ללחן מסוים, ומשורר ממש לא? והאם שיר אשר לאחר שנכתב, מולחן – האם הופך הוא לפזמון? ולאיזה קטגוריה יש לייחס את הבארדים למיניהם, האם הם משוררים או פזמונאים? ובאותו הקשר, אני מחשיב את עצמי כחובב שירה, אולם את השירה העברית אני מכיר משום מה פחות. בכל אופן, לא מזמן נכנסתי לאתר של משרד החינוך (או בשיתופו), אשר מוקדש למשוררים ישראלים עכשויים. האתר עשוי יפה, ואפילו אפשר למצוא בו קבצי אודיו של השירים, מוקראים ע"י המשוררים עצמם ... אולם לדאבוני, והפתעתי הרבה, גיליתי כי אף לא אחד מבין כ-25 המשוררים באתר זה, כותב בחרוזים. אשמח אם מישהו אשר בקיא יותר בתחום יוכל להסביר לי את פשר התופעה. אני כשלעצמי, וייתכן שזה עניין של טעם, רואה בכתיבה זו סוג של ויתור עצמי, וכמעט בהכרח פוגם הדבר בהנאתי מאותם שירים. הרי שירים בחרוזים, או לפחות שירים בעלי מקצב מסויים, נעימים יותר לאוזן, אפילו באשר הם מוקראים ולא בהכרח מושרים? או שמא גישתי לעניין אנכרוניסטית? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בגלל זה כתבתי שהיא היתה "כותבת בחסד עליון". כדי להמנע משאלת ה"משוררת או פזמונאית". שיר יכול להיות מחורז וקצוב, או לא. ולפזמון עדיף להיות מחורז וקצוב, כי זה יעזור לשיר אותו. אבל ההבדל העקרוני בין שיר לפזמון הוא ברמת הטקסט. ואצל שמר, חלק מהטקסטים עברו את רמת הפזמון, ואפשר להתחיל לקרוא להם "שירה". אותו דבר לגבי כמה משיריה של רחל שפירא. ושיריו של ליאונרד כהן כמובן. לעומת זאת, אצל נתן יונתן המשורר, חלק מהשירים נטו לכיוון הפזמונאי. אולי אין גבול ברור שבו נגמרת הפזמונאות ומתחילה השירה. ועובדה שבעברית "שיר" זה גם song וגם poem. (זה מפני שבתקופת התנ"ך שירה תמיד יועדה להיות מושרת, אם לא בלחן של ממש, אז במעין דקלום קצוב וניגוני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד מחשבה לגבי פזמון מול שיר: פזמון יכול להיכתב בשלוש שיטות עבודה- כתיבת מלים, ואז התאמת לחן למלים. או חיבור לחן, ואז התאמת המלים אליו. או חיבור מלים ולחן בבד-בבד, כך שהאחד משפיע על האחר, תוך כדי היווצרותם. אצל שמר, שעסקה גם במלים וגם במנגינות, אפשר להניח שהעבודה היתה בעיקר בשיטה הזאת, האחרונה. [חוץ מאשר בשירים הלועזיים שהיא תרגמה לעברית, שאז זה מקרה ברור של התאמת מלים עבריות ללחן קיים]. בכל אופן, בשירה שאינה מיועדת מלכתחילה להיות מושרת, שיטת הכתיבה היא כמובן אחרת. ובאופן טבעי זה משפיע על התוצאה הסופית, לעומת זו של שיר-זמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה יהיה?) תוספת למאמר המוסגר למעלה: וחוץ מאשר כשהיא הלחינה את רחל ואלתרמן וכו', שאז זה מקרה ברור של התאמת לחן למלים קיימות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה הסטורית, השירה חוברה כדי להיות מושרת או מדוקלמת. ניתן להתווכח אם במושגים של ימינו כתבי הומרוס, כמו גם השירה התנ"כית (שירת הים, שירת דבורה, תהילים...), הם שירה או פזמונאות (בעיני הם שירה במיטבה), אבל בימי קדם ההתיחסות היתה כנראה שונה 1. בשפה העברית גם נשמר הקשר המילולי שיר-שירה (פזמון היא המצאה טריה יחסית). אף על פי כן, מסתבר שהאנינים מבינינו בכל זאת מצליחים להבחין בהבדלים הדקים שבין שירתו הפושטית של פושקין לג'ינגל עתיר הרבדים של AIG. נראה לי שכוונת המחבר כשכתב את היצירה יכולה לשמש קריטריון סביר להבחנה בין שיר ופזמון (שימי לב שלפי קריטריון זה שיר מחורבן יהיה עדיין שיר בעוד שפזמון מבריק נשאר פזמון). 1 כמובן שהקדמונים היו ערים להבדלים בין צורות שונות של שירה,אבל מן הסתם הם נסחו את הדילמות שלהם באופן שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. למה אתה חושב שכוונת המחבר רלוונטית בכלל להבחנה בין פזמון ושיר? האם התיוגים האלה לא מתייחסים לתכונות היצירה, והאם היצירה לא נפרדת מהמחבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שאבחנה חד משמעית בכלל תתכן (ולו רק באופן תאורטי), על שתי הקבוצות להיות זרות זו לזו. עיון בהגדרות המילונים באנגלית עבור poem ועבור song מעלה שכנראה אין הדבר כך. הקריטריון שרשמתי היה בגדר הצעה בלבד, מתוך הכרה במגבלותיו. פזמון נכתב מלכתחילה כדי להיות מושר. האם הלחנת "בעיר ההריגה" תהפוך את הפואמה לפזמון? מה דינה של כתיבה בשורות מוגדרות עם משקל וחרוזים ללא יומרות אסתטיות או אמנותיות, כמו מקאמות וברכות יום-הולדת? האם הן ראויות לתואר שירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אחדד את ההשגה של יהונתן: ברוב המקרים אין לך דיבור עם מחבר הטקסט, ואינך יודע מכלי ראשון על כוונותיו. איך אתה יודע מה כוונותיו? על-פי תכונות הטקסט. כך שממילא, אין לך מנוס מלשפוט לרוב על-פי התכונות. אז מה הרווחנו מהכנסת הכוונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסכמתי מההתחלה ואני מסכים גם עכשיו (ומקווה שלא אצטרך לחזור על זה שוב) שהעניין בעייתי, ואולי אף בלתי ניתן להגיע להגדרה ממצה. למרות שאין לי נתונים בדוקים (ולפי התרשמותי גם לך אין), אני מסופק אם הערכתך "ברוב המקרים" אכן תקפה. לגבי יוצרים בני זמננו, אני חושב שזה הרבה יותר פשוט ממה שאתה מתאר. אם אתה 1 נתקל לראשונה בשיר של קובי אוז 2 כשהוא מושמע ברדיו, זה פזמון. אם אתה פוגש בשיר של אנה הרמן בספרון, זו כנראה שירה 3. לגבי תקופות קדומות, מה שהשתמר זה בעיקר קלאסיקה (אולי אפילו בהגדרה), ולכן אפשר להחשיב זאת כשירה. מה שנשאר זה תקופת הביניים, ואִתה אני מעריך שכבר נמצא איך להסתדר, אם רק נחפוץ בכך. 1 במלה "אתה" אני מתכוון באופן כללי לאנשים שאינם מקורבים ליוצר. 2 מה? "...כלב לא עובר ליד הקיוסק שלי . ואם עובר משאיר עוגה שידרכו עבריינים ופועלים זרים . עד כאן הגיע לי." אם זה לא שירה אז מה כן? 3 קצת מזכיר את מבחן שלונסקי לאבחון ג'נדרי אצל אווזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולא רק בימי קדם - אני חושב שעד העשורים הראשונים של המאה העשרים, המילה "פזמונאות" לא היתה קיימת; ולא היו "שני סוגים של שירה", אלא (אני קצת מנחש, עם מעט דוגאמות אנקדוטאליות) סקאלה רציפה של מידת הרצינות, הסיבוך, והיומרה האמנותית שיכולים להיות לשירים. נראה לי שההפרדה התחדדה כשהחריזה יצאה מהאופנה בשירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שהאבחנה אומצה משפות זרות שבהן העיסוק בשירה על צורותיה השונות במהלך מאות השנים האחרונות היה הרבה יותר רציף ואינטנסיבי, ונגע בהרבה יותר אספקטים של הקיום האנושי (וואלה, אני כתבתי את המשפט הזה? לבד?). באנגלית, לדוגמא, song ו- poetry אינן מלים נרדפות (במקרה הכללי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהחריזה בשירה העברית איבדה פופולריות כאשר נתן זך הכריז על מרד נגד הדור (וחצי?) הקודם, של אלתרמן, שלונסקי וביאליק. לאחרונה הוכרז מרד-נגד, של דורי מנור ואנה הרמן, שני משוררים מוכשרים הכותבים בחרוזים ומשקל. עם דורי מנור אני עושה את צעדי הראשונים, בספר "מיעוט" (תגובה 169220 - קיימתי!) ומאוד אוהב אותו. את אנה הרמן אני מכיר ממדור התרבות וספרות של "הארץ", ועד כה מצאתי את שיריה קצת חסרי ריגוש אמיתי, אבל מענגים לקריאה רק בזכות הוירטואוזיות הלשונית. בעניין ההבחנה בין שירה לפזמונאות, אני חושב שאסתי התכוונה לדבר הנכון כשכתבה "רמת הטקסט", אבל זה ניסוח שלא אומר מספיק. הרי יש פזמונים נפלאים (אם כבר מדברים על נעמי שמר...), ויש שירים-שירים גרועים. אני חושב שההבחנה היא זו שבין אמנות (א' קמוצה) לאומנות (א' שרוקה). יותר ספציפית, פזמונאות מאופיינת בכך שהרובד הפשוט שבו מתפרשות המילים הוא פחות-או-יותר "כל מה שיש". בשירה, מצפים לרובד נוסף מעבר לפירוש הפשוט של המילים. זה מה שעושה אותה לאמנות. תוצאה מזה היא שפזמונאות מתאימה יותר להלחנה וביצוע מוזיקלי; לרוב, היותה מולחנת הוא הטעם לקיומה. אפשר גם להלחין שירים-שירים, אבל זו כבר משימה כבדה יותר, של כתיבת יצירה על גבי יצירה אחרת, מסוג אחר, שהמאזין צריך לחלק את הקשב ביניהן. כפי שכתבתי במקום אחר (דיון 1912) בעיני המקרים שבהם זה לא עולה יפה רבים מאלו שכן. רק כתוצאה מהבדלים אלו, פזמונאות נוטה להיות חרוזה וממושקלת, בעוד שבשירה זה לא הכרחי. הגבול בין שירה לפזמונאות, כצפוי וכפי שכתבה אסתי, הוא לא חד-משמעי; אבל בעיני הוא יותר ברור מכפי שאפשר היה לצפות. יש מעט מאוד מקרים שבעיני קשה לסווג אותם. מאיר אריאל הוא על הגבול. אבל אני כנראה לא חולק על אסתי באשר לגבול. נתן יהונתן, בעיני, הוא יותר פזמונאי הנוטה לשירה מאשר ההפך - לפחות ברוב שיריו המולחנים (אני לא מכיר אחרים). למרות ש"מת אב ומת אלול" בלי ספק חורג מגדר הפזמונאות. אם לחזור לנעמי שמר - אסתי, אילו טקסטים שלה לדעתך עברו את רמת הפזמון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרת, עניין הרבדים חשוב. ואצל שמר יש יכולת מופלאה לקחת ביטויים ומושגים מהמקורות, ולתת להם משמעות חדשה, בעברית מודרנית. ועדיין לשמור את הדי המקור, וכך ליצור רבדי משמעות. אז כשהיא אומרת "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור"- יש כאן את כל המשמעויות הקודמות, אבל גם משהו חדש לגמרי. הזהב (כמו שהסברתי היום לנוכרי שלי) הוא מהסיפור על עקיבא ורחל [אילו הייתי יכול, הייתי קונה לך (תכשיט של) ירושלים של זהב]; וזו גם כיפת הסלע. וגם האבן הירושלמית, עם הגוון הזהבהב בשעות מסויימות של היום. ולצרף את זה למתכת אחרת- נחושת (מזכיר את ים הנחושת של בית המקדש). ולאור- משהו לא חומרי, אחרי שתי המתכות- זה משפט יפהפה, וטעון משמעויות. אבל "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים" למשל- זה יותר רגיל. כלומר, בתוך אותו שיר עצמו יש שתי רמות- רובד פזמונאי טוב, ורובד גבוה יותר, שירי. ועולה בדעתי עכשיו "שבחי מעוז" עם ה"מעוז צור ישועתי"- שבו המשמעות הדתית העתיקה הופכת למשמעות המודרנית של מעוזי קו בר לב. אבל אני לא זוכרת טוב את המלים, והייתי רוצה לראות אותן מולי, כדי לדעת אם הרמה הזאת נשמרת לכל האורך. נדמה לי שבשיר הזה- כן. ושיר הסימנים: "אתה רואה אדם בצל התאנה? -איני רואה אדם בצל התאנה...", ישיבה תחת התאנה כסמל לשלום ושלווה, ואיך שאנחנו עוד לא שם. תמיד התנ"ך אצלה מאחורי המשמעות החדשה, אבל לא יותר מדי מאחור. ותמיד בשזירה נפלאה אל תוך החיים הישראלים המודרניים. אבל כאמור, צריך את המלים מול העיניים, כדי לדבר על כך באופן יותר טוב. [לא שאלת על רחל שפירא, אבל לדעתי משהו כמו "שיר תשרי" הוא שירה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכתי ועשיתי דברים אחרים, ופתאום עלה בדעתי שאת הדבר החשוב ביותר לגבי ירושלים של זהב לא אמרתי. וחשבתי שכבר מאוחר להתחיל עם עם זה עכשיו שוב. אבל הצד הכפייתי לא נותן מנוח אז- המשפט הבא בפזמון החוזר: הלוא לכל שירייך אני כינור, הוא כמובן הדהוד ישיר של המתגעגע האולטימטיבי לציון, יהודה הלוי. "ציון הלוא תשאלי לשלום אסירייך... אני כינור לשירייך". כך שהפזמון החוזר כולו: "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, הלוא לכל שירייך אני כינור"- מקפל בתוכו טונות של היסטוריה יהודית וגעגועי-ציון. ולתמצת כל כך הרבה בשני משפטים קצרים- זה נפלא. לילה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם לקראת הסיום, "שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". לבושתי שכחתי מה המקור - למדתי אותו מאבשלום קור דווקא - אבל הצמרמורת שעברה בי כששמעתי את ההסבר נשארת בי עד עכשיו כשאני שומע את השורה (אולי גם בגלל שהשורה השניה בבתים היא הקטע היפה בלחן). אבל הרמזים למקורות בעיני הופכים את הפזמונאות של שמר "רק" למלאכת מחשבת - לא לשירה. זו הרגשה אינסטינקטיבית, שקצת קשה לי להסביר, אבל אני אנסה. הם נותנים איזה נפח נוסף למילים, אבל בסופו של דבר לא מתקבל משהו שבאמת חורג מהמשמעות הישירה של המילים. אין ברובד הנוסף משהו שמפתיע על רקע הרובד הפשוט; בסופו של דבר, זה רק קישוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן אמרתי, שיש שתי רמות בשיר הזה, פזמונאות טובה, ושירה. הפזמון החוזר הוא בעיניי ברמת שירה, בעוד שהבתים עצמם- אולי נכון לקרוא להם "מלאכת מחשבת", כמו שאמרת. אבל שמר עומדת כאן על כתפי ענקים, מפני שברגע שהיא מכניסה לתמונה את יהודה הלוי, עם מטען הגעגועים האדיר שלו, היא מרימה את כל שיר הגעגועים שלה לגובה רב יותר. ולכן מרגיש לי קצת קטנוני לעמוד עם סכין ולנתח איזה קטע הוא פזמונאות, איזה- מלאכת מחשבת, ואיזה- שירה. שזה לא מדע מדוייק, אמרנו? [ועכשיו בכל זאת - לילה טוב :)]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הכוונה לתיאור ההקדשה של ישעיהו: "ויעף אלי אחד מן השרפים, ובידו רצפה - במלקחיים לקח מעל המזבח. ויגע אל פי ויאמר: סר עוונך". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כן: "שיר תשרי", באמת תהיתי לגביו: לפעמים נדמה לי שבאמת מסתתרות שם כל מיני כוונות נסתרות, אבל אני אף פעם לא בטוח. אני שומע בו איזה מתח נסתר, אולי אפילו תחושת אימה. אבל בשום מקום אני לא מצליח לשים את האצבע על איזו שורה ולומר: "למרות שכאן נאמר לכאורה X, ברור שהמחברת התכוונה ל-Y". כאילו הרמזים למשהו שמעבר יצאו כמעט במקרה. ואולי פשוט טחו עיני? אשמח אם תעמיקי! אם כבר רחל שפירא, אז "השכם השכם בבוקר" הוא ללא ספק שירה. את זה אני יודע לפי זה שאני לא מבין אותו )-: (אבל הוא לא מאוד מסקרן אותי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[ולרוח הרפאים ארוכת האוזניים שמתבוננת בי ממקומה (מעבר לכתף שמאל וקצת כלפי התקרה) אודיע, שכנראה שמותר לצטט שירים אם זה לצרכים לימודיים, הסבריים, וכאלה. וזה מה שאנחנו עושים כאן, לא?] השמים משתנים לעיני החקלאים השכנים מתכוננים לימים הנוראים מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך בוא הביתה במהרה עם הרוח הקלילה מנדרינות מבשילות בפרדס במועדן המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם כבר ראיתי נחליאלי ואולי זה רק נדמה לי עוד חמסין נשבר אתמול גם החופש הגדול מה יקרה ומה יחלוף שואלים הכתבים כשלאורך כביש החוף מתייצבים החצבים מה בעיתוני הערב מבשרת הכותרת בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה ********* השיר עשוי מהחומרים המוכרים לכולנו כמקדמי הסתיו בארץ- השינויים בטבע החקלאי, ובטבע "הטבעי", פתיחת שנת הלימודים, ותקופת החגים. יש המון שירים-פזמונים כאלה, ו"שיר תשרי" היה יכול להיות עוד אחד כזה, כלומר זמר-סתיו יפה. אבל הוא מצליח להיות יותר מזה- ואתה עצמך שמת את האצבע על הסיבה. במלותיך שלך- יש לכל אורך השיר מתח נסתר, ותחושת אימה מפני משהו לא ברור שאולי עומד לקרות. השמיים משתנים לעיני החקלאים- עדיין אין משהו חריג, בעצם. אם כי העובדה שתיכף אח"כ מוזכרים הימים הנוראים, נותנת לשמיים המשתנים, אם אתה חוזר ברברס לכאן, משמעות טעונה יותר מאשר "היריעה הכחולה הזאת" שמעל השדה. השכנים מתכוננים לימים הנוראים- משהו כבר מתחיל לקרות, אולי, בגלל הביטוי "ימים נוראים". אבל השיר עדיין לא /מחוייב/ לכיוון האימה, כי זה ביטוי שגרתי, ולא חייב להיות ששפירא מתכוונת פה למשהו מיוחד. [אבל יפה בעיניי איך שהיא מגניבה לנו עוד אינפורמציה כאן, על כך שהיא עצמה לא דתיה, אבל השכנים- כן.] מישהו חושב עליך, ורושם את מעשיך- טוב, פה אתה כבר חייב להתחיל להיזהר. כי אומנם מצד אחד זה רק הסיפור הרגיל על אלוהים עם הזקן הלבן הארוך שיושב שם למעלה, וחותם אותך לחיים או מוות בשנה החדשה, ולכן כדאי לך להיות טוב בימים הקרובים, כך שהוא ישכח כמה רע היית כל השנה. אבל- שים לב שמדובר לאו דווקא על אלוהים, אלא על "מישהו". והרי מבחינת המקצב שפירא יכלה בקלות לכתוב פה "אלוהים" במקום "מישהו". אותו מספר הברות, ואותה הטעמה מלרעית, לא? המלה "מישהו", בנוסף לכך שהיא הופכת את כל המשפט למיוחד יותר מאשר "אלוהים חושב עליך, ורושם את מעשיך", גם מכניסה את התחלת המסתורין. כי מאלוהים אתה כבר יודע להיזהר, ואיתו אתה פחות-או-יותר יודע להסתדר (שום דבר שצום קפדני, ביום המיועד לכך, לא יסדר..); אבל "מישהו"? הממ... ואז היא אומרת לך- בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקלילה. וכשזה בא תיכף אחרי המישהו המסתורי וחורש הרעות אולי, זה יותר מסתם הזמנה לך לחזור הביתה. זה אומר- תיכנס הביתה, למקום המוגן, לפני שהרוח הקלילה הזאת תהפוך לסערה. ושים לב שבפעם הבאה שהיא משתמשת בשורות האלה, כבפזמון חוזר, יש שם כבר "רוח קרירה" במקום "רוח קלילה". כלומר יש פה התחזקות של הרוח, כאשר אל הסערה אנחנו לא מגיעים במהלך השיר, אבל נוצרת ציפיה שהיא תפרוץ בכל רגע. עכשיו צפירת הרגעה זמנית, עם המנדרינות והמורות, [שזה צירוף הומוריסטי- הכול קורה בעיתו ובדרך הטבע, המנדרינות המבשילות, והמורות המשתעלות]. והנחליאלי, והחמסין, וסוף החופש הגדול. הכול בסדר, כאילו. אבל עכשיו המתח מתחיל ברצינות. מה יקרה ומה יחלוף, שואלים הכתבים- זה מהדהד מה"מי יחיה ומי ימות" של תפילת יום כיפור. והאיזכור של כתבים פה מעלה על הדעת משהו מדיני, או צבאי. ובארץ, מה לעשות, "משהו מדיני או צבאי" זה בד"כ משהו רע. (אם no news is good news, אז חדשות זה בעיקר חדשות רעות). והחצבים- מתייצבים. שזו מלה עם קונוטציה צבאית. ואגב, יפה בעיניי ששפירא התאפקה מלחרוז "חצב" עם "סתיו", ובמקום זאת גייסה את החצבים לשיר הסתיו שלה בצורה אחרת. אז שוב- יחוד בביטוי, ובדימוי, שמגביה את רמת הטקסט. "לאורך כביש החוף"- טוב, כאן זה אולי משהו שעולה יותר בי אישית מאשר שנמצא שם עבור כולם, אבל על הרקע ששפירא הכינה עד עכשיו, זה מעלה בדעתי את אותו פיגוע שבו מחבלים הגיעו בסירה לחוף מעגן מיכאל, רצחו שם את הצלמת גייל רובין (הבאת פעם שיר על זה), ואח"כ חטפו אוטובוס, ודהרו איתו לאורך כביש החוף עד לפאתי ת"א, שם הם, ואחדים מהנוסעים ("מי יחיה ומי ימות"), נהרגו בפעולת הצבא נגד המחבלים. וזה קרה, אא"ט, בעונת השנה שעליה מדבר השיר, סוף-הקיץ-תחילת-הסתיו כזה. כאמור, אולי זה אישי לי, האסוציאציה הספציפית הזאת. אבל זה הכיוון הכללי שהשיר מוליך אליו, לדעתי. וזה מחוזק ע"י הדיבור מיד אח"כ על כותרות העיתונים, והבקשה החוזרת שתיכנס מהר הביתה, מפני שהרוח כבר הפכה מקלילה, לקרירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הטקסט למעלה הבאתי בקופי-אנד-פייסט מהאינטרנט. ועינייך הרואות- קודם הרוח קלילה, ואח''כ היא קרירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה רק אני, אבל מה שעושה את השיר זה המנגינה המהפנטת שלו. אגב, אולי מישהו יכול להעיר את עינינו לגבי יכולת ההלחנה של שמר? אני חושב שלא היינו נדרשים כל כך למותה, לולא היו המנגינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן כבר עשה את זה, כלומר דיבר על ההלחנה של שמר. זה איפשהו במורד הפתיל. ואני מסכימה שהלחן של שיר תשרי חזק מאוד, ומגביר את עוצמת המלים. אבל לדעתי המלים חזקות גם בפני עצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השבחים על שיר תשרי לדני עמיהוד, כמדומני. אגב, השיר הולחן כבר בתחילת שנות השבעים והוספו לו מילים לצורך אלבום של חוה אלברשטיין שהופיע בשנת 1978, כך שסביר להניח שלא היה לו קשר לטבח בכביש החוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. והאמת היא שלא נראה לי חשוב או חיוני להצמיד את השיר דווקא לאירוע מסויים כזה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכתי ובדקתי, ו- מתברר שטעיתי לגבי פיגוע "אוטובוס הדמים". הוא התרחש בחודש מרץ (1978), ולא בסתיו. ונהרגו שם יותר מ"נוסעים אחדים"- נהרגו 37 איש, רובם מקרב הנוסעים. אבל זה לא משנה בעיניי את הקו הכללי שהצעתי לגבי השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר של שרון קסלר, לזכר גייל רובין: דיון 957. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימי לב איפה עוד יש חצבים בשירה הישראלית: בראש השנה, כנר נשמה, עלה בשדה חצב. וזה של נעמי שמר בכבודה ובעצמה. ולחילופין, אסתר שמיר: ביום שאחרי הקרב, פרח בשדה חצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הצמח הזה נמצא בשימוש נרחב בשירה הישראלית. ונוכחתי לדעת עכשיו, שזה לא רק חצב-עם-סתיו :) ובכל זאת- "והמורה אומרת, עוד מעט כבר סתיו ובשיעור מולדת היא מראה חצב... " [זה יפה, לא אמרתי שלא!] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. בניגוד לפתגם עם הצפרדע, עבורי הניתוח דווקא מחיה את השיר. בסדר, אם צריך לתת ציון ''זה שיר-שיר'' ו''זה פזמון'', אז זה שיר-שיר. אבל ככזה, הוא מאוד פשוט - קיבלתי את תחושת האיום שבו בלי מאמץ פענוח ניכר. נדמה לי שבלי המנגינה לא הייתי מתרגש במיוחד (כמו ראובן. עניין של טעם, לא יותר) - ומצד שני הפשטות היחסית שלו גורמת לו להתמסר היטב, כמו פזמון טוב, ללחן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיווו... ניצלתי. [איזה איש קשה! :)] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בו משהו לא רק בגלל הימים הנוראים, אלא גם בגלל השכנים, שגורם להיזכר חמש שנים אחורה לכתיבת המלים האלה, ומעצים את האווירה שכתבת עליה. אגב, לאותה מנגינה נכתבו קודם מלים אחרות וזה מתחיל בשורה: "מי יתפוס כוכב נופל". מי מכיר, מי יודע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמש שנים לפני כתיבת המלים? אבל מתי נכתבו המלים? ולמה אתה מתכוון? אם אתה מתכוון לפיגוע האוטובוס ב-78, כך שחמש שנים לפני כן זה 73, והשכנים הם הערבים- כבר הבהרתי שעניין הפיגוע הוא אסוציאציה אישית שלי, ושבכלל לא ברור שהוא מרומז בשיר. ו- ברקת! את כאן? כי גם עניין הרוח הקלילה-קרירה לא ברור. ראיתי אח"כ בלינק אחר "קרירה" בשני המקומות בשיר. כך שכנראה שיש שתי גרסאות, בנקודה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף הקיץ, ראשית הסתיו, מתעורר מנגנון מאד ייחודי של החצב ומזניק כלפי מעלה את עמוד התפרחת המרשים שלו. זהו זמן מלכותו של החצב. הוא כמעט יחידי בתקופה זו ואיננו צריך להיאבק בפרחים אחרים על חסדיהם של החרקים. לאורך כביש החוף. כל מי שנוסע בעונה זו לאורך כביש מס 2 רואה את החצבים מסודרים משני צידי הכביש בקבוצות שונות, ממש כאילו היו יחידות צבאיות. צוותים, כתות, מחלקות ואפילו לגודל של פלוגות הם יכולים להגיע. זהו נוף ילדותה של רחל שפירא שגרה בצד כביש החוף בקיבוץ שפיים. אגב, גם אהוד מנור בשירו על הימים של בנימינה נדרש לחצבים באותה עונת שנה. ומשהו ששמעתי פעם בקשר לשמו של החצב. הבצל של החצב מורכב מגלדים שאינם שלמים אלא חצויים. מה שאומר שחצב הם ראשי תיבות של חצי בצל. חצ"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר היפה. וזה נכון שהחצב הוא הפרח הכמעט יחיד בעונה הזאת, אחרי הקיץ השחון, ולפני הגשם הראשון. אם כי יש גם את חבצלת החוף, באזור המסויים שאתה מזכיר. אבל אולי החצב מרשים יותר בהופעתו. הוא גם נפוץ על פני כל הארץ, לעומת חבצלת החוף שלא. ואולי לכן דווקא הוא הפך לסמל כל-ישראלי לדברים השונים שקשורים בתודעה שלנו לתקופה הזאת. אגב, אם אני לא טועה, לימדו אותנו בביה''ס שהשם חצב הוא מפני שהוא חוצב לו דרך החוצה, מבעד לאדמה הקשה של סוף הקיץ. אבל אולי דווקא ההסבר שלך הוא הנכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית תיקון: תכונת הבצל החצוי היא של החבצלת ולא של החצב, ואני מתנצל על הבלבול. חבצלת החוף פורחת גם היא במקביל, אך היא כמעט ואינה חורגת מקו מצוקי הכורכר המערביים. שם יראו אותם יחדיו המטיילים רגלי, הזוגות המחפשים סתר, ולצערי גם בריוני רכבי השטח. (אלה שפורצים שבילים ללא התחשבות בנוף.) ופיצוי על הטעות:המקור לחצי בצל הוא ר' עמנואל לעף. במדרש "שיר השירים רבה" יש הסבר נחמד לשם חבצלת, מלשון "חבוייה בצילה" מה שאיננו תמיד נכון. היוונים השתמשו בבצל של החבצלת להפקת תרופה להקלת הנשימה ולזירוז פעולת הלב. הערבים הפיקו ממנו, בימים שלפני קופת חולים, תרופה נגד נזלת. פורח במקביל גם הבוצין המפורץ שצורתו צורת מנורה ופרחיו מאירים את צידי הדרכים בצהוב. ויש עוד כמה, אבל מי רואה אותם כשהחצב פורח? ונחזור לחצב: צודקת. נקרא כך כי חוצב את דרכו אל פני השטח באדמת הקיץ הקשה והיבשה. בעולם העתיק נהגו לסמן את החלקות החקלאיות בעזרת החצב.ואוי לו לרמאי שינסה לגנוב את גבולו של חברו. בסוף הקיץ, לקראת החריש יפרחו החצבים ויעידו מי הסיג את גבולו של רעהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עכשיו כבר נמשכתי לנושא החצב מספיק כדי לפתוח את הספר של נסים קריספיל "צמחי מרפא של א"י". ומתברר שגם החצב משמש ברפואה העממית- לורידים בולטים ברגליים, גידולי עור, כאבי גב, וכאבי פרקים. אבל צריך להיזהר כשנוגעים בו, וביחוד בבצל, בגלל רעילותו. וקריספיל מזכיר גם את עניין תיחום השדות ומצטט [בבא בתרא נ"ו א']: "מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב- שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ". ומספר שהערבים, בעיקר באיזור עזה ורפיח, עושים זאת עד היום. ושוב תודה על הסבריך היפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוצין המפורץ יכול לקבל את הקרדיט שלו כבר עכשיו. אף פעם לא שמתי לב שפריחתו מגיעה עד הסתו, אבל "צמחי ישראל בתמונות" מאשר: אפריל עד אוקטובר. האם יש עוד פרח בארץ שעונתו נמשכת חצי שנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לגבי פרחי בר, אבל בגינה שלי יש פרחי אמנון ותמר ולוע הארי שפורחים ברציפות מאז ינואר. אם גם עוברים לשיחים, אז סולנום - השיח עם הפרחים הסגולים פורח כמעט כל השנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרחי הפלסטיק בואזה שלי פורחים כבר כמה שנים (רק שלא קל לראות את זה מבעד לאבק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי אותו ספר, הסולנום (הזיתני - עליו כנראה אתה מדבר) פורח באביב ובקיץ. אני שמתי לב אליו רק בקיץ, אבל זה כנראה בגלל שאז אין פרחים אחרים שמסיחים את תשומת הלב ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר זה כמו צפרדע: אם מנתחים אותו, הוא מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ו"טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל הוא בעיניי אחד הטקסטים הכי גאוניים בשירים songs העבריים, ואני דורשת לו בפירוש את התואר "שירה"! :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה לעשות, פזמונאות מול שירה הוא נושא שמאוד מעסיק אותי.) מאיר אריאל שופע גאונות, רבדים, רמזים ותחבולות. עד כמה שאלו הם מבחניה של שירה לעומת פזמונאות, הוא משורר ענק. אבל משהו חסר אצלו: אחרי שגומרים לפענח את כל החידות, מה נשאר? לדעתי, בעיקר אויר. כמעט אף פעם אני לא מוצא אצלו איזו אמירה, רגש, מסר, משהו שיגרום לי באמת להתפעם, ולא רק להתפעל1. האם יש בכך כדי להוריד אותו בדרגה ממשורר לפזמונאי? אין לי דעה נחרצת. לילה טוב גם לך. 1 וההפתעלות הזו מסבה לי תענוג אדיר, שלא הרבה משוררים מסבים לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להדגים "שירה ממש"? מפעימה ומרגשת? ומדוע נדרש, בעיניך, פער כזה בין הפשט לדרש על מנת שרצף של מילים יוכל להיות כזה? (ואם לא נדרש - כנראה שלא הבנתי את ההבדל בין שירה לפזמונאות, לדעתך). שירה אף פעם לא הייתה מתחביבי הבולטים, אבל כאשר קרה המקרה והיא מצאה חן בעיני, היה זה - בדרך כלל - בשל השפעתן הסוגסטיבית של צירופי המילים (הלא שגרתיים) בה עלי, ואם מישהו גילה לי את כוונת המשורר (או בכל מקרה - הלביש על המילים משמעות) פג קסמן, או לפחות קהה. כך שבמובן מסויים כוונתך כן ברורה לי, אלא שלטעמי חשובה האשליה של ריבוי רבדים - אסור שבאמת יהיו כאלה :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא לא, דווקא מידת הריגוש היא לא הבדל בין שירה לפזמונאות בעיני: יש פזמונים מאוד פשוטים, פרימיטיבים אפילו, שמרגשים אותי ("נפלת חזק" של חמי רודנר) - אם כי סביר שאלמלא הם היו מושרים עם לחן יפה, הייתי נשאר אדיש. סתם מילים, מן הסתם, לא יגרמו לכפתור הרגש שלי להילחץ; צריך משהו לא שגרתי כדי לעשות זאת. אחד הדברים שיכולים הוא, כנראה, אותו פער מוזר בין הפשט לדרש שבשירה, אבל אני לא בטוח איך. משהו אחר שיכול הוא מוזיקה מרגשת, שיכולה לפתוח את דלתות הרגש, והמילים נכנסות בפרצה... במקרה של "נפלת חזק", כנראה שהוא סתם לוחץ לי בכל מיני נקודות-צ'י אוטוביורגפיות (לא בצורה ספציפית במיוחד - מצטער, ארכיבאי) - אבל זה גם בזכות דיוק בבחירת המילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך: דוגמה למהי שירה "אמיתית" בעיני המילייה: ברור שיש כאן רבדים רבדים של פואטיקה, מצד ארד (שנמצא בצד ה"נכון" של המפה הפוליטית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שדוקא בבית הקברות של כנרת נחות הפזמונאות והשירה זו לא רחוק מרעותה. אולי אבחנה ראוייה יותר היא האבחנה בין שירת הרבים לשירת היחיד. אשר למאיר אריאל, לטעמי יש בשיריו די הרבה אמירות. הבעיה איתו שהאמירות עצמן לא די ''מפעימות'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון בינך ובין אסתי על ההבדלים בין פיזמונאות ושירה הוא כשלעצמו ללא ספק דיון מעניין. בכל זאת ברצוני להזכיר שהכל התחיל מהערה של עידן בדבר הורדתה בדרגה של נעמי שמר ממשוררת לפיזמונאית לאחר שחשפה את עמדותיה הפוליטיות, שלמרבה הפליאה הופיעו דווקא מימין (ממש תפו תפו תפו). אם באמת היה דבר כזה, מדובר ברשעות ממש. לא ידעתי על כך דבר, אך בהכירי את הסביבה, אני יכול להאמין בנקל. אגב, ניסיתי לחפש את תגובתה של אסתי עליה ענית (שאצלי היא כבר מופיעה בכותרת בלבד), וראיתי שללא העצה שנתת לי בדוא''ל לא היה לי שום צ'אנס, כלומר אולי היה, אבל הייתי מתייאש וחדל ממאמציי לפני שהייתי מוצאה (שיתפוצצו הסקרנים. . .) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנחם בן ניחש, מזמן, שדורי מנור ואנה הרמן חד הם. אם צדק או לא איני יודע, אבל האופרה ''אלפא ואומגה'' היתה פנטסטית, לטעמי, בעיקר בזכות הטקסט הווירטואוזי של השניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על דורי מנור היתה כתבה במוסף ''הארץ'' פעם, ואני גם מכיר אישית מישהי שמכירה אותו אישית. לאנה הרמן היתה לפחות תמונה ב''הארץ''. אם זה איש אחד, אז הוא לקח את עניין הזהות המפוצלת רחוק... לא קראתי עדיין הרבה משניהם, אבל הקצת שקראתי לא נראה לי מאוד דומה, פרט לוירטואוזיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פגשתי את שניהם (זה ליד זה!), והם אפילו לא דומים. חוץ מזה שהם נוטים להעביר ביניהם חצאי סיגריות ולעשן לסירוגין. הניחוש של בן מטופש למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כקורא ותיק של האייל, תארתי לעצמי שבתגובה לשאלה זו יופיע שמו של נתן זך, ולמרות זאת קשה לי להסתפק בהסבר זה. הרי שירה, ככל אמנות (א' קמוצה) אמיתית *איכותית* אחרת, אינה, ולא יכולה להיות עניין של אופנה. אם נצא מנקודת ההנחה שכתיבה בחרוזים קשה יותר מכתיבה שאינה בחרוזים (אגב, האם ישנו מונח מקצועי שפירושו "שירה שלא בחרוזים"?), אזי מתקבל הרושם, שרובם המוחלט של המשוררים הישראלים בני ימינו בוחרים פשוט בדרך הקלה יותר. בנקודה זו, בכתיבת התגובה, עצרתי לרגע את שטף הכתיבה, שכן פתאום הבנתי שאף פעם לא באמת חשבתי על המשמעות מאחרי החרוזים בשירה. כלומר, מה תפקידם ומדוע בכלל הם קיימים ... אולי אינני מחדש דבר, אבל די מהר הבנתי, שהחרוזים בעצם קובעים את הצורה בא יקרא השיר. נכון, גם החלוקה לשורות (לא חרוזות) יכולה להשיג אותו אפקט, אבל המקצב וההדגשה של מילים או הברות מסויימות אפשרית בצורה שאינה בלתי-טבעית ע"י החריזה לבדה. הדגשה זו בונה, או לפחות מסייעת בבניית הרגש, אשר בחשיבותו אגע בהמשך ההודעה. ירדן, אתה כותב שבשירה, בניגוד לפזמונאות, ישנו רובד נוסף. עד כאן יש בינינו הסכמה ... אולם לדעתי, אותו רובד נוסף אשר קיים בשירה אינו תלוי דווקא באיזו משמעות נסתרת, או פירוש שונה של המילים. שיר יכול להיות שיר גם אם כל מילה ממילותיו פירושה הוא הפירוש הפשוט והטריוויאלי. אולי קל יותר להגדיר שירה דווקא ע"י השוואתה לפרוזה. פרוזה, הרי פונה בד"כ יותר אל השכל, ואילו שירה פונה יותר לרגש. אל מה פונה אם כך הפזמונאות? הפזמון, בצורתו הכתובה, כאשר הוא יתום מהלחן, אינו מצליח לפנות לא אל הרגש ולא אל השכל. אילו לא בא לעזרתו הלחן, אפשר היה לסווג את הפזמון פשוט כשירה לא מוצלחת. בדיוק כאן נכנסת לעניין החריזה. היא זו אשר מצליחה במקרים רבים לעורר את אותו רגש אשר השיר מנסה לעוררו. החריזה עושה לשיר מה שעושה הלחן לפזמון. האם אם כן כל טקסט חרוז הינו שיר? אולי ... אבל לאו דווקא שיר מוצלח, בדיוק כמו שלא כל טקסט אשר חובר לו לחן הינו פזמון מוצלח. לסיכום, ואולי הבהרה, שיר טוב (כלומר כזה המצליח לחולל רגש) צריך לכלול לפחות שני רבדים משמעותיים (כלומר כאלה אשר מהם ניתן להנות). לעיתים מושג הדבר ע"י הפשט בטקסט בתוספת החריזה, ולעיתים ע"י הפשט בתוספת משמעות נסתרת/נוספת כלשהי. הבעיה העיקרית שלי עם אותה שירה ישראלית עכשיוית, היא שאינני מצליח לזהות את שני המרכיבים האלה. בחלקם הפשט בנאלי מידי ובחלקם המשמעות הנסתרת היא כ"כ נסתרת שהיא נגלית אך ורק לעיני חוקרי ספרות למיניהם (אולי פרט למשורר עצמו). לסיום ברצוני לצרף להודעה שיר אשר נזכרתי בו, כאשר הזכרת את מדור התרבות וספרות של "הארץ". כמובן שיש דוגמאות אין ספור, בכל השפות, לשירים חרוזים מוצלחים, ללא יותר מידי משמעויות נסתרות ומתוחכמות, כך שהבחירה היא שרירותית לגמרי. ועדיין ... An Irish airman foresees his death
I know that I shall meet my fate Somewhere among the clouds above; Those that I fight, I do not hate, Those that I guard, I do not love; My country is Kiltarten Cross, My countrymen, Kiltarten's poor, No likely end could bring them loss, Or leave them happier than before. Nor law, nor duty bade me fight, Nor public men, nor cheering crowds, A lonely impulse of delight Drove to this tumult in the clouds; I balanced all, brought all to mind, The years to come seemed waste of breath, A waste of breath the years behind, In balance with this life, this death. William Butler Yeats (1865–1939) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו, זה היה השיר שהכי אהבתי, והוא עדיין אחד הטקסטים היחידים שאני יודע בעל פה (יש לי זיכרון נורא ואיום). אחר כך באו אחרים, אבל היום אין יותר ''השיר שאני הכי אוהב'' - וזה קצת חבל לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב מה שכתבת הוא נושאים שגדולים עלי לצרכי דיון איילי: תפקיד החריזה בשיר, והאם קל יותר או קשה יותר לכתוב בלי חריזה (רמז: בקרב אוהבי שירה, מי שמעדיף שירה לא חרוזה יאמר לרוב שלכתוב שירה טובה כזו קשה יותר מלכתוב עם חרוזים). רק כדי לא להוציא אותך בלי כלום, לשאלה הראשונה אני יכול להפנות אותך לספר הנהדר "מזשיר" של שמעון זנדבנק; ולכל מיני דיונים משיקים, חפש באייל תגובות של אור בדיונים שתחת מדור השירה (לא המאוד אחרונים). זהירות: אלו ויכוחים ארוכים וקשים, אבל אתה יכול לנסות להעיר אחד מהם. לשתי נקודות שלך בכל זאת אני יכול להיטפל, כי כתבת בקלילות של משהו מובן מאליו שני דברים שנראים לי שגויים בעליל. אחד הוא שפרוזה פונה לשכל, ואילו שירה לרגש; תמהיל הרגש-שכל מאוד משתנה מיצירת פרוזה אחת למשנה, ומשיר אחד למשנהו, ואני לא חושב שאחד משני הז'אנרים פונה יותר לאחד משני הכישורים. אם כבר, במקרה הפרטי שלי, כמעט כל שיר ששווה משהו דורש ממני מאמץ אינטלקטואלי ניכר כדי להפיק ממנו משהו, בעוד שמספרי פרוזה רבים אני יכול להנות באופן "שקוף" ומיידי יותר. הטענה השניה שלך שאני רוצה לחלוק עליה היא שאמנות איכותית אינה, ולא יכולה להיות, עניין של אופנה. קח יצירת אמנות כלשהי, מכל תחום, ותן אותה למומחה הזוטר ביותר שלא מכיר אותה; הוא יוכל לנחש די בוודאות באיזו תקופה נוצרה, ולרוב גם באיזה מקום. יתרה מזו, אם הוא ינחש זמן מוקדם מדי, נאמר שהיצירה אנכרוניסטית, ואם הוא ינחש מאוחר מדי, נאמר שהאמן הקדים את זמנו. איך זה יכול להיות, אם לא עניין של אופנה? לפעמים הדברים נובעים מהתפתחויות היסטוריות, טכנולוגיות, תודעתיות אולי; אבל כל אלו מתבטאים, בסופו של דבר, באופנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש בקצרה; יכול להיות שזה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל בצורה פשטנית מאוד, כאשר אני קורא פרוזה מוצלחת, אני לרוב מרגיש שאני משכיל, וכאשר אני קורא שירה טובה, אני בד"כ מתרגש. אינני יודע אם רוב האנשים מרגישים יותר כמוני או כמוך, וכנראה שבכל מקרה אין לזה יותר מידי משמעות. אופנה באמנות. טוב אז אני נסוג מעט מהטענה המקורית, ומוכן להסתפק בטענה חלשה יותר. האופנה לא משפיעה על איכות האומנות. זאת בדיוק המהות של "הקלאסיקה"; במוזיקה, ציור, ספרות וכו' ... אומנות ששומרת על ערכה גם במבחן הזמן. זאת בניגוד לפופ, שלמעשה מאבד מערכו מהר מאוד, שכן הוא תוצר של אופנה חולפת. נכון, ניתן לתארך יצירות אמנות די בקלות, אבל העובדה הזאת היא די אורתוגונלית לטענה שלי. מדוע אנשים באים לראות דווקא את הקפלה הסיסטינית לדוגמא, או את המונה ליזה ... הרי באותן תקופות נוצרו עוד אינספור יצירות אמנות באותו סגנון אשר היה אז באופנה. ואחרון חביב, לגבי החריזה. שוב מסתבר לי שלא התבטאתי (או אולי גם לא חשבתי) בבהירות. ייתכן מאוד שקשה יותר לכתוב שירה ללא חרוזים ולהגיע לאותה רמת "איכות" אליה מגיע שיר חרוז. הרי בשיר שאינו חרוז חייב להיות אותו רובד נוסף ומשמעותי, שהוא במובן מסוים "תחליף" לחריזה בבניית האסתטיקה והפנייה אל הרגש בשיר. לכן אטען משהו הרבה יותר פשוט (ועצוב); רובם המוחלט של יוצרי השירה הישראלית העכשוית, אומנם ויתרו על החריזה (אולי כפונקציה של האופנה), אבל למרבה הצער, לא השכילו להחליפה באותו רובד משמעותי נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין השירה מול הפרוזה: למדתי לא מזמן את המאמר של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", ושם הוא מאפיין בצורה מעניינת מה מייחד שירה לעומת כתיבה מסוג אחר. נקודת המוצא שלו היא שעולמנו אינו אלא תוהו חסר משמעות. האדם לא יכול לחיות במצב עניינים שכזה, והוא מעניק משמעות לעולם באמצעות הלשון. המילים שבהן מדברים יוצרות מערכת מסודרת והגיונית של משמעויות שבאמצעותה האדם חושב ומבין את העולם, ובאופן זה המילים מכסות על התוהו ומסתירות אותו. כתיבה בפרוזה, על פי ביאליק מהווה שימוש פשוט בשפה מכסה זו. השירה, לעומת זאת, עושה משהו אחר: על ידי השימוש המיוחד שלה בשפה (שמנצל את מצלול המילים, את ההיסטוריה שלהן, את הקונוטציות שהן מעלות, וכן חיבורים מקוריים ביניהן) היא מסיטה את תשומת הלב לשפה עצמה, ומצליחה לגרום לאדם לראות את התפקיד המכסה שלה. בנוסף, שימוש זה בשפה מערער על עולם המשמעויות הישן של המילים, וכך השירה פורצת פתח בכיסוי הלשון ומאפשרת לאדם להציץ לרגע ישירות אל תוהו המציאות. בסופו של דבר פתח זה נסגר על ידי מילים חדשות, וכל מטפורה מקורית, שבלידתה משנה את הדרך שבה אנו רואים את העולם, סופה להישחק. (למתעניינים מומלץ לקרוא את המאמר המקורי של ביאליק שכתוב בצורה יפהפיה, ובוודאי תיארתי כאן בפשטנות נוראית את הרעיונות שמועלים בו). אולי אפשר באופן זה להבדיל גם בין שירה לפזמונאות: בשירה, המשמעות והמסרים טמונים לא רק בפשט של המילים עצמן, אלא גם בעצם השימוש בשפה - בהמצאת מטפורות וצירופי מילים שבזכותם אנו לומדים לראות את המציאות אחרת. על פי קריטריון כזה אני חושב שחלק מכתיבתה של נעמי שמר בהחלט יכול להיקרא שירה ("ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" היא דוגמה למטפורה אחת שכזו, אבל בטח יש עוד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך שהאופנה לא משפיעה על איכות האמנות. אבל אם שואלים למה לפתע פסה חריזה מן הארץ, אני חושב שאופנה היא בדיוק ההסבר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |