בתשובה לאסף עמית, 19/05/01 10:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אסף, קראתי את דבריך בתשומת לב. אתחיל בהתייחסות לחלק השני של דבריך. כתבת כך: "מטרת תהליך השלום היא לפרק את ערפאת מנשק המסכנות והאנדרדוגיות שהוא משתמש בו בכשרון כה רב, נגדנו ע"י 'שדרוגו' למעמד של ראש מדינה אמיתי שיישא באחריות לכל פעולות הטרור שיוצאות משטחי מדינתו". לשיטתך כל עוד לא זה יהיה המצב, כל עוד יהיו שטחים אפורים בעניין זה, העולם ימשיך לתפוס אותנו כתוקפנים ואת הפלסטינים כקורבן. ובכן, כל תהליך אוסלו שנמשך קרוב לעשר שנים היה ניסיון ל"שדרג את ערפאת" והנסיון הזה נכשל! כל המאמצים של ישראל, של ארה"ב, של אירופה במידת מה, של מדינות ערביות מתונות וגם של ועדת פרס נובל לשלום עלו בתוהו. הניסוי הזה נכשל. היום ברור שערפאת לא ישודרג, בזה מודה אפילו שלמה בן עמי (ולכן הוא מציע לעקוף את שיתוף הפעולה הפלסטיני ולקבל לגיטימציה מהמערב ע"י הגעה להבנה איתו והצבת כוחות בינלאומיים ביננו לפלסטינים). לטענתך "הנזק ההסברתי כבר נגרם" ועד שלא יפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני סופית, לא תשתנה דעת הקהל בעולם. מכאן שאנחנו נמצאים במלכוד, שכן הדבר אינו בידינו; הרי איננו יכולים להכריח את הפלסטינים להשתדרג (אלא אם כן נכנע לכל דרישותיהם). באופן פרדוקסלי, מבחינה מעשית, עמדתך זו דומה לעמדתו של דב אנשלוביץ הגורס "העולם כולו נגדנו" לא משנה מה נעשה. אני, לעומת זאת, חושב שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו בנוגע לתפיסת דעת הקהל העולמית את הסכסוך או לפחות להלחם על מנת לערער או למתן את התפיסה הזו. איני חושב שהמצאתי את הגלגל בהצעתי להתרכז בדה-לגיטימציה של ערפאת אבל אנסה להסביר בקצרה, מההיבט התקשורתי, מדוע יש לפעול בכיוון זה בכל המרץ. נחשוב לרגע על הסכסוך בין בני טוטסי להוטו שגבה חיים של מאות אלפי בני אדם, מי זוכר את זה, מי מתעניין בזה? הרי מתו שם הרבה יותר אנשים מאשר פלסטינים במשך 100 שנה, הזוועות שם עלו על כל מה שידעה דרום אפריקה במשך כל שנות האפרטהייד, למה התקשורת העולמית לא ממש התעניינה במה שהתחולל שם? נכון, את המערב לא כל כך מעניינים כושים גוועים במיוחד אם אין להם שדות נפט בארצם, אבל ישנה עוד סיבה חשובה מדוע בני הוטו נדונו לתהום נשייה תקשורתי - לא היה להם אייקון תקשורתי כמו נלסון מנדלה. יש דמויות על מפת התקשורת העולמית שמסוגלות להמחיש לעולם באישיותן בעייה חברתית-לאומית סבוכה, לגלם את מצוקתו של עם שלם, הן יכולות להעלות אותו "על המפה" בכוח הכריזמה שלהן. לו היו מקימים הצ'צנים מתוכם "אייקון תקשורתי" שכזה אפשר שהיינו שומעים הרבה יותר על המתחולל בצ'צניה. יש גם אייקונים תקשורתיים שליליים, ה"באד גאייס" כמו מילוסוביץ' וסדאם חוסיין. אלפי ילדים עירקים מתו כתוצאה מהחרם על הספקת מצרכים בסיסיים לעירק, הרבה יותר מאשר ילדים פלסטינים באנתיפדה, אבל העולם לא מתרגש מזה כי האייקון התקשורתי השלילי של סדאם מאפיל על זה. ערפאת הוא אחד האייקונים התקשורתיים החשובים בעולם. תומס פרידמן כתב בספרו על מלחמת לבנון "מביירות לירושלים" שהישגו העיקרי של ערפאת היתה הצלחתו"להוביל את העם הפלסטיני אל הארץ המובטחת של הפריים טיים." תהליך השלום בנה אותו עוד יותר, כולנו מכירים את הסיפור, אין צורך להכביר על כך מילים. הרבה ממהצלחה של הפלסטינים בהפעלת טרור נגדנו ובה בעת בהטלת האשמה של שימוש בכוח מופרז עלינו נובעת - כפי שטענתי בתגובתי הקודמת - מכך שהתקשורת הבינלאומית (בעיקר האירופית, האמריקנית פחות) לא קושרת בין ערפאת ובין הפעלת הטרור וכך הוא יכול להפעיל את הכריזמה התקשורתית העצומה שלו באין מפריע. את המנגינה הזו צריך להפסיק, אסור לתת לערפאת להמשיך לרחוץ את כפיו בנקיון. אולם מה אנחנו מלינים על התקשורת הזרה שהיא אינה קושרת בין ערפאת והטרור בשעה שישראל אינה ברורה וחדה בעניין זה. נכון, ישראל הרשמית הטילה אתמול את האחריות על הפיגוע בנתניה על הרשות אבל היא לא אמרה שעם הטרוריסט הזה ערפאת היא אינה מוכנה לדון עוד על כלום, שהיא נואשה ממנו כי הוא טרוריסט ללא תקנה. שרון אמנם לא מדבר עם ערפאת אבל הבן שלו עומרי כן עולה אליו לרגל. ואיך יוכל שר החוץ פרס, הממונה על ההסברה בחו"ל, לשכנע שערפאת הוא המנוע של הטרור, איך הוא יעשה לו דה-לגיטימציה שעה שהוא משתתף איתו בוקר צהרים וערב במסיבות עיתונאים? ואם פרס נותן לגיטימציה לערפאת, איך אפשר לבוא בתלונות לאזרח המודאג ביילין? במילים אחרות, כל שיתוף פעולה שלנו עם ערפאת, יהא התרוץ שנמצא לכך אשר יהא, מנקה אותו מאחריותו לטרור. אם אנחנו רוצים שהתקשורת העולמית תתחיל להבין שערפאת הוא היוזם והמפעיל של הטרור הפלסטיני שמביא לגל הדמים הנוכחי, לא די שנאמר זאת בחצי פה, עלינו להתנהג בהתאם. עלינו להכריז עליו כטרוריסט ולנתק עימו מגע. כמו שהאמריקנים אינם מנהלים מו"מ עם סאדם חוסיין (אגב, אתמול הם שוב הפציצו בעירק) כך נצהיר גם אנחנו שאיננו מוכנים לנהל מו"מ עם ערפאת. אנחנו מבינים את סבלו של העם הפלסטיני ומייחלים ליום שבו תהיה לו מדינה משלו אולם כל עוד עומד בראשו טרוריסט עם תעודות, שהרס את הבסיס שעליו הושתת הסכם אוסלו, לא נוכל להתקדם עם הפלסטינים לקראת הסדר שלום. ישראל צריכה להציג את ערפאת כמי שיוצר את האלימות, את הבעייה, ולא כמי שבידיו המפתח לפתרון. ערפאת הוא הבעייה - לא הפתרון! את זה צריך להחדיר לתקשורת העולמית טוב טוב לאוזניים. אסף, נכון, קשה לדמיין את העם הפלסטיני בלי ערפאת (נסה לרגע את התרגיל הזה). ואם לישראלים ולאירופים ולאמריקאים קשה לדמיין את העם הפלסטיני בלי ערפאת, זה בטח קשה שבעתיים לפלסטינים עצמם. אבל לשלום, וללאומיות הפלסטינית יש סיכוי להשתדרג רק אחרי שהוא ירד מבמת ההסטוריה, וככל שהרגע הזה יקדם כן ייטב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין בינינו מחלוקת על רוב העובדות. אני מאמץ בשתי ידיים את הניתוח המדויק של המצב וגם את רוב קביעותיך לגבי ערפאת, רק שאני סבור שחלק גדול מפעולותיו של האיש נגרמו לא עקב אופיו המחורבן או העובדה שעמוק בלב הוא אינו מעוניין להגיע להסדר של שלום עם ישראל, אלא משום שהאיש חי בקונסטלציה פוליטית שונה מאד מזו שלנו. ערפאת מוקף כידוע ב''יגאל עמירים'' מהתנועות האיסלמיות שלא יהססו לחסלו פיזית ברגע שייתפס בראייתם כבוגד, ולמעשה המילכוד הגדול ביותר הוא לכן שלו. חתימה על הסכם שיביא לסיום הסכסוך, אקט שהיה הופך כל ראש ממשלה ישראלי למלך המשיח בעיני רוב העם, עלול בקלות מאד להיות מתורגם לגזר דין מוות עבור ערפאת. כמובן שזו בעיה שעל ערפאת לפתור בכוחות עצמו ושהיכולת שלנו לעזור לפתרונה מצטמצמת לויתורים בנושאים שבראייתנו אינם מהותיים ובראיית הפלסטינים ייתפסו כנצחון, אך זו המציאות ועלינו להיות מודעים אליה. אם תקבל לרגע לצורך הדיון את ההנחה שערפאת התנהג כפי שהתנהג מתוך אילוצים אמיתיים ולא כי הוא טרוריסט בנשמה, אין מנוס מהמסקנה הכאובה שהבעיה בכל זאת איננה טמונה באיש אלא במצב בו הוא נמצא ושאותו יירש כל מנהיג פלסטינאי אחר שיבוא במקומו. מובן שבמצב כזה התקווה למנהיג פלסטינאי בעל שיעור קומה שלא יפחד לעמוד מול הפלגים הקיצוניים גדולה מאד, אך אני לא משוכנע שישראל מסוגלת להביא להחלפתו של ערפאת במנהיג כזה ואני לחלוטין לא מסכים שסירוב חד-צדדי מצד ישראל להכיר בערפאת כבמנהיג העם הפלסטינאי הוא צעד בכיוון הנכון. שוב, הבעיה היחידה שיש לי עם הצעתך היא עם הצעד הספציפי של הוצאת ערפאת מהמשחק, לא עם הטענה שהיה רצוי שבראש הפלסטינאים יעמוד אדם אחר שמסוגל יותר מערפאת להגיע לשלום. בנוסף אני גם מאמין שלהתנהגותן של ממשלות ישראל השונות היה חלק משמעותי בהכנסת ערפאת למילכוד בו הוא נמצא כיום (ככה זה אצלנו, השמאלנים התבוסתנים), ושהפתרון לכך הוא במה שאני מגדיר כצעדים בוני-אמון מצידנו ושלצערי רוב העם שלי רואה בהם כניעה לאויב. אם ישראל רוצה שלא יתייחסו אליה כאל גוליית, שתפסיק להתנהג כמו בריון עקשן. פינוי חד-צדדי של התנחלויות (אלה המבודדות, בתור התחלה) דרוש לדעתי היום יותר מתמיד, וחגיגות הניצחון הפלסטינאיות שצעד כזה יביא לא יפריעו לי לישון בלילה אם אדע שזה מאפשר הגדרה טובה יותר של גבולות זמניים בינינו לבינם ושבסופו של דבר זה יעלה את רמת הבטחון שצה''ל יהיה מסוגל לספק לתושבי ישראל. למעט ''הקפאת ההתנחלויות'', שאת דעתי על זה כבר כתבתי, לא שמעתי ממך כל הצעה נוספת לצעדים מסוג זה שיתרמו באופן ישיר לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם בלי להתפשר על צרכי הבטחון האמיתיים שלה. יכול להיות שבהנתן חבילה של צעדים כאלה, אפשר יהיה לשקול גם הכנסת גלולה מרה שמטרתה דחיקת רגליו של ערפאת החוצה בתקווה שמישהו טוב ממנו יירש את מקומו. סתם ככה, באופן חד-צדדי ובנימוק שלדעתנו האיש הוא טרוריסט עם קבלות, צעד זה יגרום לדעתי לתוצאות ההפוכות מאלה שאתה מצייר וכפי שכבר כתבתי עלול להכניס לכאן בכוח שחקנים כבדי משקל שהצליחו עד כה להישאר בחוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישראל הכניסה עצמה לפינת הלא לבלוע ולא להקיא. פינוי התנחלויות היום הוא צעד הרה גורל שנושא עימו סיכון גדול - ההוכחה הנוספת שכוח עובד. בניגיוד לנסיגה מלבנון הצד הפלסטיני ימשיך בלחצו שילך ויגבר. סאדאת ניסה והצליח להראות שרק המקל החובט מביא לתוצאות, אך הוא יצא למלחמה שאת מטרוטיה המדיניות קבע והגביל מראש. היעדים הפלסטינים (אמנם לא של כולם) לא מוגבלים בנצרים, לא באריאל ויש שיאמרו לא ביפו. יוצא, כמו שכבר טענתי רבות, שהמתנחלים הם כלי משחק בידי כל ממשלות יקראל לדורותיהן, אם כתוצאה של חישוב קר וציני, אם כתוצאה של בניית אשלייה עצמית. בעשור האחרון נהייה ברור שעשרות אלפי אנשים ישלמו את מחיר הסכמתם והתלהבותם העיוורת לשמש פיונים המוקרבים על מזבח פוליטיקה קצרת רואי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, לעניין שחקנים כבדי משקל אחרים שיבואו במקום ערפאת אדגיש שוב, שמבחינה תקשורתית בינלאומית אין כבד משקל מערפאת, ולא במהרה יקימו הפלסטינאים "אייקון תקשורתי" מסדר גודל כזה. ומבחינה צבאית כל כבדי המשקל האחרים כבר פועלים בשטח בחסותו. כעת, בתכנית בחצי היום ברשת ב', דיבר פרופ' שלמה אבינרי. גם הוא הציע למנוע מערפאת לחזור לשטחי הרשות (הוא הציע לו לשתות קפה בקהיר). אני מקבל את הצעתו של אבינרי: "להתנות את חזרתו של ערפאת לשטחי הרשות בפנייה מפורשת מצידו לפלסטינים לחדול מהאלימות." אני מסופק אם ערפאת יודיע על הפסקת הטרור אולם דרישה חד משמעית שכזו תעביר את הכדור למגרשו ותחדד היטב את העובדה שהוא היוזם העיקרי של האלימות. צעד כזה, שהוא לחלוטין בר ביצוע על ידינו, ועדיף בהרבה על "הפגזות בומבסטיות" - כלשונו של פואד שלא ניחן בשכל מבריק במיוחד - הפוגעות במעמדנו הבינלאומי, ישיג את המטרות שדיברתי עליהן בתגובותי הקודמות. פינוי של התנחלויות מבודדות הוא רצוי במסגרת של הפרדה חד-צדדית, צעד שאולי נגיע אליו בחודשים הבאים (ראה גם תשובתי לעיל בעניין זה לרון בן יעקב.) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |