בתשובה לאורי, 15/08/04 2:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
משעשע לראות עד כמה פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. או, אם תרצו, איך ההקשר קובע את ההתייחסות. שירו של הכותב כאן למעלה עורר ריגשה אצל רבים שקבלו ש"זאת לא אמנות." אבל, אילו היה השיר מתורגם לשפת האמנות הפלסטית, לדוגמה, סביר להניח שלא היו קמים מערערים על כך שמדובר ב"אמנות." לכל היותר היו מעירים על כך שהנושא מוצה. בפרק הזה של האמנות הקונספטואלית כבר היינו לפני שנים רבות. "פקודות מטכ"ל" הוא שיר-תעלול קונספטואלי. לצד מלל המועתק כלשונו מתקנות לבוש ושיער בפקודות מטכ"ל מוצג מלל העוסק באופן העברת גופות. האפקט המבוקש הוא הלם: אנחנו אמורים להיות המומים ולהתחיל לחשוב על הבירוקרטיה של המוות בהקשר חדש או משהו כזה. ייתכן וגם היה נסיון להדהד את שירו של עמיחי (שערך הארוך נערה, שערך הקצר). מאחרי השיר, עומד רעיון פשוט: אין זה משנה מה כוללת היצירה כשלעצמה, משנה רק האופן בו היא נתפשת. לא חשוב אם השיר כולל יצירה עצמאית של המשורר או העתקה סתם מפקודות מטכ"ל, חשובה רק ההפתעה שהוא מצליח ליצור. במלים אחרות, בעיני הכותב שיר הוא מעשה נוכלות מוצלח. כהמשך למעשה הנוכלות, מניח הכותב שגם אנחנו שותפים בגילדת הנוכלים. השיר עשוי בלי חוש קצב מינימלי ועם שבירת שורות שגויה, מה שמעיד על כך שהכותב משוכנע שאף אנחנו, כמוהו, נראה בכל טקסט שבור לשורות קצרות ומנוקד "שיר," בלי קשר לאיכות הכתיבה שלו. כלומר, הוא מניח שאנחנו מזייפים בקריאה ממש כמו שהוא מזייף בכתיבה. אך הכותב נתפש כאן כשמכנסיו הקונספטואליים משולשלים מטה. בתחום האמנות הפלסטית מתחלקים הצופים לשלושה: 95 אחוז שסבורים שעם כל הכבוד משתנה זאת משתנה. 4 אחוז המסכימים עם ה-95 אבל לא רוצים להגיד זאת בגלוי כדי שלא להשמע בלתי-משכילים אמנותית; ואחוז בודד המורכב מבעלי מקצוע בתחום ואנשים שעברו אינדוקטרינציה מקיפה וממושכת שתמציתה: אמנות היא מה שהאוצרים והמבקרים החליטו שהיא אמנות. אבל שירים, לצערו של הכותב, הם עדיין סחורה המוצגת בציבור ונשפטת על ידו. לא כולנו קונים ספרי שירה כל יום וחלקנו מסתפקים אפילו בקריאת שירים המוצעים חינם באינטרנט, אך לרובנו יש אהבות ושנאות וטעם אישי שגובשו באופן אישי על ידינו, לא על ידי ועדת אוצרים. אגי משעול, דוד פוגל, חיים נחמן ביאליק, דוד אבידן, נתן זך, או יהודה עמיחי נשפטים לטוב ולרע על-ידי ציבור הקוראים, בלי צורך בתיווך היצירה על ידי המלצה של רותי דירקטור או תפלצות אוצר-מבקר מסוגה. איש אינו שולל את זכותו של הכותב לפרסם את שיריו, כמובן. להיפך, אתר אינטרנט הוא הזדמנות נהדרת ודמוקרטית לעילא עבור כל אחד לפרסם את שיריו החובבניים. באופן אישי, גם אין לי בעיה אם מר הכותב יקרא לעצמו משורר ויכנה את שיריו אמנות. רק זכות אחת המוקנית לצרכני אמנות חופשית חשוב שנשמור לעצמנו: הזכות הא-דירקטורית לקרוא לזה שיר מחורבן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עצמון יחשוב, מן הסתם, שכן. לקחת טקסט שהחותם המקורי שלו הוא ענק רוח שאין משלו, יחיד בדורו או לכל הפחות שני לוחות הברית, והבאת אותו שוב תחת חתימתך. האם הקוראים יזלזלו עתה ביצירה רק משום שהיא חתומה לא על ידי ענק רוח אלא על ידי מאוורר יד נושן? האם, להיפך, הם הורגלו בפלאי כתיבתו של "אורי" במידה כזו שרק כאשר הם ייחתמו על ידי מישהו שבעליל נופל ממנו באיכותו? האם תתרחש כאן התעללות מרתקת בציפיות הקוראים, שהתכוננו לקריאת הודעה סתם ולפתע מתברר להם במהלך הקריאה כי מדובר בהודעה פרי עטו של גאון אמיתי? האם הקוראים יגללו את החלון כלפי מעלה ויגלו שמדובר בסתם התחכמות? מכל מקום, שני רווחים נאים הזדמנו לנו: גם הדגמת נאה את עקרונות האמנות הקונספטואלית וגם סיפקת לי הזדמנות נאה להסתלבט על עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב, כמובן, שעשיתי replace all אחד לטקסט המקורי שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכך שהשארת משפטים כמו ''אין לי בעיה אם מר הכותב יקרא לעצמו משורר'' הדגמת את יחסה של האמנות המודרנית לקונספט המיושן שנקרא ''הגהה''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת משהו לא הסתדר לי שם. אגב, גם הרעיון הזה כבר משומש! ב"גן השבילים המתפצלים", נדמה לי, של קורטזאר, מופיע סיפורו של סופר צעיר שרוצה לכתוב את "דון קישוט". ואכן הוא יושב וכותב את הספר בדם לבו, מילה במילה לפי המקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 59452 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט לא נכון. זה לא דומה בכלל למקור (וזאת פעם שניה באייל שאני צריך לומר זאת). דוגמאות: 1. דון קישוט של מנאר הוא מעודן יותר משל סרונטס. סרונטס מעמיד, בגסות כלשהי, מול עלילות האבירים הבדויות את המציאות הפרובנציאלית של ארצו. מנאר בוחר כרקע "מציאותי" את ארצה של כרמן במאה של קרב-לפאנטו ושל לופה דה וגא. 2. לא פחות חיוני הוא הבדל הסגנונות. בסגנונו הנוטה לארכאיות של מנאר – שהוא, ככלות הכל, בן לארץ אחרת – ניכרת התקשטות מסוימת. הדבר אינו כך לגבי קודמו, שהשתמש בחופשיות בשפה הספרדית של תקופתו לצרכי היום-יום. 3. הטקסט של מנאר עשיר יותר לאין-ערוך (דו-משמעי יותר, יאמרו המבזים אותו, אך דו-משמעיות היא עושר מסוים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
: ) הממ, זו נקודה מעניינת (שרבים וטובים בטח עלו עליה וגם ירדו ממנה וכתבו עליה תילי תילים, אבל אני קצת מצית מאוחר..), הקשר בין האיכות המיוחסת לטקסט לבין הציפיות ממחברו. אנו באים באופן משוחד אל הטקסט עוד בטרם קראנו בו. הרי, אילו היינו שופטים כל טקסט רק על סמך תוכנו, לא היה מקום לתופעות כמו סופרי-צללים, הסופר הלא מפורסם יכל לזכות לתהילת עולם גם ללא שמו של סופר מפורסם ממנו. מתן שם הסופר הינו יותר ממתן קרדיט, הוא אינפורמציה בפני עצמה, הוא "סכום כל הדעות הקדומות שלנו" עליו, מידע עשיר בפני עצמו. מה שמחזיר אותי למשפטים כמו "מי כתב את שייקספיר?" וגם "הבאת דברים בשם אומרם - מביאה גאולה לעולם" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אנחנו באים ושק על גבנו... אך אם אנו בטוחים בעצמנו ובדעתנו, אין זה בהכרח שק של דיעות קדומות. זה יכול להיות שק פשוט של נסיון קודם. אמנם אנחנו קורבנות של טעמנו, אך אם איננו באים עם עוינות או בנסיון להתגונן, אנחנו בהחלט יכולים להיות מופתעים. זה כמובן קל יותר בדרך למעלה מאשר בדרך למטה. על עצמי אני יכול להעיד שכאשר נתקלתי בבד זיפתי של רנואר או בונאר, "אהבה אחרי הצהריים" של בילי ויילדר, "סלח לי, אבל אתה נושך בצווארי" של רומן פולנסקי או "התחיה" של טולסטוי הפעלתי מנגנוני הגנה מסוימים כדי להסביר איך הגאונים הנ"ל הנפיקו עבודה בינונית. הרבה יותר קל היה להתפעל ממישהו שעד אז לא התפעלתי ממנו, כמו "ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה, שעד אז לא החזקתי ממנו בכלל ופתאום קה-בה-בום! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף לרשימת הבוסר את ''ניסוי דוסאדי'' של פרנק הרברט. אני קצת בברוגז איתו מאז, אבל תמיד ישמר לו חסד ה''חולית''. אני מתכוון לתת לו צ'אנס לכפר ב''המח הירוק'' שקניתי זה עתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, אני ממליץ לך לדרוש את כספך חזרה. קראתי גם את ניסוי דוסאדי ואת המח הירוק בגיל 16. לדעתי אלו הם ספרי מד"ב לנערים מתבגרים. זה מפליא מאוד בעיניי שמישהוא יחשוב שהם ברי השוואה לחולית אחרי קריאת הכריכה האחורית. חייזרים צפרדעיים? גו'קים ענקיים? פליז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוח הירוק אינו ג'וק ענק יותר מאשר מושבת טרמיטים היא ג'וק כזה - אלא אם כן שכחתי משהו מאד יסודי בקשר אליו (בעצם זה די סביר, קראתי אותו לפני מלחה''ע הראשונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה לי מושג שאתה כ"כ זקן (בדיחה שלא הבנתי?) *בלי ספויילרים על הספר, רק חוות דעת אם עוד יש* |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכור לי שהספר הרשים אותי במיוחד, מעבר לרעיון (שנעשה שחוק למדי מאז) שאפשר להסתכל על קהילה של יצורים חברתיים כעל אורגניזם אחד. קראת את Prey (הספר החדש של קרייטון)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. כדאי לי? קרייטון די מגמתי בעיניי, דוחף את האני מאמין שלו לכל חור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא חסיד של קרייטון, דלג עליו. בטח תוכל לראות את הסרט מתישהו בקרוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל עוד לא אמרת אם כדאי לי, ולמה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוח הירוק אינו ג'וק ענק, אבל בספר מופיע גם מופיע ג'וק ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כספי הסתכם בחמישה שקלים בשוק הפשפשים (..god, I love that place) ובאשר לכריכה האחורית, היא היתה חסרה, ככה שקניתי חתול בשק. ל"ניסוי דוסאדי" היה פוטנציאל אבל הוא לא נוצל כראוי, אם כבר היה בו משהו ראוי, הרי זו מערכת החוק הרצחנית של הגאווצ'ין (=החייזרים הצפרדעיים), אבל גם זה לא פותח כראוי. הספר שקדם לו, "כוכב המלקות", הוא יופי של ספר, לא בקליבר של "חולית", אבל ספר מצויין שכמעט כולו דיאלוג ונסיון נואש לתקשורת בין שנים שהמושגים שלהם שונים בתכלית. הרברט חכם. *בלי ספויילרים על הספר, רק חוות דעת אם עוד יש* |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המח הירוק: אכן ספר מחורבן.. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |