בתשובה לקורא במדבר, 18/07/04 19:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכל תלוי איזה שחמטאי אתה שואל. שליטתו של קספרוב בכיפה (16 שנה כאלוף עולם, מאז נצחונו על קרפוב בשנת 1985) אינה ללא תקדים. לאסקר היה אלוף העולם במשך 27 שנים, איליוכין היה אלוף עולם במשך 19 שנים (1927-1946), ובוטביניק שלט בכיפה בין 1946-1963 (עם שתי הפסקות של שנה). ההשוואה עם פישר קצת קשה משום שבניגוד לפישר קספרוב התמודד על תוארו גם אחרי שזכה בו. מפישר נותרה רק הזכייה המרשימה שלו בתואר. העובדה ששמו מזוהה עם "גדול השחמטאים בתבל" מעידה בעיקר על הזכרון הקצר של בני האדם, לא על נכונות הזיהוי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היה ככל הנראה אלוף העולם החלש ביותר בכל הזמנים (וייזכר במיוחד בתור עסקן שחמט בינלאומי מעולה שבמידה גדולה הוא בין האחראים להפיכת השחמט למה שהוא כיום), והרבה פחות בתור שחקן מבריק או אלוף העולם). נצחונו על אליוכין הפתיע גם אותו עצמו. הסיבה היחידה שנצחון זה התאפשר היא התמכרותו של אליוכין לטיפה המרה והזנחת בריאותו. מיד אחרי נצחונו של אייווה, אליוכין לקח את עצמו בידיים, שמר על בריאותו ובדו-קרב הגומלין החזיר לעצמו ללא כל בעיות מיוחדות את הכתר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטוח בתעתיק העברי של שם המשפחה? סתם, סקרנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל אני בספק שמישהו כן. ראיתי אותו כתוב כאייווה, אוייווה, אויבה ואייבה. תבחר אתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס... שכחתי את האפיזודה הזו.... אליוכין שתה אז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בן ג'ונסון לקח סמים וזה לא הפריע לו להשאיר את קארל לואיס הרחק מאחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכפי שאנחנו רואים בטור דה פרנס, גם ארמסטרונג לוקח סמים וזה לא מפריע לו להשאיר את כולם מאחור.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שרק סוציאליסטים מפריחים האשמות חסרות-בסיס... אם יש לך הוכחות שכל ועדות-החקירה ובדיקות הפתע לא חשפו, תביא (הצרפתים יגמלו לך בעין יפה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצרפתים יגמלו לי בהוצאת עין... מעולם לא הוקמה ועדת חקירה לנושא ארמסטרונג וכפי שתראה, אין גם בדיקות פתע. להלן מסכת העובדות והרמזים שברשותי: 1. בספר שיצא באחרונה בשם LA Confidential טוענת אחת מעובדות קבוצת יו-אס-פוסטל שעבדה בצמידות עם ארמסטרונג וקבוצתו במשך שנתיים ואף זכתה מהם לשבחים רבים (טרם עזיבתה, כמובן) כי היא נדרשה, במהלך עבודתה, להגיע לנקודות איסוף כדי לקחת מזרקים ולהיפטר ממזרקים משומשים. במקרה אחר, נדרשה לקנות איפור מיוחד כדי להסוות סימני דקירה שלא ניתן היה להסתירם בבדיקה הרפואית לפני הטור (בה נדרשים הספורטאים להופיע כשחלק מגופם חשוף ועיתונאים נוכחים במקום). 2. הסם שנטען שארמסטרונג נוטל הוא EPO, סם המגביר במידה משמעותית את הסיבולת. סם זה אינו מתגלה כלל בבדיקות. למעשה, הדרך היחידה לחשוף שימוש בו היא תפישת המזרקים או החומר ממש. לדוגמה, הרוכב הבכיר דיוויד מילר שהודה לאחרונה בנטילת EPO לא נתפס מעולם נוטל את הסם – מזרקים פשוט נתפשו בביתו. 3. ארמסטרונג נמצא בקשרי "עבודה" עם דר' מיקלה פררי, הידוע כרופא המספק סמים לרוכבי אופניים וספורטאים אחרים. הקשרים עם פררי לא נותקו, ככל הידוע. 4. פררי נמצא זה כמה שנים תחת חקירה באיטליה, שהובילה להשעייתם של רוכבי אופניים רבים, חלקם לפי הודאתם. לדוגמה, אקסל מרקס, בנו של אדי מרקס האגדי, נטל חומרים אסורים. לטענתו, זה היה טיפול "בדכאון" שהעניק לו פררי. 5. לפי עדותם של גרג למונד (בעבר, זוכה 3 פעמים בטור דה-פרנס) ורעייתו, העובדה שארמסטרונג נוטל סמים התבררה להם מפיו ממש, כשבתגובה על שאלה האם הוא משתמש בזה אמר "כולם לוקחים EPO." אבל ישנן כמה סיבות עקיפות יותר ומשכנעות לא פחות: 1 בטור דה פרנס מעדיפים להשתיק את העניין: אחרי התפוצצות "פרשת פסטינה" בשנת 1998, כאשר נתפשו מזרקים וסמים במלון הקבוצה (שבה היה חבר רישאר ויראנק, שזכה השנה בתואר "מלך ההרים") עמד הטור בפני קריסה טוטלית. כדי להבהיר את עוצמת השערוריה: ניקוי הטור מסמים היה עלול בהחלט להביא לסילוקם של רוב הזוכים בשנים האחרונות, כולל ארמסטרונג, ויראנק (מלך ההרים 7 פעמים), ביארן ריס (זוכה 1996), מרקו פנטאני (זוכה 1998), וכו'. הדוגמה שעמדה מול עיני מארגני הטור הייתה מה שאירע לג'ירו האיטלקי מרגע שהחלו לבצע בו בדיקות קפדניות, בהתאם לחוק במדינה זו. הטור צנח במספר המשתתפים בו ובמימון הפרסומי ולמעשה נדחק למקום בו יש סכנה מהותית ביותר שלא ניתן יהיה להמשיך בו בעתיד. בדיקות קפדניות ירחיקו במיוחד מפרסמים, שיעדיפו שלא להיות מקושרים לאירוע הנחשב שטוף סמים. החל בשנת 1999 הפסיקו בטור לקיים פשיטות על מלונות וחדרי הקבוצות, החלו מודיעים מראש לקבוצות על בדיקות (דבר המנטרל אותן לחלוטין, כיוון שמספיק להפסיק ליטול EPO שלושה ימים לפני הבדיקה כדי לא להתגלות בה), צמצום משמעותי של הבדיקות, וכדומה. 2. גם אף אחד אחר לא רוצה לדבר: למרות שלרבים ברור כי ארמסטרונג נוטל EPO, לרבים יש אינטרס מובהק שלא לעשות גלים ולעורר מהומות. הרוכב במקום השני היום, איוואן באסו, שייך לקבוצת CSC שבהנהלת ביארן ריס, שהיה ידוע כ"מלך הסמים." גם קבוצת QuickStep לא מעוניינת לעשות גלים, שמא אחד מהם יפגע ברישאר ויראנק מהקבוצה. בשלוש קבוצות בולטות אחרות, רבובנק, סגוריה ופונאק כיכבו או מככבים חברים לשעבר בקבוצתו של ארמסטרונג (הראס, ליפהיימר, ו... ברח לי השם של מוביל פונאק). גם בקבוצות אחרות יש עבר (ואולי גם הווה) של נוטלי סמים. ואם זה לא מספיק, ישנה האתיקה האופניימית, האוסרת על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הענף בחוץ. מי שיפתח את הפה, ימצא את עצמו בלי אף חבר ומודע ולמעשה יאלץ לפרוש ממירוצים. מחוץ לטור, קשה להניח כי דמויות מובילות כמו אדי מרקס ידברו הרבה על סמים, מסיבות מובנות. 3. ארמסטרונג נמנע באופן שיטתי מהכחשה ישירה: בכל הפעמים בהם הגיב ארמסטרונג על הנושא הוא נמנע ונמנעו נציגיו מאמירה ישירה כמו "ארמסטרונג לא נטל ואינו נוטל סמים." האמירות הן תמיד עקיפות: הוא מעולם לא נתפש נוטל סמים. מעולם לא התגלו סמים בבדיקה. כל הבדיקות לא העלו דבר. וכדומה. הסיבה לכך פשוטה: אם ארמסטרונג יכחיש ישירות ויתפס לאחר מכן, עונשו יהיה חמור פי כמה ועלול לגרור אפילו שינוי במעמד זכיותיו. הוא גם יחשוף את עצמו לתביעות (אפילו מצד הטור). אם האמירה עקיפה, לא ניתן לתבוע אותו. 4. הנ"ל מתאמן בהרי אוראל: אחת השיטות הנפוצות בקרב ספורטאים מסוממים שלא להתפש היא המנעות קפדנית מהשתתפות בתחרויות בהן נהוגה בדיקה קפדנית, קיום האימונים הרחק מעין רואה, משגיח ובודק, כשבמקומם נהוגים מחנות אימונים סגורים, רצוי בארץ שבה לא נהוגות בדיקות פתע. זו בדיוק התנהגותו של ארמסטרונג. הוא מגיח מאימוניו אל השטח בסביבות חודש מאי, מתחרה באחת מכמה תחרויות מוגדרות המשמשות הכנה לטור, עושה את הטור ונעלם עד לשנה הבאה. מקצועני אופניים אחרים נוהגים להתחיל את העונה שלהם בראשית השנה (פברואר-מרץ) ולסיים אותה באוקטובר-נובמבר. הם משתתפים כשחקני משנה בטורים אחרים, כמסייעים לחברים אחרים בקבוצה לזכות בתארים, וכן הלאה. ארמסטרונג הוא היחיד שפשוט נעלם עם סיום הטור, לא משתתף בטורים אחרים, לא משתתף בסבב העולמי, וכדומה. כלום. 5. נסיבות שיפור לא סבירות: זו העדות הנסיבתית מכולן, אך המרשיעה מכולן, לדעתי. ארמסטרונג היה במהלך החלק הראשון של הקריירה שלו מאיץ טיפוסי: מהיר, טוב במירוצים שטוחים, ודי חלש בעליות. הוא נחשב למקצוען ברמה טובה למדי, השייך לדרג השני או השלישי. היו לו שלושה נצחונות בשלבי טור בארבע השנים (1993-1996) בהן השתתף, כולם במירוצים מישוריים, לרוב אחרי שהמירוץ כבר הוכרע. המיקום הטוב ביותר שלו לפני שנת 1999 היה במקום ה-36, שעה וחצי אחרי המנצח. אחרי שובו מפרישה כפויה עקב מחלת הסרטן, הופיע ארמסטרונג אחר. ממטפס כושל הוא הפך באופן פלאי לבכיר המטפסים. ממי שפרש פעמיים מן הטור עם בוא ההרים הוא הפך למתמידן שכמעט לעולם אינו סובל מיום רע. מקצוענים אחרים ברכיבה על אופניים סבלו וסובלים מתופעות של יום רע. לכל אחד יש ימים כאלו. הרוכבים הטובים יודעים איך לספוג את הנזק ולתקן מאוחר יותר. אין אף רוכב שנהנה במשך שש שנים מביצועים כמעט אולטימטיביים יום-אחרי-יום. יתר על כן, גם הקבוצות החכמות, המאורגנות והטובות ביותר אינן נהנות מביצועים מושלמים של כל חבריהן. גם בקבוצות הטובות, הדומסטיק (ה"פועלים") הטובים במישור אינם מסוגלים להוביל את הקבוצה בקטעים ההרריים. בקבוצתו של ארמסטרונג, לעומת זאת, שוררת משמעת ומקצוענות ברמה כזו שגם רוכבים שקודם לכן נפלו מהרגליים בכל עליה הופכים לפתע למטפסים מעולים שבמעולים, המסוגלים לטפס על הפסגות הגבוהות ביותר בלי כל קושי ואף "להשיר" מטפסי הרים מעולים כאילו לא היו קיימים. כמובן שאפשר "לאכול" את ההסברים בנוסח "ארמסטרונג מאוד רזה בעקבות מחלת הסרטן ושימר את המבנה הרזה יותר שלו אחרי כן" או "הוא מתכונן לטור בצורה פנומנלית." אפשר היה גם להאמין לפלורנס גריפית'-ג'וינר שטענה כי מסת השרירים שהתפתחה לה לפתע היא תוצר של "עבודה עם משקולות." ראיה קצת פחות נאיבית תגלה כי למרות שאפשר לשפר את כישוריו של ספורטאי במידה משמעותית, הוא עדיין חשוף למגבלותיו כאדם. אין זה סביר כי ספורטאי, גם אם הוא מתאמן בשקידה ומתכונן בהקפדה למירוצים, לא יסבול אפילו מיום אחד רע בשש שנים ולאורך 20 אלף קילומטרים. כמובן שגם ארמסטרונג סבל מימים רעים, אך אחד היתרונות שמקנים סמים מגבירי סיבולת כמו EPO לנוטל אותם הוא "מאגר" אנרגיה נוסף, המאפשר להם לשמר ביצועים כמעט אופטימליים גם כאשר יש להם יום רע, כך שסך כל הופעותיהם נראה יציב להפליא ברמתו הגבוהה. אין כאן רגע של התעלות, יש כאן העלאה של היכולת לרמה על-אנושית באופן קבוע. ארמסטרונג לא מתעלה, הוא מתחיל מרמה גבוהה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כמה זמן מטריד אותי היחס שלי לספורט. אני חובב ספורט גדול, כמעט על כל סוגיו (אפניים, לצערי, עדיין לא). אבל בשנים האחרונות, מאז שהתברר לי שהאתלטיקה נגועה כולה בסמים, גיליתי שאני נהנה פחות ופחות לצפות בתחרויות ה-"בעיתיות" (ריצות קצרות עד 800 מטר, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, קפיצות למיניהן וכיוצא בזאת). פוטבול, לעומת זאת, אני עדיין נהנה מאוד לראות. נראה לי שזה כי הבנתי שמה שמהנה אותי בפוטבול זו פריסת המערכים, המהלכים החכמים של הקווטרבק או ההגנה, ולאו דווקא הפרמרטרים המושפעים מסמים כמו כח ומהירות. לפייטון מאנינג, לדוגמה, לא יעזור שום סם כדי להצליח לבחור את המהלך הנכון תוך שבריר שניה ולשחרר מסירה מדויקת. אבל מצד שני, כשאני חושב על כך באופן רציונלי, הספורט המקצועני כבר מזמן התרחק ממלכת היום-יום. רוכבי אפניים מקצועיים לדוגמה, אוכלים דברים שאני בחיים לא אוכל, ושהם מהונדסים ולא טבעיים. האפניים שהם רוכבים עליהם גם נוצרו בהנדסה ארוכה ולא קשורים לשום דבר שאני אוכל לרכוב עליו בהוצאה סבירה. איפה עובר הגבול? למה ויטמנים שהם לוקחים בין התחרויות ומזון מהונדס מיוחד שנועד לספק להם מקסימום קלוריות הם לא סמים, ו-EPO הזה שציינת הוא כן? אני לא שואל על הקווים הרשמיים של התחרויות (שכן ממה שאתה מספר ההבדל בין הקווים הרשמיים והאמיתיים הוא גדול) אלא להבדל שאני, כצרכן ספורט, אמור להיות מוטרד ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי הרב, אני שותף מלא לתחושתך. כשאני יודע – ולפעמים אני כמעט רוצה לא לדעת – שענף כלשהו נגוע בסמים, אני מרגיש כאילו "קלקלו" לי את היכולת ליהנות מהצפיה בו כספורט נטו. אני לא יכול לצהול בלב שלם כאשר הספורטאי החביב עלי מצליח או כאשר נשבר שיא, כיוון שכל הזמן רובץ מאחור שדון השואל "ואולי הוא/היא לוקחים סמים? אולי זה שיא מהמזרק?" מבחינתי, החלוקה היא בין ענפים שבהם התפקיד של סמים שולי, לבין ענפים שבהם הוא למעשה הקובע העיקרי של תוצאות. ברוב ענפי הכדור הרגילים, הסמים אינם נלקחים כדי להגיע לשיאים דווקא, אלא כדי להבטיח סיבולת טובה (דבר נדרש מאוד בכדורגל) וכדי להתאושש במהירות מפציעות, אך הם פחות שימושיים להצטיינות במשחק עצמו, כיוון שכל משחקי הכדור בנויים על שילוב בין כוח לזריזות ושימוש בחומרים כמו סטרואידים אנאבוליים פוגע בגמישות. כצרכן ספורט, אני חושב שאתה אמור להיות מוטרד כאשר הפער בין הביצועים עם ובלי הסם הוא משמעותי ואינו ניתן להשגה בכל דרך טבעית אחרת. EPO אינו דומה לויטמין או מזון מהונדס, משום שהוא מרים את רמת הכדוריות האדומות לגובה על-אנושי ומהווה, במובן זה, מקבילה לסטרואידים אנאבוליים בתחום הסיבולת. כצרכן ספורט אני חושב שמטרידה גם העובדה שכשחלק מהספורטאים נוטלים את הסם וחלק לא, המצב מוטה לרעתם של אלו שאינם נוטלים אותו, מה שיגרום ליותר ויותר רוכבים ליטול אותו (קצת על הלחצים המופעלים על רוכבים, בווידוי הבא: http://uk.sports.yahoo.com/040720/4/54no.html ). בשורה התחתונה, המצב יגיע לכך שכל הספורטאים ייטלו סמים והמנצח ייקבע לא על פי כשרון אלא על פי תגובה אופטימלית לסם או סם עדכני וטוב יותר. נוסף על כך, נטילת הסמים אינה נטולת סיכונים. נוטלי EPO מסתכנים בהתקף לב אם הם סובלים מהתייבשות (הדם שלהם פשוט הופך לבוץ). איני חושב שספורט צריך להיות כרוך בסכנת חיים כזו שלא לצורך. בהסתכלות רחבה יותר, ובעקבות הכתבה שהפניתי אליה לעיל, דומה כי חלק מהאשמה בדחיפת רוכבי האופניים ליטול סמים טמון בלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי של מרוצים ובקושי הגדול בהתחרות במירוצים כמו הטור דה-פרנס. ייתכן ויש צורך בבנייה מחדש של הטור בצורה שאפתנית פחות, עם יותר ימי מנוחה ועם פחות קטעי הרים כה קשים. נ.ב. לרשימת הקבוצות שאינן יכולות לפתוח את הפה משום שהן בעצמן מעורבות בפרשיות סמים אפשר להוסיף את קופידיס (דיוויד מילר, וסר), פסה בורטולו (פביו סאצ'י), סייקו (דנילו די לוקה, אדי מזולני) ודומינה וקנזה (מריו סצ'יראה, אלסיו גלטי) ולוטו (התגלה במהלך הטור הנוכחי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף 3 הוא לא ממש מדוייק. לא רק שארמסטרונג מכחיש שלקח סמים, אלא שהוא אף הגיש לגבי הספר שהזכרת שתי תביעות דיבה באנגליה ובצרפת. אני לא ממש יודע למי להאמין, אבל אנשים בד"כ מאוד נזהרים מהגשת תביעת דיבה על פרסום מעשים שבאמת קרו, שכן החקירה המשפטית יכולה גם לחשוף מעשים אלה, וגם לחשוף אותם לתביעות, באם בית המשפט יקבע שהמעשים אכן נעשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסעיף מדוייק לגמרי. ר' לדוגמה הצהרתו מיולי 2001 (בעת הטור דה פרנס באותה שנה) בנושא זה. רקע: ההצהרה פורסמה כדי להסביר את קשריו ההדוקים של ארמסטרונג עם הרופא המסמם מיקלה פררי (לטענתו, פררי סייע בהכנות לשבור את שיא המרחק במירוץ של שעה אותו התעתד לעבור "בעתיד הקרוב" – וכמובן, לא ניסה כלל). החלק הרלוונטי: "בעבר, לא הכחשתי מעולם את קשרי עם מיקלה פררי. מצד שני, מעולם לא יצאתי מגדרי לפרסם זאת. הסיבה לכך היא שיש לו מוניטין ציבורי מפוקפק בגלל הצהרות לא אחראיות שלו בשנת 1994 בנוגע ל-EPO (ההצהרות היו שהסם טוב ומועיל). "אני רוצה להבהיר שאני לא מקשר את עצמי עם הצהרות אלו או, לעניין זה, עם מישהו העושה שימוש בהליכים ספורטיביים לא אתיים. עם זאת, בנסיוני האישי מעולם לא הייתה לי סיבה לפקפק באתיקה או בתקני הטיפול של מיקלה. במיוחד, הוא מעולם לא דן ב-EPO עמי ומעולם לא השתמשתי בו. "הייתי תמיד בהיר בדברי בנוגע להכרח שהרכיבה על אופניים תהיה ספורט נקי והצהרתי בצורה ברורה שכל אדם, כולל אותי, שימצא עם תוצאות חיוביות על חומרים אסורים צריך להיענש בחומרה. "כפי שכולם יודעים, אני אחד הרוכבים הבודדים שאינם משתמשים בתרופות במרשם בספר התרופות שלי. נבדקתי פעמים רבות במהלך הקריירה שלי, כולל במהלך הטור דה פרנס בשנת 1999 ו-2000 ובאחרונה במהלך הטור של שוויץ לפני עשרה ימים." כפי שאפשר לראות, ארמסטרונג מתפתל ואינו אומר את הדברים בפשטות. ההצהרה היחידה שלו היא "מעולם לא השתמשתי בו" ביחס ל-EPO, כאשר לכל ידוע כי אין משתמשים ב-EPO כלל (EPO הוא חומר טבעי בשם erythropoietin המיוצר בכליות) אלא בתרופות סינטתיות כמו אפואטין הכוללות כמות גדולה של החומר. ההצהרה, לעניין זה, שוות ערך לאמירה "הוא מעולם לא דן איתי בכדוריות אדומות ומעולם לא השתמשתי בהן." אילו רצה ארמסטרונג להכחיש באמת, היה יכול לומר: "מעולם לא השתמשתי בסם בלתי חוקי להגברת הביצועים והסיבולת." כמו כן, העובדה שהוא המשיך לקיים קשרים עם פררי, למרות שהיה ידוע לו מראש כי הוא רופא סמים, מעידה גם על מה שלקח וגם שהיה ויש לו ממה לפחד. אם הוא יתכחש לפררי, הנ"ל עלול לפתוח את הפה... (ההצהרה נמצאת במקומות שונים כולל http://www.totalbike.com/news/article/240/ ו-http://www.hypoxictent.com/letour.html) נ.ב. ארמסטרונג לא הגיש תביעת דיבה. הוא הגיש בקשה לבתי המשפט שתאפשר לו לצרף לספר הכחשה. הבקשה נדחתה, אגב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארמסטרונג כן הכחיש ישירות שלקח סמים: http://www.velonews.com/news/fea/6272.0.html בנוסף, ארמסטרונג כן הגיש תביעת דיבה, *בנוסף* לבקשת ההכחשה שדיברת עליה, שבאמת נדחתה:"Lance Armstrong utterly denies ever having taken any performance enhancing drugs" http://www.tdfblog.com/2004/06/french_judge_re.html בכל מקרה, איך אפשר להגיש תביעת דיבה מבלי להכחיש ישירות את הדברים בגינם תובעים את הדיבה ?"Still to be litigated are the case in England and a French case to decide whether the book is in fact defamatory." להצהרה בבית משפט יש תוקף גדול בהרבה מלהצהרה בעיתון, כך שלא הגיוני שארמסטרונג נמנע במכוון מלהכחיש בעיתונות שימוש בסמים מטעמי תביעה, שכן במקרה זה לא היה מעיז להגיש תביעת דיבה בעניין. אני לא טוען שארמסטרונג בהכרח דובר אמת. אני באמת לא יודע. אני רק אומר שאי אפשר לדעת. היו כבר דברים מעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב: הצהרה מטעם יחצ"ן אינה מחייבת משפטית. ההצהרה צריכה לבוא מפיו של ארמסטרונג. הצהרה כזו לא באה. נוסף על כך, קרא בעיון את הידיעות וראה: ארמסטרונג *לא* הגיש תביעת דיבה. הטענה היא שהספר הוא "משמיץ." הנסיון של עורכי הדין של ארמסטרונג כפול כאן: ראשית, למנוע את הפרסום (לכן טענת "משמיץ" – שכביכול הספר אינו מתוחקר כראוי ומבוסס על אמירות בעלמא); שנית, בנסיון לצרף לספר הודעת הכחשה. שני אלו הם טריקים ידועים בנסיון לעכב ספר ולשבש את הפצתו. הם שונים מתביעת דיבה. וכדאי שתשים לב: ההודעה שאני ציטטתי הייתה הודעה שנמסרה לבתי המשפט. ההודעה שאתה מפנה אליה, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש מתבקש מאליו לערוך הקבלה בין ביצועיו של ארמסטרונג לבין נשוא הדיון המקורי, הלוא הוא בובי פישר. כזכור פישר, למרות היותו ילד פלא שחמטי והשגים מרשימים שונים, לא הצליח בשנות הששים להתעלות לדרגה של טוען לכתר העולמי. והנה, בתחילת שנות השבעים הפגין ביצועים שלא היו מביישים את פלורנס גריפית-ג'וינר: בסדרת דו קרבות המועמדים הביס בתוצאה הבלתי יאומנת ממש 6:0 את טיימנוב ולארסן ואח"כ בקלות מרובה את פטרוסיאן וספסקי. כידוע, סרב פישר להתמודד ב 1975 עם אנטולי קארפוב וכך איבד את תוארו אך למעשה מיום זכיתו באליפות העולם התנזר פישר משחמט תחרותי. מסקנה: הישגיו של פישר בשיא יכולתו היו תוצאה של שימוש בסמים שהגבירו ללא הכר את יכולתו אך בטווח הארוך ערערו את בריאותו. ללא עזרת הסמים (או מחשש פן יתפס) העדיף פישר לאבד את התואר העולמי ללא קרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבדח מן הסתם. פישר היה גאון שחמט כבר בגיל 13 (כאשר זכה באליפות ארצות הברית) ונחשב פוטנציאל ממשי לאלוף עולם כבר משנת 1960. קצת על ההיסטוריה שלו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמובן היה בנימה מבודחת אם כי באמת מענין כיצד התעלה פישר לרמה אותה הציג בשנים 71-72. העובדה שחמק מאז מהתיצבות למבחני יכולת ברמות הגבוהות יכולה לפרנס תיאוריות קונספירציה. האם יש בכלל מקבילה בתחום השחמט (או פעילויות מנטליות אחרות) לסמים האסורים בתחום הספורט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספק רב אם יש, שאחרת היינו צריכים לעשות בדיקות שתן למאיר שלו אם יצא לו רומן מוצלח במיוחד (לא סביר, אבל נגיד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבת רומאנים זה ספורט תחרותי? יש הרבה סופרים שכתבו תחת השפעת (ובהשראת) סמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוצא סימוכין (ומקווה שזו לא עילה מספקת לתביעת-דיבה), אבל אני די בטוח שקראתי באיזשהו מקום שדיוויד ממפורד (אחד מזוכי מדלית פילדס) הודה פעם שחלק מתגליותיו החשובות בשנות הששים נעשו ''תחת השפעה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחת "השפעה" של מה בדיוק? זה נשמע לחלוטין לא הגיוני שהכוונה היא להשפעת קנביס על נגזרותיו השונות - הסם הזה הרי פוגע אנושות ביכולות הריכוז לטווח קצר. אולי מדובר על חומרים ממריצים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שרבים מהקוראים/כותבים אינם מודעים לכך, אך מתמטיקה היא במקרים רבים אסוציאטיבית ומצריכה חשיבה מסוגים שהריכוז לטווח קצר אינו קריטי בהם. מריחואנה ואפילו אלכוהול יכולים להועיל לפעמים. כל מתמטיקאי בקהל שלא פתר בעיה תוך כדי שינה (או התעורר וחשב באורח פלא על הפתרון בתוך דקות) - להרים את היד בבקשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כחובב בעל הבנה מוגבלת יחסית בנושא אני לא מסוגל לשפוט עד כמה זה נכון לגבי המתמטיקאים ה''אמיתיים''. אני יכול להעיד שמנסיונ...אה, מנסיון של חבר טוב מאוד שלי לפתור בעיות מתמטיות תחת השפעה של שלל חומרים מרתקים, המקסימום שאי פעם הועיל היה קפה שחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שיש הבדל בין פתרון בעייה למחקר. קשה לי לדמיין מישהו על ל.ס.ד. מחשב אינטגרלים מסויימים ביעילות גבוהה, אבל להמציא רעיונות מקוריים בחקר מרחבי-מודולים בממד גבוה (נניח) דווקא לא נשמע כל-כך בלתי סביר. רעיונות כאלה הם לעיתים קרובות מעורפלים או חלקיים; את הפרטים משלימים אחר-כך. חשוב, נניח, על ההבדל שבין חישוב שטח פנים של טבעת-מביוס, לבין גילוי האובייקט הזה in the first place. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה מקרים בהם רעיונות אמנותיים ומדעיים נבעו ממצבים של מודעות לא מלאה. הדוגמה היחידה שאני זוכר היא גילוי המבנה הטבעתי של מולקולה כלשהי (בנזן אאל"ט) בחלום (אולי חלום מסוממם. אני לא זוכר). אבל בגדול הרעיון שהזיות למיניהם יכולים לתרום למדע/אומנות הוא מופרך. מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות. מה שהופך את הרעיון לשקול לרעיון שנטילת סמים יכולה לסייע לפקיד שומה או עו"ס בעבודתם (במחשבה שנייה יש בזה משהו). כאשר חושבים על הגאונים המובילים, החריג האמיתי הוא עד כמה רבים מביניהם היו כל כך שגרתיים שבימינו, ימי ההגשמה העצמית, יתכן שלא היו מצליחים כלל להגיע לתודעת הציבור. נזכיר רק את זוכה הנובל שנאלץ להעביר את כספי הפרס לגרושתו. את מנהל המטבעה של הוד מלכותו שלא מצא שום דבר ראוי לומר בפרלמנט של בני ארצו מלבד "נא לסגור את החלון". את המדען היפני שברעיונותיו השגויים פתח עידן חדש בפיסיקה הגרעינית, והיה ככל הנראה כל כך שגרתי שאיני יודע עליו דבר מלבד שמו. את המלחין המפורסם שמרבית התכתובת שלו עסקה בחשבונותיו המפורטים ובהוצאותיו על בני משפחתו הענפה ואת המחזאי הגאוני מכולם שבנותיו לא ידעו קרוא וכתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרעיון שהזיות למיניהן יכולות לתרום למדע/אומנות הוא מופרך". זו טענה כבדת-משקל, ואני ממש לא מסכים איתה. "מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות". זה מזכיר את אמרתו של אדיסון, על 1% השראה ו-99% עבודה. כלומר, "מרבית העבודה" זה לא המדד הנכון: לפעמים על רגע אחד של השראה האמן והמדענית מזיעים חודשים. אז מה? החומרים-משני-התודעה יכולים, אולי, לתת בדיוק את הניצוץ הראשוני הזה. ומדוע בעצם הזכרת "עבודת צוות"? מלחינים, פסלים וציירים לא נוטים לעבוד בצוות, ובמקרים רבים גם לא מתמטיקאים, פיזיקאים תאורטיים, ואחרים. את הקשר בין השאלה הזו למחצית השנייה של הודעתך, אני חושש שלא הבנתי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב ,הניסוח לא היה מוצלח. אני בעצמי הבאתי דוגמה של התקדמות מדעית שהושגה בחלום. מה שהתכוונתי לטעון הוא שהרעיון שהמדע/האומנות יוכלו להתקדם באופן משמעותי בעזרת חומרים משני תודעה הוא מופרך. צריך להפריד בין המוני המדענים/אמנים העושים צעדים קטנים ועובדים בקבוצות של שותפים (גם הרבה אמנים היום עובדים או במסגרת של חבורות/אסכולות או באמצעות טכנולוגיות היוצרות תלות ביניהם לבין אנשי שרות ושותפים ליצירה). אצל אלה התועלת של שימוש בסמים למיניהם תקוזז ע"י הנזק לתפקודם בשת"פ. הסוג השני הוא סוג המעטים פורצי הדרך. שלגביהם התיחס החלק השני ובו הצבעתי על כך שרבים מפורצי הדרך היו אנשים שגרתיים במיוחד באורח חייהם. לא בדיוק הטיפוסים שיתמכרו לסמי הזייה ופטריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים גם בניסוח החדש. קודם כל, איני יודע מה זה "באופן משמעותי", בטח לא באמנות. במדע בן זמננו, נניח בפיסיקה או ביולוגיה או ארכיאולוגיה, אכן יש חשיבות רבה מבעבר לעבודה בצוותים. אבל באמנות? מה הקשר ל"אסכולה"? אימפרסיוניסט צריך לעבוד בקבוצה עם חבריו לאסכולה? החישוב הכמותי שלך ("קיזוז") פשוט לא נראה לי. הקשר בין "אנשים שגרתיים" לנטילת סמים לא תמיד היה כה פשוט, ואיני בטוח שאני רואה את הקשר בין נושא הדיון להתמכרות. אני לא טוען שחצי מזוכי פרס-נובל היו מסטולים בעת שהשיגו את הישגיהם הגדולים, אך זו לא השאלה: גם אם היסטורית אף אחד אף פעם לא גילה תגלית מדעית תחת השפעת סם, זה לא אומר שסמים לא יכולים לסייע למדען להגות רעיונות מקוריים. אישית, אני סבור שחלק ניכר מאוד של המוזיקה המוצלחת במאה ה-20 לא היה נוצר ללא חומרים מיוחדים למיניהם. עם זאת, זו לא טענה שאני יכול להגן עליה בפני referee של Nature. סתם תחושה, המבוססת קצת על עדויות היסטוריות של מוזיקאים וקצת על הסטטיסטיקה. בעניין הסטטיסטיקה (אחרי המאמר של יובל צריך להיזהר): אני מניח שכמות המוזיקאים המוצלחים (אני מדבר בעיקר על פופ, רוק, ג'אז ודומיהם) שהסתבכו עם סמים גבוהה משמעותית מהצפוי בראנדום. כמובן שלא חייבים להסיק שהסמים סייעו להצלחה; ייתכן שההצלחה דחפה לסמים, או ששניהם מושפעים מצד ג' כלשהו (תכונות אופי מסויימות). ואולי כל אלה נכונים. העניין הוא שאני בהחלט מסוגל לדמיין את המנגנון שהופך יוצר למוד-טריפים לטוב, מקורי ומגוון יותר. אם מישהו מתעניין: אני לא מדבר מנסיון אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשה לי רק עוד קצת על מדענים. כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים. התורה הרי התפתחה מעבודותיהם של רבים מאוד שהיו חייבים לקרוא ולהבין את עבודותיהם של האחרים. תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים. אפילו בתורת היחסות שפותחה פחות או יותר ע"י איינשטיין, הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים (אני לא מדבר על התמכרות, אלא על שימוש שגרתי). אני לא חושב שיש היום מדענים רציניים שמרבית זמנם המקצועי לא מוקדש לקריאת עבודותיהם של אחרים בתחומם, וזה דבר שקשה מאוד לעשותו תחת השפעת סמים או משקאות. זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים. באשר לאמנים ולסטטיסטיקה, נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות. מה שצריך לבדוק הוא מה מספר המוסיקאים המוכשרים מבין כל המסוממים המהוים את סביבתם הטבעית של אמני הג'אז והרוק. האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם? ומה על המוסיקה של באך שבודאי לא היה לו זמן לשתות לשכרה מפני שהיה עסוק כל הזמן בחשבונותיו. באשר לציירים ואמנים פלסטיים בפרט אתה מתעלם מהשימוש של המודרנים שבהם באמצעים טכנולוגיים הדורשים גם שליטה בחושים וגם שת"פ עם אנשים אחרים (מחשבים, יציקות ועבודות מסגרות ונגרות). אצל ציירים (טוב לא אצל כולם) קיים גם האלמנט של הטכנולוגיה והטכניקה של הציור שאותה לפעמים הם לומדים זה מזה וזו משמעותה של העבודה בתוך אסכולה או קליקה אמנותית. לי יש דוגמה הפוכה של הסופר הגדול סקוט פיצג'רלד. הסופר הזה שהיה רדוף ע"י מחלות נפש במשפחתו והיה מעשן אופיום ואלכוהוליסט, כלל לא היה מסוגל לכתוב תחת השפעה. התמכרויותיו ואורח חייו הם האחראים לתפוקתו הצנועה מדי. כל יצירותיו נכתבו בתקופות הצלולות הקצרות שבין התקפי ההתמכרויות שלו. בכלל יש לי הרושם שאותו סופר משובח, יצירתו היתה משתבחת עוד יותר (ולא רק גדלה בהקפה) לו זכה לחיי משפחה קצת יותר שלוים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
,כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים". מדוע? ההתפתחויות החשובות אירעו ב"קפיצות", הברקות של אינדיווידואלים בנקודות זמן די ספציפיות. "תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים". הנושא הוא לא נרקומנים, או אנשים שאינם מתפקדים כלל. השאלה היא האם שימוש חד-פעמי או רב-פעמי מדי פעם בחומרים משני-תודעה יכולים לעזור למדען להתקדם. התחלנו את הכל מדיוויד ממפורד; אין לי פרטים אבל ברור שהוא לא התדרדר עד כדי חוסר תפקוד טוטאלי. "הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים". למה? "זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים". בטח שלא, וזו שוב לא השאלה. השאלה היא אם חוקר נתון יכול להגדיל משמעותית את סיכוייו לחשוב על רעיון מקורי ע"י סמים. "נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות". כאן ממש הפתעת אותי, שכן הקדשתי פסקה שלמה בתגובתי להליכה זהירה מסביב לפח הזה, שאינו חביב עלי כלל ועיקר. ציינתי בדיוק שיש עוד אפשרויות לפרש את הסטטיסטיקה. "האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם?" לדעתי, כן. אפשר להניח גם שלא היה יום מסויים שבו הפכו הארבעה מלא-משתמשים לכן-משתמשים; זה היה תהליך, ואם הוא לא השפיע לטובה על המוזיקה שלהם, ובפרט על מקוריותה, אני ג'ורג' מרטין. "ומה על המוסיקה של באך?" מה לגביה? לא טענתי בשום שלב שסמים או אלכוהול *הכרחיים* כדי ליצור משהו נשגב. לגבי הטכניקות המודרניות באמנות - ראשית, הטענה שלי יכולה להיות תקפה (או לא) גם אם נתרכז במלחינים לפסנתר, וחוץ מזה, שוב, אני לא רואה מדוע מי שמשתמש פעם ב- לא יכול להיות מסוגל ללמוד לערוך וידאו. הדוגמה ההפוכה מצויינת, ומזכירה לנו ששום דבר מכל אלו אינו חוק פיזיקלי. יש כל מיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא טועה, זה היה בנזן עם חלום הקופים שאוחזים זה בזנבו של זה שנחלם ע''י קקולה (הפעם, אאל''ט). לא חושב שהיו סמים קשורים בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 181710 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הגילוי של טבעת מביוס נראה לי אלמנטרי, ונשמע בהחלט כמו תוצאה של שימוש בקנביס. על מה אחרי ככלות הכל מדובר? מישהו (מביוס?) צייר פעם גליל והפך בטעות את אחד החיצים. כמה השראה כבר צריך בשביל זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) אגב, אם אני זוכר טוב הטבעת החד-צדדית תוארה ע"י ליסטינג הרבה לפני מביוס. לא המקרה הראשון ולא האחרון של אובייקט שאינו קרוי ע"ש המגלה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבת רומנים זה ספורט תחרותי בערך כמו ששחמט הוא ספורט שבו סמים יכולים לשפר את כישורי המשחק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. כמה זמן רצוף יכול להמשך משחק ( שעתיים-שלוש?) האם אמפטמינים או חומרים מעוררים אחרים לא יועילו? הם אולי יפגעו מעט בשיפוט, אבל לפחות ישמרו על עירנות. כבר היום רטלין נחשב כ"סם בחינות" המעודד התרכזות. יש גם חומרים שאמורים להשפיע על זיכרון לטווח קצר. אני יכול אפילו לחשוב על אפשרות שסמי *הרגעה* יעזרו לשחקנים לשקול מהלכים ביתר קור רוח (שוב, למרות הפגיעה הקטנה בשיפוט, הורדת ההתרגשות יכולה להיות חשובה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי סביר שסמים, לבד מהקלים ביותר (כמו עישון סיגריה) יועילו באמת. משחק באורך מלא נמשך בערך 4-5 שעות. משחק בקצב מהיר נמשך כשעה-שעתיים (ישנם סוגים שונים של משחקים). סמים מעוררים המגבירים את התוקפנות אינם טובים במיוחד, משום שהם פוגעים בשיקול הדעת ובמתינות החשובים מאוד במשחקים. סמי הרגעה יכולים לעזור לשחקנים נרגשים מדי, אך שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות. שחמט הוא משחק לאנשים עם עצבים חזקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'' שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות'' אלא אם כן יוכלו לדכא את ההתרגשות באמצעים כימיים כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין כתיבת רומנים או הלחנת מוזיקה תחת ''השפעה'' (יהא טיבה אשר יהא) הוא שאת פרי היצירה מסוג מנתחים ומתקנים לאחר מכן ולשם כך יש פרק זמן ארוך ככל שיבחר היוצר. כך ניתן לאזן את פרצי היצירתיות או ההשראה ולבחון אותם בצורה ביקורתית. בספורט תחרותי מה שקובע או הביצוע במסגרת הזמן הנתונה של התחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי אנו יודעים שבספורט תחרותי סמים יכולים לעזור, אם כך מה הטענה שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי ששחמט הינו ספורט במובן שהוא מתנהל במסגרת זמן מוגדרת ועל פי כללים נוקשים בשונה מפעילות יצירתית המתבצעת בתנאים או בלוח הזמנים של היוצר. כלומר ההנחה שיש דרכים הממריצות התעלות מבחינה יצירתית בעת כתיבת ספר או הלחנת סימפוניה שיש להן מאידך גם השפעות לוואי שליליות (כגון פרנויה או עייפות או שיקול דעת לקוי) אין פירושו שדרכים אלה יצלחו בשחמט תחרותי בו יצירתיות היא רק אחד המפתחות להצלחה ויש לשמור על עירנות וריכוז, שיקול דעת, ניצול יעיל של זמן וכיוצא בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ה"מפתחות" להצלחה שציינת לשחמט לא חלים גם על כדורגל או ריצת מרתון? אני בכלל לא טוען לשימוש בסמים (או חומרים פסיכואקטיביים בלשון נקיה) לצורך עידוד ה*יצירתיות* אלא דווקא לשם שמירה על עירנות וריכוז ( ואולי גם זמני תגובה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הענין הוא שקספרוב נחשב לגדול השחמטאים בהיסטוריה (לא רק בימינו) גם כאשר הוא כבר אינו אלוף העולם יותר. בניגוד לאליוכין שהפסיד את הכתר לאייבה אך ורק בגלל שכרותו ובניגוד לבובי פישר שסירב להתמודד מול קרפוב אך ורק בגלל שהוא פסיכי, קספרוב הגן על תוארו בהצלחה ואף הפסיד אותו ליריב ראוי בהחלט, שקספרוב בעצמו חזה שיום יבוא והוא ייקח ממנו את התואר. ועדיין הוא מוביל את הרייטינג העולמי. נוסף על כך צריך לזכור שכיום השחמט נמצא ברמה כזאת של מקצוענות ובדרגת דיוק, ניתוח ותיעוד מתמטית ומדעית גבוהה כל כך, שלשחקן מעולה ואף אלוף עולם מעשורים ומדורות קודמים, אשר אינו מתמצא במשחק המקצועני של ימינו, יש סיכויים בינוניים למדי להתמודד בהצלחה מול המקצוענים של היום. גדולתו הייחודית של קספרוב היא שלא רק שליטתו המדעית והמקצוענית במשחק היא טוטאלית אלא שהוא גם משחק פשוט נורא יפה. האסתטיקה והתחבולנות שלו יכולים לדעתי להתחרות בהחלט בפישר ובמיכאיל טל (שגם הוא הרשים את עולם השחמט ביכולתו התחבולנית ובהצלחתו הלכה למעשה בביצוע תחבולות בקרבות מקצועיים, כאשר השחמט של זמנו כבר היה בדרגה מדעית מקצועית גבוהה כל כך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לומר שהדיון הזה נראה לי מוזר קצת. אתה לא באמת סבור שאפשר לסדר שחקני שח על קו ולהגיד מי הכי גדול? נכון שיש דירוג עולמי בכל נקודת זמן, ונכון שכל משחק נגמר בניצחון או בתיקו, אבל להשוות שחקנים היום עם כוכבים של לפני שבעים שנה נראה לי בעייתי, ואפילו שני שחקנים בני-זמננו אי אפשר בהכרח להשוות. במשחק תחרותי כמו שח, השוואות כאלה אמורות להיות מעשיות יותר מאשר, נניח, השוואות בין מוסיקאי פולק (שגם את זה עושים פה, נניח בתגובה 233651 ותחתיה). אבל נראה לי שגם בשח (ובכדורגל, וכדורסל...), שחקנים ברמה דומה אינם ניתנים להשוואה. אין לי מושג איך אפשר להשוות את קפבלנקה, טאל, פישר וקספרוב. אפשר לפתח דיון מעניין סביב סגנונותיהם וקורות-חייהם השונים עד מאוד, אבל למה לעשות זאת תחת הכותרת של "מי הכי גדול"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומתמטיקאים? האם יש טעם בשאלה אם הילברט היה "גדול" מגאוס, נניח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה מסכים שיש מתמטיקאים גדולים ויש בינוניים, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש קטנים ויש כאלה שאינם מתמטיקאים כלל. בוודאי. זה נכון גם בשחמט. ציינתי בתגובה המקורית: "שחקנים ברמה דומה אינם ניתנים להשוואה". יש שכבות, ובתוכן ההשוואות נראות לי חסרות טעם, ולעיתים אף סרות טעם. בפרט, בפסגה יש תמיד אנשים מרתקים מאוד, ויש מי שמתפתה לערוך ביניהם קרב תרנגולים; אף פעם לא הבנתי את זה. שוב, זה לא אומר שלא מעניין לנסות לנתח את הדומה והשונה, או להתרשם ממאפיינים יוצאי-דופן אצל ענק זה או אחר (אני תמיד התרגשתי מסיפורו של קפבלנקה). עוד מקרה פופולרי: "מצעד העשור", או "האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) יש. אם בכל רגע נתון קורט גדל, חייב להתקיים זמן "אין אפס" כלשהו, שלאחריו הוא יהיה גדול מגאוס והילברט גם יחד. ________ יכול להיות שכלוגיקן הוא חזה את הבעיה מבעוד מועד ולכן הפסיק לאכול? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) אתה טועה. גם אם הוא גדל בקורט בכל רגע נתון, הוא עלול תמיד להישאר קטן מזנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם הוכחה קונסטרקטיבית שאביב אירציונלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך. זה עפ''י הגדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק אם היו לו איזשהן שאיפות בחיים (כמו להישאר קטן יותר מאיזה יווני חובב צבים, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו לי כמה מרצים שהיו מונוטוניים במובן החלש. לא ממש מבינה את העניין בשאר האספקטים של אנשים שהם טובים במיוחד במשחק כזה או אחר. האם היותו של אדם אלוף דוק משליכה על שאר חייו והופכת אותו למעניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח (אני אמרתי את זה?). לאנשים שנהיו ממש, ממש טובים במשהו יש לעיתים סיפור חיים מעניין (ולעיתים לא); ולפעמים מעניין גם לראות איך אנשים מרקעים שונים לגמרי מגיעים לאותו מקום קטן וצפוף בשפיץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור מצוין של סטפן צוויג. מבהיר את הנקודה של אלון ואפילו בהקשר השיחה הנוכחי. כמובן, זהו רק סיפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל על מנת להתברג ברמות הגבוהות צריך לעבור תהליכים מסוימים בחיים (ובדרך כלל גם אירועים ספציפיים מגוונים מסוגים שונים). זה מעניין לשמוע איך קפבלנקה או פטרוסיאן למדו את המשחק מהתבוננות באביהם משחק, מבלי שהיה לו בכלל מושג שהם יודעים את המשחק. מעניין לשמוע על קרפוב הנער שנשלח בטעות לתחרות בינלאומית חזקה ותפס בה את המקום הראשון לאחר שהוחלט לשתף בה אותו בכל זאת. מעניין המאבק (הכושל) של שטייניץ לזכות בהכרה לתורתו ובענין בה (הבסיס לשחמט המדעי), והצלחתו החלקית בכך מאוחר יותר של לסקר, מנצחו, ובין הגדולים ביותר שבכל אלופי העולם. מעניין הסיפור המפורסם על הדו-קרב הראשון בין קרפוב לקספרוב שבו עמד קספרוב בפני הפסד 6:0 מחפיר אולם לאחר עשרות משחקים הצליח לצמק את הפער ל-5:3 ולהיכנס לתנופה של נצחון בעוד קרפוב מתמוטט, והדו-קרב מופסק עקב מחאותיו, על מנת להיות נמשך מאוחר יותר בצורתו החדשה בת 24 הקרבות, בה ניצח קספרוב והיה, כמדומני, לצעיר שבאלופי העולם. הדברים האלה מעניינים, גם כשהקשר שלהם למשחק עצמו קיים רק ברקע, או אפילו רק ברקע של הנסיבות שבהן הם מתרחשים. הביוגרפיה של קפבלנקה, למשל, היא מרתקת גם כאשר אין לה קשר ישיר לשחמט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה (או מישהו אחר כאן) מוכן אולי להסביר מהו "שחמט מדעי"? אולי אפילו במאמר, אם יש מספיק בשר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על קצה המזלגון (ותוך התנצלות בפני כל המומחים): הגישה המדעית לשחמט מיוחסת לוילהלם שטייניץ, אלוף העולם הרשמי הראשון בין 1866-1894. שטייניץ היה הראשון שהפסיק להתייחס למלך כאל כלי חסר משמעות וחסר אונים ששני הצדדים מסתערים עליו. "המלך מסוגל לדאוג לעצמו," הוא אמר. בהמשך, התפתחה השיטה להתייחסות שונה למטרות אליהן חותרים במשחק. במקום הסתערות עיוורת ורצופת הקרבות לעבר המלך, בא משחק שקול יותר שכוון להשגת יתרונות יחסיים קטנים יותר, שישמשו בהמשך להכרעת היריב. במקביל, הוחל בפיתוח עקרונות כלליים יותר לצורת המשחק בשלבים השונים שלו. בשלב הראשוני (פתיחה) פותחו פתיחות (סדרה מוכנה של מסעי פתיחה) שכוונו להציב את הכלים השונים בעמדה שבה הם חופשיים לתנועה ושולטים על סביבתם ("פיתוח כלים"), להקשות על היריב בפיתוח דומה, להפעיל לחץ על נקודות מסוימות בלוח כמו רגלי בודד (בלי רגלי בטור סמוך) או כפול (שני רגלים באותו טור). הלחץ על הנקודות השונות בלוח נועד לא כל כך כדי ללכוד רגלים או כלים אחרים אלא יותר כדי לגרום לשחקן היריב לבצע צעדים כדי להגן על הנקודות החדשות במקום לפתח את כליו. במצב אידיאלי, השחקן הלוחץ יפתח את כליו תוך כדי הפעלת לחץ ואילו השחקן היריב יעסוק במגננה וכליו יוותרו "סגורים" (בעמדה שבה אין להם חופש תנועה משום שהם מגינים על כלים אחרים או ממוקמים בשולי הלוח ובין כלים אחרים) או "כפותים" (הנעתם תאפשר ליריב להכות את המלך או כלי חשוב הניצב מאחריהם). בשנים הראשונות של השחמט המדעי, השחקן בכלים הלבנים חתר באופן מסורתי לשליטה בערוגות המרכז של הלוח (קלאסית, באמצעות הצבת שני רגלים שם) וניסה לפתח את כליו בצורה "ישרה" באמצעות הנעת הרגלים המרכזיים קדימה, הוצאת הפרשים ואחר כך הרצים, ואילו השחור חותר לשבש את המזימה הזו ולגונן על כליו תוך כדי פיתוח. שני הצדדים רואים במקרה זה ערך מיוחד לפיתוח מהיר של כליהם וליצירת יתרון עמדתי (כלומר, כלים הממוקמים במצב טוב יותר). במיוחד, ניתנת תשומת לב רבה לשליטה בשטחי היריב בלוח. כלומר, מבחינת הלבן, שליטה בערוגות בשורה החמישית, והלאה נחשבת יותר. דוגמה טובה יכולה לשמש הפתיחה הספרדית: במסע הראשון, הלבן מניע את הרגלי המרכזי שלו (זה שלפני המלך, רגלי ה') שני צעדים קדימה ומכונן שליטה על ערוגה ו5 ו-ד5. השחור עונה בצעד נגדי – רגלי ל-ה5 ומכונן שליטה מקבילה בשטחי הלבן. הלבן עונה בהוצאת הפרש שלו לערוגה ו3 (פ-ו3) ובכך הוא גם מפתח את הפרש וגם תוקף את החיל בערוגה ה5. השחור עונה בהזזת הפרש שלו לערוגה ג6, כך שהוא מגן על החיל השחור תוך כדי פיתוח. הלבן עונה לצעד זה בהזזת הרץ שלו לערוגה ב4 (ר-ב4), כדי לאיים להכות את הפרש השחור ואחר כך להכות עם הפרש שלו את החיל בערוגה ה5. השחור מגיב בהזזת הרגלי שלו לערוגה א6 כדי לאיים על הרץ (בבחינת: אני לא מתרגש מאיום שלך להכות את הרגלי שלי עם הפרש, משום שאז אוכל לאיים על הפרש עם המלכה שלי, וכשהוא יזוז משם להכות את הרגלי הלא מוגן מאחריו, לאיים בשח ולקלקל לך את האפשרות להצריח ואז נראה מי גיבור). הלבן יכול להכות את הפרש וליצור לשחור בעיה של רגלים כפולים, אך ברוב המקרים הוא ייטה להמנע מכך ויזוז לערוגה א5 ... (ישנם ספרים שלמים על נושא הפתיחה הספרדית, כך שאמנע מהמשך כאן). הגישה המדעית לשחמט התפתחה הלאה בראשית המאה העשרים עם פעולתם של אנשים כמו נימצוביץ' שהחלו מפתחים רעיונות מקוריים לגבי התפתחות ויצירת יתרון עמדתי, כמו פתיחה לא מסורתית (רגלי ל-ד4) או ויתור מראש על המאבק במרכז לטובת פתיחת ערוצים חזקים מהצדדים לפעולת הרצים (הודית של המלכה, לדוגמה) או שליטה על ערוגות לצד המרכז, וכן הלאה. אם תשווה את משחקיו של מרפי, גאון התקופה הטרום-מדעית, למשחקיו של קפבלנקה, לדוגמה, תגלה כי בעוד שמרפי נקט כמעט תמיד פתיחה שמכוונת לשליטה במרכז והסתער על המלך מן הפתיחה, קפבלנקה בחר כמעט תמיד בפתיחות של ד4 (רגלי המלכה), גמביט המלכה, נימצו-הודית וכו', שכולן משנות את הקרב על המרכז. הגישה מקצינה אחר כך עוד יותר, במיוחד עם הפופולריות המיוחדת של פתיחות כמו צרפתית ובמיוחד סיציליאנית. עוד באותה תקופה פותחו הערכות מדוייקות לשוויים של כלים בצירופים ובמצבים שונים במשחק, טקטיקות מיוחדות להשגת יתרון במצבים מסוימים במשחק (בעיקר פתיחות וסיומים), שיטות לניתוח משחקים, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום יפה מאוד. תיקון קטנטן לגבי הפתיחה הספרדית (רוי לופאז): הרץ הלבן נוסע כמובן ל-ב5 ו-א4 ולא ב4 ו-א5, בהתאמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התיקון... עשיתי את זה בלי לוח ומסתבר שבזכירת האותיות בסמוי אני די חלש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! מסתבר שהיה לי מושג (לא מאוד מעשי, אבל לפחות ברמת הסיסמאות) בשחמט מדעי; עכשיו אני יודע שזה משהו שנולד מתישהו, ושלפניו היה משהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אין טעם בשאלה האם ת'ורפ היה מנצח את ווייסמילר בתחרות שחיה 1 לו היו בני אותה תקופה, אבל בהחלט ניתן להשוות בין שיאיהם. גם אם המדד הזה אינו מספר את כל הספור, הוא עדיין מספק אינפורמציה מדידה בנוגע לאספקט מרכזי של תחרויות שחיה. נראה לי שעם התפתחות תוכנות השחמט, ניתן יהיה באופן אנלוגי להשוות את ביצועיהם של שחמטאים בני זמננו מול תוכנות מסוימות לאלו של שחמטאי העתיד מול אותן תוכנות. 1 בתחרויות שחיה ניתן לצפות לטרנזיטיביות. זה תופס פחות לגבי תחרויות מורכבות יותר, כמו שחמט או כדורסל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם לתכנות יש סגנון, כך שאתה בעצם משווה את ביצועיהם מול יריב מסוג מסוים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכתבתי, זה רק מדד והוא אינו מתימר לספק תאור מלא של יכולות השחקן. איך, לדוגמא, מודדים יצירתיות? מצד שני, ניתן לחשוב על כל מיני פתרונות שיהפכו את המדד למשוכלל יותר. כשמשווים ביצועים בין פלטפורמות של מחשבים, בוחנים את יעילות הטיפול שלהם ב"סל" משימות ואח"כ משקללים (גם זאת לפי מפתח שכנראה ניתן להתוכח עליו). מן הסתם ניתן לעשות משהו דומה עם שחמטאים. יתרה מכך, כל הברקה של שחמטאי, יצירתי ככל שיהיה, נפרטת בסופו של דבר ל"עצים" של מהלכים. אם יש לך תוכנה שמסוגלת לכסות (נניח) את כל האפשרויות עשרה מהלכים קדימה, הרי שהיא תבחין בכל מצב של מט בשבעה, ללא תלות ברמת היצירתיות שהיתה נדרשת לו השחקן היה אנושי, או בסגנונם של התוכניתנים שכתבו אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכנות שהשתתפו באולימפיאדת השחמט האחרונה מתכננות קדימה 15-18 מהלכים (מן הסתם, תוך גיזום מסויים של עץ האפשרויות, אני לא יודע באיזה יחס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בערך ביחס של חישוב אפשרות אחת מתוך מיליארד. במסע הראשון בשחמט ישנן ארבע מאות אפשרויות (16 חילים, 4 פרשים, כפול מספר זהה לשחור). שחק בחזקות ותראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני די בטוח ש- 15-18 סופר חצאי-מסעים (לבן או שחור) ולא מסעים מלאים. 2. נראה לי ש- 20 אפשרויות למסע זו הערכת חסר; זה המספר במסע הראשון, אבל משם ואילך (כמעט עד סוף המשחק) יש הרבה יותר אפשרויות. 3. ברור ששיטת הגיזום של עץ האפשרויות היא מרכיב מרכזי באלגוריתמים; מן הסתם בודקים את כל האפשרויות בעומק 4-5, וממשיכים משם את הענפים הסבירים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. יקירי, מסע זה מסע. הרי אין טעם בחישוב אפשרויות הלבן בלי חישוב תשובות השחור. 2. אכן. אבל רק רציתי להראות את סדר הגודל. נדמה לי שמישהו חישב שבעשרים המסעים הראשונים יש מספר אפשרויות העולה על מספר האטומים ביקום או משהו כזה. 3. כפי שאמרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מחמדי, מכיוון שבקצה הענפים מחשבים פונקצית-הערכה היוריסטית, גם מעבר על האפשרויות של הלבן בלבד משפר את המצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. עם נטישתם של כלים מכלים שונים את הלוח, המספר יכול לחזור ולרדת בכיף אל מתחת לעשרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוב: "(כמעט עד סוף המשחק)". את הסיומים עם ששה כלים (כולל שני מלכים) או פחות כבר ניתחו באופן מושלם, והתוכנות מחזיקות את רשימת המצבים הזוכים של סיומים כאלה; אין בכלל צורך לעבור על אפשרויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן זה מביא לעיתים לתוצאות שנראות אבסורדיות, כלומר, למסעים שבלתי סביר ששחקן אנושי יעשה, טוב ככל שיהא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי, כשיש יותר כלים על הלוח, חופש הפעולה (בממוצע לכלי) יורד. בכל מקרה, מספר המסעים הזמינים כמעט תמיד מסתכם בכמה עשרות (אם היה לי כח הייתי נותן לינק לתגובתי ההיא), שזה עדיין מאותו סדר גודל של העשרים הראשוניים. ----------- תוך כדי כתיבת התגובה, נתקפתי בסקרנות קלה. בחוסר מקוריות (מחפיר!) בחרתי במסע ה- 17 של השחור מתוך המשחק: אם לא התבלבלתי בספירה, היו לשחור בסך הכל 44 מסעים זמינים (הרגלי על ו7 מרותק, ואסור גם מ-ו8). כולה פי 2.2 ממספר האפשרויות במסע הפתיחה. בבחירה אקראית לחלוטין, אפילו אהוד יתום היה יכול לשחק ר-ה6 בהסתברות העולה על 2%. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במצב של מט בשבעה מסוגל גם שחמטאי בדרגה רביעית להבחין... הבעיה היא רק איך לגרום לשחקן שממול לבצע את ששת המהלכים הראשונים לפי התוכנית. מכל מקום, בדיקת כל המסעים האפשריים ושיקלול איכותם האפשרית כדי למצוא את האפשרות הטובה ביותר היא ממילא לא מעשית, שכן בעשרה מסעים באמצע משחק יש משהו כמו 30 טריליון אפשרויות. גם מחשב המסוגל לחשב מיליון מצבי לוח בשניה באופן מלא (ואין מחשב כזה) היה מפסיד אחרי מסע אחד, משום שלחישוב עשרת המסעים הבאים בתור הייתה נדרשת לו שנה שלמה. אם אני צודק בחישובי, מחשב המחשב את כל האפשרויות יהיה זמין רק כאשר ייבנו מחשבים מהירים בערך פי חמש מאות אלף מהקיימים היום. אם אינני טועה, בעשרים השנה האחרונות מהירות המחשבים הואצה בערך פי מאה, כך שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שזה יגיע. האפשרות היחידה של מחשב להתמודד עם אדם בשחמט היא באופן שבו נעשה הדבר היום: באמצעות חישוב מספר מוגבל מאוד של מצבים (ארבעה-חמישה מסעים קדימה בלבד), שימוש בהיוריסטיקה להערכת המצבים המשתלמים יותר (כלומר, פיצול נוסח עץ) ובחירה במשתלם ביותר מביניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בביטוי "מט בשבעה מהלכים" הכוונה היא ש*לא משנה* באילו מהלכים יבחר היריב, תוך שבעה מהלכים הוא יספוג מט (אלא אם כן הצד השני יבצע מסע מוטעה). וברור שאם המחשב מזהה מט ב-X מהלכים, הוא לא יבצע מסעים מוטעים, ומובטח לך שבעוד X מהלכים (לכל היותר) תספוג מט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להגיד ברמה גבוהה של וודאות שבמצבי ''אמצע משחק'' אין למעשה אפשרות מעשית למט כפוי בשבעה ולהערכתי, גם אם כן, המחשב אינו מסוגל לחשב לעומק של שבעה מסעים בשום מקרה. יש כאלו מצבים בסיומים סגורים, אבל זה לא רלוונטי לעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהחמצת לגמרי את הנקודה. אילו התיחסת למילה "נניח" בתגובה 234480, היית יכול לחסוך לעצמך (וממני) את החישובים. אנסה להבהיר את הרעיון באמצעות דוגמא: מן הסתם פתרת לא אחת חידות של "מט בשלושה מסעים". יש הרבה חידות כאלה המכילות כמות נכבדה של הטעיות, שרק "מסע מפתח" יחיד בתור מסע ראשון יוביל לפתרון הנדרש. בעקרון, כל שחקן מדרגה רביעית אמור להיות מסוגל לפצח כל חידה כזאת אם הוא רק טוחן אותה מספיק זמן. בפועל, בדיקת הוריאנטים השונים עלולה לגרום לכך שזיהוי מסע המפתח יארך הרבה יותר משלוש דקות (סד"ג של זמן למסע במשחק תחרותי סטנדרטי). עכשיו, חלק מאותן בעיות עשוי באופן עקרוני להתקבל במהלך משחק תחרות אמיתי. כשזה קורה, אף אחד לא מידע את השחקן שהוא הגיע למצב של מט בשלושה (אינפורמציה שעשויה לשנות את כל ההתיחסות שלו למצבו במשחק). אם קיים רק מסע מפתח מנצח יחיד, לעומת הרבה "כמעטים", זיהוי ההזדמנות בזמן אמת עשוי להיות הברקה גדולה יחסית לשחקן בדרגה רביעית (ואולי אף מצד שחקנים בדרגה ראשונה - תלוי במורכבות). בוא נניח שהשחקן לא שם לב: עדיין קיימת הסתברות מסוימת (נניח 1:8 לצורך הדיון) שהוא יבחר במסע המפתח, כי זה המסע שהכי נראה לו. במסע הבא הוא ימצא במצב של מט בשניים, ובזה כבר יותר קל להבחין. מתקבל שבסיכוי של 1:8 בערך, השחקן יבצע בסופו של חשבון את מה שהיה צריך לבצע, בין אם הבריק ובין אם לאו. הנקודה שאני מנסה להעביר היא שצופה מן הצד המסתכל על המשחק, לא יכול להסיק רק על סמך ההתרחשות על הלוח אם היה פה יותר שכל ממזל או להפך. באופן דומה: נניח שבעמדה מסוימת קיימת אופציה מתוחכמת להקרבת מלכה שכופה נצחון תוך שבעה מסעים. נניח גם שמספרים לך שהשחקן שהגיע לאותה עמדה אכן ביצע בפועל את אותו מהלך. אם אין לך מידע נוסף על המשחק, אינך יכול לפסול מראש את האפשרות שהמסע בוצע ע"י שחקן מתחיל בן תשע, שסתם לא שם לב כי הוא חושף את מלכתו. לצורך השוואה: אם מידעים אותך שבמשחק כדורסל מישהו קלע סל משלושת-רבעי המגרש, יש לך סיבות טובות להניח שלא מדובר בשחקן מתחיל בן תשע (שים לב שבשני המקרים מספרים לך על מהלך יחיד שבוצע במצב מסוים אשר התקבל במשך המשחק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי ההסתברות היא 0.3%? בעיות של מט בשלושה מסעים, על מסעי ההטעיה שלהן, רחוקות מלייצג מצבי משחק אמיתיים. הפתרון שלהן הוא בדרך כלל מסע מוזר-לכאורה (כמו למשוך את אחד הכלים מהזירה המרכזית, או להקריב מלכה בערוגה לא רלוונטית), ושחקנים לא מבצעים מסעים כאלה "בחיים האמיתיים". (במובן מסויים הבעיה נחשבת מוצלחת יותר דווקא אם הפתרון שלה רחוק מלהראות סביר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהערכה גסה למדי (תתכנה טעויות בחישוב) קיבלתי שמספר המסעים האפשריים בכל שלב של המשחק חסום (למעט פתולוגיות 1) ע"י 150. ההערכה מבוססת על כך שכל צריח יכול לנוע ב- 14 אופנים (לכל היותר!), כל פרש ב- 8, וכן הלאה. יוצא מכך שגם אם תבחר מסע באופן אקראי לחלוטין מבין כל המסעים החוקיים הזמינים, ההסתברות לבחירתו עולה על שני שליש האחוז. במשחקים אמיתיים (וגם במרבית בעיות השחמט) מספר המסעים הזמינים קטן בהרבה. לא ניסיתי לטעון שהדבר נכון באופן גורף לכל בעיות המט בשלושה שעשויות להתקבל במהלך משחק אמיתי. קיומה של תת קבוצה שהדבר נכון לגביה מספיקה מבחינתי. שחקן ירתע מהקרבות אם אינו רואה מראש כיצד הן משרתות אותו. מצד שני, אחד מהטרנדים החביבים על מחברי הבעיות בתקופתנו הם המצבים שבהם מסע המפתח הוא מסע שקט שבעיקר מבזבז "טמפו" (כלומר: מעביר את זכות המסע לידי היריב מבלי לשנות את העמדה באופן מהותי). אם מספר המסעים הזמינים לשחקן הוא כ- 35 (סביר) ומתוכם כ- 27 נראים לו כלא רלבנטיים או ככאלה שירעו את מצבו (סביר גם), הרי שגם אם יבחר באופן אקראי מבין הנותרים, הוא גומר בסביבות ה- 1:8 (שמלכתחילה היה אומדן גס ובלתי מחייב). 1 כמובן שקיימות אפשרויות תאורטיות שבהן לשחקן יש 9 מלכות, אבל גם אז ההסתברות למסע מסוים בבחירה אקראית מתקשה לרדת את ה- 0.3% |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לתגובה 233706. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולכן נמצאתי ראוי לעונש הבארט סימפסוני של כתיבת התגובה הארוכה והטרחנית לעיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינתיים, דווקא השתכנעתי ש- 1:8 היא הערכה סבירה למדי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני יודע שהשחקן המשיך וכפה ניצחון, אני יכול לשער שהוא שחקן טוב. קשה לדעת אם שחקן כדורסל שזרק משלושת-רבעי מגרש הוא שחקן טוב, אבל סביר להניח ששחקן שגם קלע משם הוא שחקן מיומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. השאלה היא מה אתה יכול להסיק על סמך מסע בודד כשלא ידוע לך איך התנהל המשחק לפניו או לאחריו. 2. עצם זה שהשחקן הצליח להגיע אל הסל משלושת רבעי מגרש, כבר מספק לך אינפורמציה מסוימת לגביו (מבין כל הילדים בני התשע 1 שאני מכיר, לא נראה לי שמישהו מהם מסוגל לזה, גם אם מדובר בקט-סל). 1 הטרחנים מוזמנים להחליף את התשע בשבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם מי צריך להתיידד1 כאן כדי לקבל מספר תגובה כזה? 1 ככה קוראים לזה היום |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם המחבר של תגובה 123456, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד הרבה מאוד זמן מישהו יגיע לתגובה 345678. (זה נקרא לחשוב קדימה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוך שנה, שנה וחצי לכל היותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן זה הרבה מאוד זמן בשבילי. אני לא אזכור את זה עד אז, אבל אני חושב שסכום איכות הזיכרון של המגיבים הקבועים באתר הוא כזה שההסתברות שהם יזכרו את התגובה הזאת עולה על 99%. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם האחרונה שמישהו ניסה אקסטרפולציה כזאת - נדמה לי שהיה מדובר על חיזוי זמנה של תגובה 200000 - הוא נפל על הפנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברה שנה. לא הגענו. נראה שאולי נגיע עוד מחצית השנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |