בתשובה לגיל לדרמן, 26/08/04 20:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, בוא נסלק את העז שהכנסת בדמות הגישה ה"אטטיסטית". בתור ליברל אני דוגל באינדיווידואליזם, משמעות הדבר היא שאני אינני רואה ב"חברה" או ב"מדינה" יצור חי, עצמאי החושב בפני עצמו. מי שיכולים לחשוב ולפעול הם אנשים. עכשיו, הטענה המרכזית שלך, אם הצלחתי לאתר אותה נכונה אומרת משהו כזה: "תהליכי השינוי המקומיים והגלובליים (לכיוון הקפיטליזם, פחות או יותר) אינם תוצאה של בחינת תוצאות המדיניות הקיימת והתאמתה לאותה מציאות אלא תוצאה של מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת" התיאור הזה מעורר כמה שאלות וסותר לדעתי כמה דברים אחרים שאתה אומר במקומות אחרים וגם ברשימה המסויימת הזאת: א. כהרגלך, אתה שם את נקודת המוצא לא באותו שלב שקדם להפעלת המדיניות הסוציאליסטית הישראלי (או השוודית וכו.) אלא בנקודה בה אותם כוחות "ניאו ליברליים" מנסים לקעקע את המדיניות הזאת אבל ברור ומובן מאליו שמדיניות תשלומי ההעברה, שכר מינימום ושאר הצעדים הסוציאליסטיים היו צריכים להיות מכוננים באיזושהו שלב. מאחר ולטענתך הגורמים לשינוי אינם תלויים בחשיבה רציונלית או "רצון העם" אנו נותרים עם ההסבר שלך, הגורמים להנחלת הצעדים הללו היו "מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת". מאחר ואליטות שליטות יש להם נטיה להנציח את עצמן באמצעות ביצור עמדות הכוח אכן מתעוררת השאלה מדוע בדיוק מוחלים חלק מהצעדים הללו בניגוד לאינטרס של האליטות. מדוע שמנכלי "עלית" "אוסם" או "כור" (שהם גם אליטות והגיעו למעמדם בזכות השיטה) יתמכו בפתיחת השוק ליבוא זול ללא מכסי מגן? איך הם נתנו לזה לקרות? ב. ניתן כמובן למצוא הסבר לכך, "הגולם קם על יוצרו". מאחר ומה שמעצב את המציאות הוא "מאבקי הכוח" ולא תהליך רציונלי של חשיבה, המציאות היא למעשה תוצר *אקראי* של מאבקי הכוח. זה כמובן קצת מחליש את אזהרותיך המלומדות בדבר אותם "אליטות" אפלות העומדות מאחורי הצעדים. אם התוצר הסופי הוא אקראי, מנין להם שהצעדים המסויימים האלו ישרתו אותן? ג. ברשימה הקודמת אמרת כך: "אני חושב שהדרך היחידה לממש את ערכי הדמוקרטיה היא ב"כפיה" מהסוג שאתה מתאר, אשר מביאה לידי ביטוי את רצונם "הקהילתי" של בני אדם" עכשיו אתה אומר: "מי שחושב שפניית הפרסה של מדינת ישראל בתחילת שנות התשעים קשורה באיזשהוא אופן לדעת הקהל או ל"רווחת האוכלוסיה" או לעניינים של מוסר וחופש, יסתפק בהסברים ה'ממלכתיים'." לי נדמה שיש סתירה חמורה בין הטענה הראשונה (אשר מצדדת בזכות המדינה להגביל את חירותי בשם "רצונם הקהילתי" או "טובת העם") ובין הטענה שאתה מעלה כאן בדבר המדיניות כתוצאה של "מאבקי כוח בקרב האליטה השלטת". אם ה"אליטה השלטת" היא הגורם המניע, מדוע שאאמין לטענות בדבר התועלת שיש במוסדות מסויימים? ומדוע שאחשוב, ולו לרגע קט, שה"אליטה השלטת" לא תשתלט גם על המוסדות האלו ותכוון אותם לצרכיה? האם הסוציאליזם שהשתלט על ישראל או שוודיה איננו בעצם תוצר של "מאבק הכוחות של האליטות"? פוליטיקה היא אכן משחק של כוח. התהליכים הפוליטיים מושפעים הרבה יותר מהאינטרסים האישיים של האליטות השליטות מאשר מחשיבה רציונלית ואפילו הרצון לשיפור מצב הבוחרים. הבעיה בגישה המרקסיסטית אותה אתה מייצג כאן היא בקישור ההכרחי שאתה עושה בין פוליטיקה למציאות. ויותר חמור מכך התמיכה הנלהבת שלך בכל אמצעי אפשרי להחיל את כללי הפוליטיקה על כל אספקט של החיים. הצורך לעבוד לפרנסתנו, קיומו של כסף והון וכל שאר מרכיבי ה"מציאות" הכלכלית אינם תוצר של "מאבקי כוח" אלא תוצר של המציאות הפיזית בה אנו חיים. אדם איננו יכול לחיות ללא אוכל, מחסה, תרופות וכן הלאה וכל אלו דורשים שתתבצע איזושהיא פעולה אנושית (קרי - עבודה) כדי ליצור ומשאבים בכדי לייצר מהם. אין לכל אלו שום קשר הכרחי עם פוליטיקה. הגישה השלטת בעולם, עד עליית הליברליזם ראתה במשאבים את הגורם העיקרי ומאחר והמשאבים הם מוגבלים, הניחה "משחק סכום אפס" כאשר המאבק הוא בין יחידים או מדינות להשגת שליטה במשאבים באמצעות כוח הזרוע. החשיבה הליברלית הכירה בכך שלשימוש היעיל במשאבים יש חשיבות רבה יותר ושזה איננו נזקק (ואפילו ניזוק) לניהול מגבוה. הנחת "משחק סכום אפס" פשוט איננה נכונה ומכאן שהחיים הכלכליים אינם צריכים להיות, בהכרח, מאבק כוחות. כולם יכולים להתקדם וההתקדמות של האחר איננה חייבת לבוא על חשבון האחר. הטענה הזאת איננה דורשת שנסכים על כך שהחופש הכלכלי הוא זה שמייצר את העליה ביעילות השימוש במשאבים אלא רק בכך שהייתה התקדמות בתחום הזה ושההתקדמות הזאת לא באה על חשבון מישהו. העדות ההיסטורית לכך היא מוחצת. קשה להגיד שהאצולה הבריטית חיה פחות טוב בסוף המאה התשע עשרה מאשר בתחילת המאה השמונה עשרה ובוודאי שלא ניתן להגיד שהפרולטריון (או האריסים וכו) חיו פחות טוב. ברור, כמובן, שלכוח יש כאן עדיין משמעות משום שבעל הכוח יכול לקחת את פרי עמלם של אחרים באמצעות כוח. החשיבה הליברלית מנסה למצוא לבעיה הזאת פתרון באמצעות הגדרת תפקיד המדינה כגוף שדואג להוציא את כוח הזרוע מהמשוואה. אתה יכול כמובן לחשוב שהליברליזם לא מצליח להגשים את המטרה (קרי - הוצאת כוח הזרוע מהמשוואה) וזה כמובן דורש עיון אבל אתה בוחר להתקיף את *עצם צבירת הכסף* כדבר שראוי להתנגד לו ומכאן שאתה בעצם תופס את הבעלות על רכוש כגרועה לא פחות מאשר הפעלת כוח הזרוע. עכשיו אנחנו חוזרים בעצם לשאלה הראשונה שלי. מה הופך את הבעלות על רכוש (וצבירתו) לכל כך גרועה עד כדי שאתה מוכן, בשמחה ובששון, להפעיל את כוח הזרוע בכדי למנוע אותה או לצמצם את היקפה? הסכמנו כבר שהחיים הכלכליים אינם "משחק סכום אפס" אנחנו יכולים, כך אני מקווה, להסכים שתשתית ליברלית לחברה תמנע מבעל הרכוש צבירת כוח זרוע באמצעות הכסף שלו (נגיד, על ידי קניית נשק וכו). אז מה בדיוק הבעיה כאן? |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |