בתשובה לאסתי, 10/07/04 11:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני סבור שתגובתך אסתי עושה עוול לשיר שאהבתי. נדמה לי שרבים מטובי השירים ניתן להמיר בהאיקו המבטא רעיון אחד או תחושה מרכזית אחת שעולה מקריאת השיר. מבחנו של השיר הוא אם מאבדים בדרך זו משהו עמוק בחוויה - אמירות פואטיות, צבעים, עושר לשוני - כל מה שעושה שיר מסוג זה ליותר מאמירה עתונאית בעלת ערך. אמירה כמו זו שבהאיקו היא אמיתית ובכל זאת משאירה אותי אדיש. השיר לעומת זאת חודר פנימה, טורד ואינו מניח. השיר מעורר גם שאלות נוקבות שאפשר וצריך להתווכח עליהן, למשל, ההאשמה הבוטה כלפי ארצות הברית בטרגדיה האפריקאית. אני מבין שהמשוררת מצביעה על מחלת האיידס שמוצאה מאפריקה כאיום המגיע משם למערב השבע. הכינוי ''מגפה שחורה'' בהקשר זה הוא הברקה פואטית. לא, לא הייתי מוותר על השיר ומסתפק בהאיקו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק הבהרה קצרה כרגע- ה"האיקו" שלעיל הוא לא הצעה רצינית מצידי לשיר האיקו. שיר האיקו ראוי הוא מעשה אמנות אמיתי. ואנוכי- קטונתי. ה"שיר" הזה הובא בשביל הפואנטה. והפואנטה היתה, שלא חייבים המון מלל צבוע בצבעים עזים כשמדברים על זוועות. ושלהפך- זעקה מאופקת יכולה להיות אפקטיבית יותר. זהו לעכשיו. אולי אחזור לכאן עוד, עם הדגמות ל"זעקה מאופקת". [עכשיו אני פשוט תשושה מדי, וסליחה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אוכלי הלוטוס" מאת ג'. ----------------------- *”The lotus eaters” שם מושאל משירו של לורד טניסון. (המקור- אודיסאה) **"הרפובליקה של סין העממית" ***"צ'אי דאם", מכרות הברזל לשם נשלחים אסירים סיניים לחינוך מחדש. ****"הלוטוס הלבן" כת שב1769, החלה במרד האיכרים העניים בסין. אוכלי הלוטוס* ____________ שמעתי כי, במדינת Zhonghua Renmin Gongheguo** לוטוס אינו פורח. שמעתי כי, במדינת Zhonghua Renmin Gongheguo האדם עוטה צינוק. עוד שמעתי כי הצינוק שם, בָּלוּם בסורג. סורג, שנוצק, מבצר ברזל שנחצב, באגן הרם שדוף הרוחות, אגן Tsai-Dam בידיו של אסיר סיני. הרהרתי, כי אין זה מן הנמנע, שאסיר זה הוא נין, נין, נין, נינו של מורד מאותם האיכרים הטבוחים, עמיתי כת ה"לוטוס- הלבן". שמעתי כי, במדינת Zhonghua Renmin Gongheguo לוטוס אינו פורח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפתח בכך שאומר שהשיר הסיני הוא באמת שיר מצוין אבל השאלה היא מה ניתן ללמוד ממנו ביחס לשיר של צליל אברהם. ניתן להביא דוגמאות רבות לאיפוק מהדהד ונוקב וגם לזעקה שמעבירה צמרמורת. לשתי דרכי הביטוי יש מקום אם הן נעשות בכישרון. השיר הסיני עורר אצלי קונוטציה של ציור סיני לעומת ציור מערבי. הציור הסיני במיטבו שובה לב בקויו העדינים ובמידת האיפוק שלו. אבל ישנם ציירים מערביים שכוחם הוא דווקא במשיכות מכחול עזות (ואן גוך, דלקרואה). השאלה, על כן, היא לא מינימליזם לעומת ביטוי חריף ומתפרץ אלא האם יש כאן אמת והאם יש כאן כישרון. כנראה שבשאלה זו הנוגעת לשיר הנדון יש לנו מחלוקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר ה''סיני'' נכתב ע''י ישראלי כשר. ואכן, צעקה היסטרית מול זעקה מאופקת- אולי באמת שתיהן לגיטימיות, וזו רק שאלה של העדפה אישית. אני רק יכולה לחזור על מה שאמר מישהו אחר בדיון איילי אחר- ''כשאתה צועק, לא שומעים אותך''. אני די מסכימה עם זה. ולכן אשמח אם תוכל לפרט לגבי המעלות שאתה מוצא בשיר זה, מפני שאותי, הצעקות החרישו. אבל לא רציתי להגיד את זה באופן חריף יותר מפני שחשבתי לעצמי- הבחורה מעלה בעיה חשובה, ואיך אפשר להתקטנן על השיר, כשמה שחשוב בו, זו הבעיה שהוא מעלה. אבל בקריאה שניה ראיתי, שגם העמדה המוסרית של הכותבת פחות ראויה לכבוד ממה שנדמה היה לי בקריאה הראשונה. מפני שלא מדובר פה כל-כך על הסבל האפריקני כשלעצמו, אלא יש כאן שימוש בסבל זה ככלי לניגוח המערב. במלים אחרות- הכותבת מאשימה את ''המערב'' בשימוש בסבל האפריקני לצורך ''פסטיבלים'' למיניהם, והיא עצמה עושה בדיוק אותו דבר. מה שאומר שהאפריקנים שוב נשארים בלי שלמישהו יהיה איכפת מהם באמת. וזה באמת עצוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי זה מכוון? לפחות כך חשבתי - שהדרך הצעקנית שבה הכותבת מנצלת את האפריקאים כדי להעביר נקודה היא למעשה אנלוגיה (מכוונת) למה שעושה העולם המערבי כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת- נשמע לי מתוחכם מדי, מה שהצעת כאן. אבל אם זו אכן היתה הכוונה- זה בעייתי. זה כמו שאם אתה עושה סרט או כותב ספר שנושאו הוא כמה משעממים הם החיים, מאוד כדאי לך להשתדל שהספר או הסרט עצמם לא יהיו משעממים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם, לכאורה יש כאן האשמה בוטה של המערב בהתנכרות לסבל האפריקאי. בפועל החל המחקר היקר והאינטנסיבי בענין תרופה לאיידס כאשר המגפה התפשטה למערב. השיר מזכיר ברמז את זכויות הפטנט המייקרות את התרופות ומונעות בכך כמעט כל אפשרות להצלת חיים במדינות שבהן ההכנסה החודשית לעובד עומדת על כמה עשרות דולר. את תובעת שהשיר יתרכז בסבל האפריקאי ויעורר חמלה אבל זו בדיוק טענת השיר שתאורים פלסטיים ופסטיבלים לא סייעו כמעט במאום לסובלים. השיר הוא עלינו השבעים (בעיקר ארצות הברית) הנמנעים מהושטת עזרה. אני מסכים שהעמדה החד משמעית הזאת לוקה בחסר ושווה דיון ארוך ומעמיק. בפועל התירה ממשלת ארצות הברית למדינות עולם שלישי לייצר, למרות זכויות הפטנט, תרופות אפקטיביות לאיידס בתנאי שתוצרת זו לא תשווק במערב. התברר שרודפי בצע ועבריינים אשר גילו כאן מקור לריווחי עתק, החלו בשיווק תרופות מתוצרת העולם השלישי שיוצרו, כאמור,לשיווק בעולם השלישי בלבד, בתוך אירופה. תוצרת זו התחרתה בהצלחה בתרופה מייצור המערב וגרמה להפסדים ניכרים ליצרנים בעלי הפטנט. כך עלולים לחנוק כל יוזמה בעתיד לפיתוח תרופות חדשניות. כללו של דבר, אין פתרונות פשוטים ומי שבאמת רוצה לעזור לחולי העולם השלישי צריך לתת סיוע כספי בסכום של מיליארדי דולרים רבים לרכישת תרופות יקרות. ובענין זה עצמו - מה עם מזון בסיסי לגוועים ברעב? ואיך פותרים את בעית הממשלות המושחתות המונעות עזרה מעמיהן גם כשהסיוע ניתן? אני גיליתי בשיר יותר מנגיעה כואבת באפריקה. יש בו נגיעה בחולשה האנושית המוכרת שעניי עירנו קודמים, ואף שכולם בני אנוש, איננו מחלקים רגשות אהבה רחמים ואמפטיה באופן שווה. ההקשר של הבתולות היהודיות, אף שאינו שייך למגפה האפריקאית, ממקם את השיר בהקשר אנושי רחב יותר - כשהעולם היה אדיש לטבח היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת מה שהשיר אומר, אבל זו גם הבעיה הגדולה שלו (בנוסף לצעקנות)- הוא כמו פמפלט פוליטי, אין בו מספיק סובלימציה אמנותית, במעבר ממציאות לשיר. לדעתי, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שבאמת אין בו, או שלא הבחנת בה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שזה לדעתי. אשמח לשמוע את אבחנותיך שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההערה שלי היתה מטופשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון1. יש אפשרות (כמו שכבר אמרתי לאריה בר) שבגלל שהסגנון לא מוצא חן בעיניי, קשה לי להתעכב על השיר ולחפש בו דברים טובים- אמצעים שיריים וכאלה, שאולי יש בו. ואם מישהו יכול להצביע עליהם, אשמח לקרוא את דבריו. באמת. 1אל תעשה את זה יותר מדי, בפעם הבאה אני לא אגיד לך "לא נכון"... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה לתאר כמה מהסגולות הפואטיות שמצאתי בשיר. נראה לי שמתוך הניגוד הצבעוני של שחור ולבן - אפריקה והמערב, פרש השיר קשת רחבה של צבעים עזים. ישנה תחושה של הליכה ביריד צבעוני או של רקדן אפריקאי צבוע בצבעים לוהטים. החל מסירי הדם ועמודי הצבע, דרך אונס במספרים צבעוניים, שרשרות הלטקס בצבעים וטעמים ועד המגפה השחורה ומותנו בידינו הלבנות. האונס הוא אונס היבשת השחורה בידי בעלי הממון. יחד עם העושר הצבעוני והמין, קיימת כאן דחיסות מעיקה ומאיימת המתפרקת כש''הכל נופל לנו מהידים''. הכל קורה ''לפי השוק, לפי החוק''. המשוררת, לאחר שבנתה את המתח בבליל של צבעים ורוק, מין ופוליטיקה, ולא כזעקה מאופקת, מטילה את המות לפתחנו ומסכמת את דעתה לענין האחריות - חוק החזקים וכוחות השוק. כל זה רחוק בעיני מנוסח של פמפלט פוליטי אף שאני חולק ענינית, כפי שהבהרתי בתגובתי הקודמת, על האמירה הנחרצת של השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סירי הדם יכולים להיות אנטיתזה לסיר הבשר (ואגב כך להעלות על הדעת את הצירוף ''בשר ודם''). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |