בתשובה לעדי סתיו, 30/06/04 11:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גם את השווא הנע של אותיות השימוש כלב"ו הוגים (תמיד?), לא? חוץ מזה, אני מצטרף לתודות ולהתפעלות. עשית לבד את המחקר הזה, או התבססת על מחקרים בלשניים קיימים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, גם כלב"ו. תודה. גם זה שווא נע דקדוקי. ואפילו יותר מאשר בעברית קלסית, כי בעברית קלסית הוא הופך לחיריק ושורוק ופתח1, ובעברית מודרנית מדוברת לא2. לא הייתי קורא לזה בדיוק מחקר (אבל תודה, לך ולאחרים), כי בדקתי רק את הצורה שבה אני-עצמי הייתי הוגה את המלים ולא בחנתי צורת הגייה של אחרים (למרות שאנשים נוטים להסכים איתי). לא התבססתי על מחקרים קיימים ואני לא יודע אם יש או אין כאלה. אני מניח שמתישהו יהיה צריך לבדוק את זה אבל קשה לי לחשוב על מתודולוגיה מתאימה. להקליט ולרשום מה אנשים אומרים לא דווקא יעבוד כי ההבדל בין אפס-תנועה לתנועה הוא כמותי ולא איכותי, וגם בגלל שאני רוצה להתעלם ממבטא וממהירות דיבור ולהתייחס רק לקיום ואי-קיום תנועה. אולי לשאול אנשים איך _צריך_ להגות את המלים? לשאול אותם איך בדרך-כלל הם (או אנשים אחרים) הוגים אותן? 1 אגב, בכתב בכרמלי הם הופכים לחטף-חיריק, חטף-פתח וחטף-שורוק. אבל מיליות של אות אחת בכתב הכרמלי זה כבר סיפור אחר. 2 חוץ מ-ל' המגמה בפעלים. שהיא, אני חושב, גם המקום היחיד בעברית מדוברת שבו מתייחסים לחוקי ההגייה הקלסיים כשמחברים מיליות למילים. למשל אומרים lévaqqer, כמו בקלסית, אבל qafacty lé biqqur ולא qafacty léviqqur. אני מנחש שזה בגלל שצורת המקור לא בהכרח ידועה כמלה עצמאית בכל הבניינים, ולכן דוברי עברית מתייחסים אליה ואל ל' המגמה כמקשה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אשר לא יניעו שווא באמצע מילה, גם בלמנר"י. למשל: "מנהג חדש בא למדינה" - לפעמים קוראים Lamdina ולפעמים קוראים Lamedina. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה שווא נח, לא? אלה אינם ממונעים מדרך הטבע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה. אני מתנצל על רפיסות המוחין שאחזה בי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השווא, פורמלית, נח, אבל נח בערך כמו שטירון חי"ר נח בשנת הלילה שלו, כלומר, בעצם נע. בעברית מדוברת מפשטים ומפרידים בדיבור (לפעמים גם בכתיבה, כמו ש, למשל, עושים כשצריך לפסק) את המלים והמיליות. "לַמְדִינָה" חוזרת להיות שתי מלים: "לַ" ו"מְדִינָה", ואז ה-מ' ממילא בראש מלה דה-פקטו ולכן בשווא נע (או לפחות, מועמדת לקבל שווא נע לפי חוקי הפונטיקה שפירטתי למעלה, ובמקרה זה אכן מקבלת). השאלה שאני מסוקרן לגביה היא, כמו שאמר ידידיה, למה לפעמים השווא הנעח הזה מבוטא ולפעמים לא. אני יכול לחשוב על שני הסברים. הראשון הוא שאנשים לא זנחו לגמרי, או בכלל, את חוקי הדקדוק הקלסיים, אם מתוך השכלה יתרה מודעת ואם מתוך אינרציה תרבותית בלתי-מודעת בת עשורים רבים. זה הסבר דקדוקי. ההסבר השני הוא שמדובר ברגרסיה: אנשים באמת מתייחסים אליו כאל שווא-נע בפוטנציה, אבל מבליעים את התנועה כי זה נוח יותר בפה כשמדברים מהר, כמו שאומרים לפעמים "תְלמד" עם ת' באפס תנועה, ואז בעצם מדובר בחזרה על אותו תהליך שהביא מלכתחילה להפיכת השווא לנח בעברית הקלסית. זה הסבר פונטי. אני מעדיף את ההסבר השני, כי הוא מפשט את הדקדוק ותומך בדעות שלי על העברית המודרנית. אבל אני מודה שקשה לי לבסס אותו, ועוד יותר קשה לי להוכיח אותו. אגב, סתם שיהיה ברור: כל מה שאני כותב בפתיל הזה על עברית ו"חוקים" הם אובזרבציות ודעות שלי, כן? אלו לא חוקים של האקדמיה חו"ח או משהו כזה. האקדמיה ממילא לא מכירה בכלל בעברית מודרנית אלא רק בשיבושים של העברית-הקלסית-האחת-והיחידה, על ידי בורים במקרה הטוב וחתרנים במקרה הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לגמרי מדויק. מכיוול ש"לַמְדִינָה" היא הבלעת ה"א הידיעה ב"להמדינה", אזי המ"ם, אחרי ה"א הידיעה דגושה (בדגש חזק), כלומר שתיים במחיר אחת. לא "לַ" ו"מְדִינָה" אלא "לַם" ו"מְדִינָה". המ"ם הראשונה (כביכול) של ה "לם" היא בשווא נח, ואילו המ"ם ה(כאילו) שניה, של ה"מדינה" היא בשווא נע. אאל"ט לא מדובר בחייל חי"ר, אלא באסטרונאוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, נכון, תודה, שכחתי את הדגש החזק. צ"ל "לַמְּדִינָה" בקלסית (המודרנית כבר מזמן נפטרה מהדגש החזק של ה' הידיעה). מצוין, זה מחזק את ההסבר השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מעניינת, איך לעשות את המחקר. אני חושב שהקלטה של אנשים יכולה כן לעבוד; גם אם ההבדל בין תנועה לאפס הוא כמותי, הוא כנראה מאוד מובהק (אם לא, כל הפתיל הזה די חסר משמעות). אין צורך שבמאה אחוז מהמקרים תהיה הכרעה ברורה, וגם אין צורך בעקביות של מאה אחוז בין אנשים שונים ואצל אדם אחד. אם רוצים להבהיק את ההבדל עוד יותר, מעניין להתמקד בהקלטה של אנשים בנסיבות בהן הם מדברים מודגש וברור: נניח, לפני קהל, או אל ילד קטן. לכאורה יש חשש שלפני קהל הם יערבו את נטיותיהם הטבעיות בכללים שהם למדו בבית-ספר; החשש הזה נכון כשמדובר אולי בדגשים, אבל לא כשמדובר בהנעה של שווא: מעטים מאוד בימינו מכירים את הכללים באופן מיידי מספיק כדי להתאים את הגייתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממם. לעניין חוקי בית הספר, אפשר לבקש מהם לדבר חזק וברור בנסיבות שלא מזכירות את בית הספר (לא לבקש מהם גם לדבר _נכון_, למשל). אפשר גם לנטרל את הגורם הזה באמצעות השוואת תוצאות בין אנשים עם רמות השכלה (חילונית ודתית) שונות. וואלה. הבדל בין תנועה לאפס תנועה לא חייב להיות מובהק _בשמיעה_ (לדעתי); האינטואיציה שלי אומרת שתנועה יכולה להיבלע ולהעלם בדיבור שוטף באופן די קבוע ועדיין להישאר בתודעה הקולקטיבית. מספיק שחלק מהאנשים, חלק מהזמן, כן הוגים את התנועה, והשומע יסיק שהיא קיימת ושלפעמים מבליעים אותה1. הוא הרי לא יסיק שהיא לא קיימת ושלפעמים ממציאים אותה יש מאין. לכן כדי שתנועה תעלם מדיאלקט היא צריכה קודם כל להיבלע בקרוב ל-100% מהמקרים באיזושהי קבוצה. אבל גם את זה אפשר לבדוק, ומן הסתם כבר בדקו. אני אשאל אצל חברי הלינגוויסטים. 1 אני חושב שהמקום היחיד שבו הוגים "ברכה" עם ב' נעה הוא בבית הכנסת, ואז אנשים או לא מודעים לכך, או מודעים לכך אבל מניחים שמדובר בשפה קצת-שונה. "תלמד" אומרים עם ת' נעה בהרבה מקומות, מספיק כדי להבהיר לשומע שיש פה תנועה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |