 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסיפור הזה מעורר שאלות רחבות יותר משאלת האשה הספיציפית הזו ומניעיה השונים להביא את מצוקתה הפרטית בפני בית המשפט, והן קשורות יותר לקיומה של מערכת המאפשרת דיון בשאלות כאלה כשאלות משפטיות. לעולם המשפט יש תכונה להתרחב ולכלול עוד ועוד נושאים, בכל תחומי החיים (מישהו הזכיר כאן את "מלוא כל הארץ משפט"), ולדעתי, הדיון בגברת הספיציפית הזו לא עונה על השאלה, האם ההתרחבות הזו היא דבר מועיל. אני חושבת שמי שמחפש במשפט כלי להעצים את האשה האומללה הזו באמצעות איזה פיצוי כספי על עוגמת הנפש שנגרמה לה, מחפש במקום הלא נכון. אולי בנקודת הזמן הספיציפית הזו, התיק הזה יקנה לאשה משאבים שיסייעו לה (ואני אפילו לא נכנסת לשאלה, המיותרת לדעתי, מי צודק ומי לא, מי היה רשע מרושע ומי לא). אבל לטווח הארוך, השימוש בכלי המשפטי לצרכים הללו לא יעצים אף אחד, ובמיוחד אף אחת. הוא ייצר בני אדם תלותיים, המוותרים על אחריותם האישית לגורלם ולמציאת סיפוק ואושר בחייהם. הוא ייצר בני אדם נטולי יכולת לפתור את הסכסוכים הבין אישיים שלהם בכוחות עצמם, בני אדם הנזקקים לגושפנקא של המדינה על כל צעד ושעל בחייהם הפרטיים. הבעיה כאן היא פחות התביעה שהגישה האשה הזו, ויותר התנאים החברתיים, והרטוריקה המשפטית, המשמשים צלחת פטרי פורייה להתפתחויות מהסוג הזה. יש מי שיצטט את הקלישאה המשפטית הידועה, לפיה מקרים קשים מייצרים חוק גרוע. זה אינו המצב. החוק הגרוע נוצר רק אם מאפשרים לו להיווצר. הערה צדדית מופנית לפולמוס הפמיניסטי שיכול להתעורר בעקבות הסיפור הזה. אפשר להציג את הסיפור כאיזה נרטיב פטריארכלי, לפיו הגבר הוא נבל מתועב שניצל את האשה וגזל את מיטב שנותיה. אני חושבת שהפירוש הזה אינו מכבד את האשה כישות אוטונומית, המסוגלת לקבל החלטות על חייה האישיים בכוחות עצמה, והמקבלת על עצמה אחריות לשגיאות ששגתה במישור האישי. אז נכון, אולי יש כאן כל מיני עניינים עובדתיים, חברתיים ואישיים שאנחנו לא יודעים. אבל גם, ובמיוחד, אם יש פה יחסים של חזק וחלש(ה), היה טוב יותר לו במקום לתת לאשה הזו דג (ולפתור לה את בעיית האוכל להיום), היה מישהו, או מישהי – ולא בית משפט - מלמדים את האשה הזו לדוג בעצמה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נכנסתי לדיון בנושא גם ב"רשימות", ועולה בדעתי שאולי הבעיה לא טמונה רק במשפטיזציה של הנושא, אלא גם במעין "מבחן האדם הסביר". כל הנכתב להלן הוא הרהורים שלי, שאני מנסה לבדוק ולהשליט בהם סדר. אולי תצליחי את, על סמך הידע המשפטי שלך, לפזר את הערפל. יכול להיות שיש לפסוק פיצויים לאשה שהעמידה לרשות מאהבה את חשבון הבנק שלה, לאחר שהבטיח לה הרים וגבעות, ואז הוא ברח לארץ אחרת עם כל כספה. אבל במקרה שלפנינו, לא מדובר על אחיזת עיניים פשוטה וקצרת מועד, אלא על מנגנון רגשי שיטתי שככל הנראה האשה שיתפה איתו פעולה משך זמן ארוך. בהקבלה לזה - יש להגיש תביעה בשם הולך רגל שנדרס ע"י מכונית. אבל מה בדבר הולך רגל שעומד באמצע הכביש ולא זז? נהג המכונית נוסע לקראתו, מוציא את הראש מהחלון וקורא "אל תדאג, לא אדרוס אותך, אתה יכול להישאר באמצע הכביש", וכל אותו זמן ממשיך בנסיעה לעבר הולך הרגל. הולך רגל שנשאר לעמוד שם ונדרס, ככל הנראה יכול להגיש תביעה משפטית. אבל אם הקייס שלו מתבסס על הטענה "האמנתי לנהג", האם זה לא חורג מגבול ההתנהגות הסבירה? דוגמה נוספת - יש לתבוע איש עסקים שנתן הבטחה בחוזה ולא עמד בה. אבל נניח שקבלן מבטיח לבנות בית עבור איש נדל"ן. הוא מבטיח "מחר אני מתחיל", ולא מתחיל, ובמשך 10 שנים תמימות אין במקום לא מלט, לא לבנים ולא פועלי בניין. במקרה הזה אפשר וצריך להעמיד אותו לדין על הפרת ההתחייבות. אבל אם איש הנדל"ן יטען שנגרמו לו הפסדים מפני שהמתין 10 שנים להשלמת ההתחייבות (כזכור הובטח שהבנייה תחל למחרת ההבטחה), האם זה לא חורג מגבולות מה שהאדם הסביר מסוגל להאמין לו? ומקרה הפוך - אשה שהפכה קורבן תקיפה מינית ותובעת את התוקף. לכאורה אפשר היה לטעון שתביעה על תקיפה כזו הופכת את האשה למי ש"אינה מקבלת על עצמה אחריות לשגיאות ששגתה במישור האישי". אבל בכל זאת ברור לנו שיש הבדל (ואני עדיין מנסה לעמוד על טיבו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערות משובחות, ברקת! כמוך, אין לי תשובות ברורות לדברים האלה, אלא יותר תחושה ערכית שמבוססת לא כל כך על ידע משפטי (שנראה לי לא רלוונטי כאן) אלא על נקודת ההסתכלות של מדעי החברה על התפקיד המשפטי בחברה. אני חושבת שהכיוון של לבנות מבחנים משפטיים כדי לקבוע מה מתאים ומה לא הוא בעייתי, וקיוויתי שלא זה יהיה הכיוון שנלך בו. כשמתחילים עם מבחנים משפטיים בסגנון "האדם הסביר", זה בדיוק המקום שבו שיקולים חברתיים רחבים יותר – לא רק כאלה שלעולם המשפט "מותר" לשקול – מפסיקים להיות מובאים בחשבון, ואנחנו מתחילים לחיות ביקום הוירטואלי של עולם המשפט, שבו כולם שווים, הכל שפיט ולכל דבר יש תשובה באיזה כלל. ההחלטה, מה מתאים להפוך לתביעה ומה לא, צריכה להיעשות אפריורי, לפני שנכנסים לעולם המשפט, כי אחרת הכל הופך לתביעה. ולא הייתי אומרת שהיא תלויה במבחני סבירות. הייתי אומרת שזו צריכה להיות החלטה ערכית (ולכן היא גם לא צריכה להיות תלויה בידע משפטי בכלל! דעתך בעלת ערך בדיוק כמו דעתי). אילו תחומי חיים היינו רוצים לראות את המדינה מסדירה, ובאילו תחומים נסתדר בינינו בצורה לא פורמלית? ההחלטות הללו אינן פשוטות, אבל הן בפירוש לא החלטות משפטיות. הן החלטות מתחום מדע המדינה, או סוציולוגיה, ונראה לי שחשוב לשמור אותן כך. יתר על כן, נראה לי שחשוב לא רק איך מחליטים, אלא גם מי מחליט. באקלים של אקטיביזם שיפוטי, די ברור שאם בית המשפט הוא שיחליט מה שפיט ומה לא, הכל יהיה שפיט. באקלים כמו ששרר במערכת המשפט שלנו בשנות החמישים והשישים, המצב היה שונה. אני אומרת את זה לטוב ולרע. יש מצבים שבהם ביקורת שיפוטית עושה המון טוב למדיניות (כמו לזכויות האסירים בארה"ב ולשוויון בין גזעי בבתי ספר). נראה לי (ערכית) שהתערבות ביחסים אישיים בין אנשים לא מרבה טוב בעולם, אלא אם זה מקרה מאוד ברור של ניצול ויחסי כח שאין שום דרך אחרת לפתור אותו שתעצים את הצדדים (מכאן נובעת גם הדיעה הלא כל כך שגרתית שלי, כפמיניסטית, לגבי תביעות הטרדה מינית) ונראה לי שאם השופטים יצטרכו להחליט הם יחשבו אחרת מעצם מיקומם במערכת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |