בתשובה להדר אבירם, 29/07/04 19:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדר, גם לו הכיר השבט המונגולי את מיתוס אדיפוס אין זה משנה עקרונית, שכן הילד הרך לוקה בתסביך עוד לפני כניסתו לתרבות. מכל מקום, ע"פ פרויד תסביך אדיפוס הוא אוניברסלי, ככזה תפס אותו פרויד מרגע שגילה אותו, ציטטתי אותו בעניין זה במכתבו לפליס בשנת 1897 (בפרק על "תסביך אדיפוס" דיון 2007). בקרב המכונים פרוידיאנים יש גוונים שונים, אולם, למיטב ידיעתי רובם מחזיקים עדיין ברעיון של "תסביך אדיפוס", אם כי במודיפיקציות למיניהן, שהן הכללה של הרעיון הבסיסי. ניסוח מכליל מקובל לתסביך אדיפוס הוא זה: תמיד ובכל מקום הילד יתאהב במי שמטפל בו בינקותו: אמא, אבא, מטפלת, קרוב משפחה בוגר וכו', נתקלתי גם במונח המכליל the Motherer, כלומר, מי שמתפקד כאם. הילד יחווה ויפתח רגשות תחרות, יריבות, קנאה, שנאה ואשמה, כלפי בוגר אחר שיש לו יחסי קרבה מיוחדים עם מושא אהבתו (מי שמטפל בו). כך, לדוגמה (אאל"ט), באיי טוריבנד לדודו של הילד הרך, אחי אמו, יש יחסי קרבה מיוחדים עם האם, וע"פ "תסביך אדיפוס המורחב", הילד יפתח שנאה ויריבות כלפיו עד שיתגבר על התסביך. אחד המחקרים הידועים בעניין זה הוא של אנתרופולוגית בשם אן פרסונס שכותרתו "האם תסביך אדיפוס אוניברסלי?". היא חקרה אזור בדרום איטליה שבו יש מעמד יוצא דופן לאם, מכבדים אותה בצורה לא רגילה (אגב, הכבוד המיוחד שמעניקה תרבות זו לאם נקרא "תסביך המדונה"). כלומר, היחסים בתוך המשפחה שונים מאלה שהכיר פרויד בתרבותו הווינאית. פרסונס הגיעה למסקנה שתסביך אדיפוס בצורתו המוכללת שריר וקיים גם בתרבות השונה הזאת. כפי שהסברתי בסוף דיון 2007 תסביך אדיפוס איננו עוד תסביך אחד משלל תסביכים נוירוטיים אלא תיאור מבנה היחסים שבאמצעותו היחיד מכונן כסובייקט בחברה, שבאמצעותו הפרטים הופכים לגברים ונשים בהתאם לערכיה. בעזרת "תסביך אדיפוס" משרטט פרויד את תהליך המעבר מ"עקרון העונג" ל"עקרון המציאות"; מן המערכת המשפחתית אל החברה בכללותה; מן הטבע אל התרבות." זה גם העקרון המסביר את היווצרותו של "האני העליון" ועוד, ולכן, ברור מדוע פרוידיאנים לא ימהרו לוותר עליו - הדבר ישלול מהם אבן יסוד בהבנת תהליכי החיברות ובהבנת מבנה הנפש כפי שתיאר אותה פרויד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פרוידיאנים באמת לא ימהרו לוותר על תסביך אדיפוס. אבל מרתק לקרוא את התיאורים של אריקסון, שמוכן להכניס פרמטרים תרבותיים לניתוחים שלו, ב"ילדות וחברה". לדוגמא, קטע רלוונטי מתוך תיאור של דגם אמריקאי: " אשר לשלב הקרוי אדיפוס, כאשר "הילד מזדהה עם האני-העליון של הוריו", הרי חשוב ביותר כי האני-העליון יהיה בעל טעם ומובן קולקטיבי ככל האפשר, במושגי האידיאלים של הזמן. האני העליון גרוע למדי בחזקת מוסד, משום שהוא מנציח מבפנים את היחס החיצוני שבין מבוגר גדול-וכועס וילד קטן-אבל-רע. העידן הפטריארכאלי ניצל, בדרכים מוגדרות מסוימות, את העובדה האבולוציונית הכלל עולמית של "שליט" מוסרי מופנם ובלתי מודע, בעוד שעידנים אחרים ניצלוה בדרכים אחרות. הניצול האבהי (פטרנאלי) של עובדה זו מביא כנראה לכלל הרגשות אשמה ופחדי סירוס מודחקים, כתוצאת התמרדות נגד האב; ניצולה האימהי (מטרנאלי) מתמקד בהרגשות של הריסת גומלין ונטישת גומלין של האם והילד... צמצום האני חוסך לו לנערנו עמל ותלאה מוסריים לרוב. הוא נראה כמסתדר די יפה עם האני העליון שלו, ונשאר כך בנעוריו ובהתבגרותו בזכות איזה סידור מחוכם בחיים האמריקניים, שמפזר את אידיאל האב. האידיאל הגברי של הנער צמוד אך לעיתים רחוקות אל האב, כפי שחיים עמו יום-יום. בדרך כלל הוא קשור בדוד או בידיד של המשפחה, אם לא בסבא, כפי שהוא מוצג לנער (תדיר בבלתי-מודע) על ידי אמו. סבא, אדם רב-און הנדחף באון – זאת, לפי מתכונת אמריקנית נפוצה לפנים, שהייתה אף היא תערובת עובדה ומיתוס – חתר למשימות הנדסיות חדשות ומלהיבות באתגרן, באזורים מרוחקים מאוד זה מזה. כיון שפתח והצליח, מיד העביר את המשימה לידי אחרים ושב לנדוד. אשתו ראתה אותו רק כדי להתעבר פעם בפעם. בניו לא יכלו להשיג את קצב התקדמותו, ונשארו כמתיישבים מהוגנים בצדי דרכו; רק בתו הייתה כמותו ודמתה לו במראיה. אך עצם הזדהותה הגברית לא הניחה לה להינשא לבעל חזק כמו אביה שופע האונים. היא נישאה לאיש רפה יחסית אך בטוח, ונשתקעה במקום של קבע. אולם בכל מיני אופנים היא מדברת כמו אותו סבא. אינה יודעת כלל כיצד היא מקלה, ללא הרף, בערכו של האב המיושב, ונותנת דופי בחוסר התנועה, הגאוגרפי והחברתי, של המשפחה. בזאת היא נוטעת בבנה סכסוך בין הרגלי המתינות הנדרשים במפגיע (גם על ידה), לבין הרגלי התעוזה שהיא מגרה אותו להרהיב נפשו בהם. מכל מקום, דיוקן "אדיפוס" הקמאי, הדיוקן הגדול והעצום להדביר, של האב אדוני האם, שיש להתחרות בו או לנחול מפלה – דיוקן זה נקשר ונצמד אל דמות המיתוס של הסבא הלז. שניהם נעשים בלתי-מודעים בהעמקה, ונשארים כך בשל ההכרח התקיף ללמוד להיות אח הוגן, מצומצם ומצמצם, ועם זאת בריא ומעודד. האב יוצא נקי, פחות או יותר, מתרעומתם של בניו, אלא אם כן הוא טיפוס "נושן", כמובן, זר לחלוטין, או איש מטיפוס ה"בוס". שאם לא כן נעשה גם הוא בעיקר כעין אח גדול. הרבה מן התחרות המינית, כמו גם המיניות בכללה, הוצא מן התודעה ונעלם". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |