בתשובה לא. ווטסון, 25/06/04 21:02
העדר אלטרנטיבה, חבוב 228982
אני חושב שראוי להחליף את הניסוח "מדינות ערב" ב"מדינות מוסלמיות" וראוי לחפש את שורש הרעה באופן שבו התפתח האיסלם.
בניגוד לנצרות או היהדות – דתות עריצות ואקסקלוסיביות באותה מידה, עם לא יותר – התפתח האיסלם ללא הפרדה ברורה בין הסמכות הדתית לסמכות השלטונית: השליט היה ראש המדינה וראש הכנסייה מגולמים בגוף אחד והמדינה הייתה בעלת הסמכות הבלעדית בתחום הדתי, הבינאישי והפוליטי – ובכיוון ההפוך, כל ערעור על הסמכות הדתית נחשב לערעור גם על הסמכות הפוליטית של השליט, מה שמנע לכל אורך הדרך התגבשות של כוחות מנוגדים הנאבקים זה עם זה על השלטון.

בדור האחרון דווקא אפשר לראות ניצנים של התפתחות הפרדה בין הסמכות הסקולרית (השליט) והסמכות הדתית, עם ההתמוטטות ההדרגתית של הנסיונות לאחדם (לדוגמה, נסיונו של נאצר להפוך את כל אנשי הדת במצרים לפקידי מדינה), כך שנוצר מאבק חריף על הכוח השלטוני בין אנשי הסמכות הדתית (הנאחזים בדבקות דתית ככלי לניגוח השלטון) לעריצים המקומיים, שלעתים קרובות התחנכו על ברכי אסכולות אולטרא-חילוניות – כך בתנועת האחים המוסלמיים במצרים, כך במאבק באיראן (לפני ואחרי המהפכה האיסלאמית), באלג'יר ובמקומות נוספים. ההתפרצויות הטרוריסטיות של האיסלאם במדינות השונות רק מעידות על חריפות המאבק ועד כמה נואשים אנשי הדת במאבקם בחילוניות המתגברת.

אני חושב שמה שנעדר בדרך כלל מההתייחסות למצבם של המוסלמים במדינות השונות הוא הסתכלות על טווח של זמן. המוסלמים נדרשים לעשות את הדרך שעשו האומות הנוצריות באירופה במשך שמונה מאות שנה בתוך שלושים או ארבעים שנה ובהתנעה "מהמקום." לא פשוט לעבור בקפיצונת קטנה מז'נבה הקלוויניסטית של המאה השש עשרה (לענייננו, איראן של סוף שנות השבעים) הישר אל ז'נבה של היום.
העדר אלטרנטיבה, חבוב 229075
אני נוטה להתייחס לכל מקרה לגופו, ולנסות להפריד משתנים, כי אחרת מגיעים להכללות לא ענייניות. נכון שכל מדינות ערב הן מוסלמיות, אך בעייתן היא לא בהכרח בעיית האיסלם.
כשמביטים על תורכיה, אינדונזיה, פקיסטן, קזכסטן מצטיירת תמונה קצת שונה.
לגבי הפרדת דת ומדינה - לא יודע אם אתה מכיר את הפרק של מונרכיה אבסולוטית נוצרית -בה המלך הוא השליט הדתי העליון כמו גם המדיני (כמה לואים והנרים יכולים לספר לך עליה). הרעיונות של תנועת ההשכלה והלאומיות החדשה באירופה דבקו גם במדינות הערביות, שכולן קמו על בסיס חילוני לחלוטין, כך שבעייתן היא לחלוטין לא קשורה לדת האיסלם. כל התסיסה המוסלמית, כולל המהפיכה באירן, נבעה על רקע השלטון המושחת והמדכא, ולא בשל היותו חילוני. הדבר דומה לעלייתה של ש"ס החרדית על רקע מצוקתם של מגזרים רבים בישראל, והאחיזה הנוצרית פונדמנטליסטית במרכז העני והלא מתוחכם של ארה"ב (ה Bible Belt).
העדר אלטרנטיבה, חבוב 229155
הדוגמאות שלך מחזקות את מה שאמרתי:
א. תורכיה: הפרדה בין שלטון דתי ושלטון פוליטי כוננה בדם ואש ותמרות עשן לפני תשעים שנה.
ב. אינדונזיה: מדינה בה העקרונות המוסלמיים כוננו מאוחר הרבה יותר ושנשלטה ישירות על-ידי קולוניאליזם מערבי שכונן הפרדה כזו. הייתי נזהר מלכנותה דמוקרטיה.
ג. פקיסטן: דיקטטורה צבאית שבה יש הפרדה (מסוימת לפחות) בין שלטון דתי ופוליטי (העריץ הוא גנרל).
ד. קזחסטן: דיקטטורה שקמה אחרי שבעים שנות שלטון סובייטי שבו הייתה הפרדה חדה בין שלטון דתי ופוליטי.

=======================

לגבי הפרדת דת ומדינה – סבורני שלא הסברתי את עצמי היטב: הבעיה אינה מידת המוסלמיות של השלטון או קיום הפרדה בין דת ומדינה אלא היעדר *מסורת* שבה ישנו עימות בין גורמים מובחנים שונים על הכוח במדינה.

הדוגמה שנתת מאירופה, אגב, שגויה. אף לואי או הנרי לא עמדו בראש הכנסיה (לפחות לא עד הנרי השמיני באנגליה, במאה השש-עשרה). ההירארכיה הקלריקלית התקיימה במקביל ולהלכה בלי תלות בסמכות הסקולרית. להיפך, כל אותם לואים והנרים נלחמו מלחמה נמשכת באפיפיורות (לדוגמה, "ההליכה לקנוסה" של הנרי הרביעי). כדי להזכיר, אפילו קרל הגדול נדד בשנת 800 עד איטליה כדי להיות מוכתר על ידי האפיפיור ל"קיסר ואוגוסטוס" במסורת הרומית; ואפילו כאשר הוקמה אפיפיורות מתחרה באביניון מי שעמד בראשה לא היה המלך.
העדר אלטרנטיבה, חבוב 229261
שורש הרע אינו בפונדמנטליזם המוסלמי אלא בלאומנות הערבית. יש מדינות מוסלמיות דמוקרטיות (תורכיה, בוסניה-הרצגובינה, מלזיה) אך אין אף מדינה ערבית דמוקרטית.
האיסלאם הוא רק כלי בידיו של האימפריאליזם הערבי.
העדר אלטרנטיבה, חבוב 229379
תורכיה היא מקרה חריג משום שהייתה בסיס האימפריה המוסלמית האחרונה (ולכן לא הייתה נתונה תחת שלטון זר מעולם) ובעלת היסטוריה חריגה. הייתי נזהר, כמו כן, לכנות מדינה שבה ראשי הצבא הם הקובעים מי ישלוט דמוקרטיה.

בוסניה-הרצגובינה היא מדינה צעירה מכדי שניתן יהיה להחיל עליה שיפוט והאוכלוסיה המוסלמית בה מונה רק 50 אחוז, כך שקשה לכנותה מוסלמית פרופר. צריך לזכור כי גם היא, כמו מדינות אחרות, עברה תקופה ארוכה של עריצות חילונית קומוניסטית שבה הייתה הפרדה אדוקה בין שלטון דתי ופוליטי.

לגבי מאלזיה: רק שישים אחוז מהאוכלוסיה שם היא מוסלמית (השאר בעיקר בודהיסטים, נוצרים והינדואיסטים), כך שלא ניתן לכנותה מדינה מוסלמית פרופר. לבד מזאת, במדינה בה שולט אותו ראש ממשלה זה 23 שנה אינה דמוקרטית.

בכיוון ההפוך, מעניין איך אתה מסביר כיצד ה"אימפריאליזם הערבי" או "הלאומנות הערבית" מסבירים את מה שקורה באיראן, פקיסטן ואפגניסטן, ניג'ר או סומליה, שאינן ערביות כלל? ואיך קורה שבמדינות עם אוכלוסיה עם רוב לא ערבי כמו סודן, או מעורבות לחלוטין כמו לוב, מרוקו, ואלג'יר, או סלט אתני כמו צ'אד מתגלים אותם דפוסים בדיוק כמו במדינות ערב?

בשלוש מלים: חפש דוגמאות אחרות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים