בתשובה לאורי, 29/08/04 2:15
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243646
א. בוודאי. לשנייה לא טענתי שתפיסה כזו מעצימה נשים. רק רציתי להראות שנשים לפעמים נדפקות (תרתי משמע) מכל הכיוונים - הוא שהן מטומטמות, או שהן בעצם רוצות להיאנס, ומנצלות את הגברים האומללים.

ב. אני לא בטוחה שכל כך קשה להפריד בין טענות כנות של נשים לגבי התעללות לבין טענות שקריות. ובכל מקרה - זהו תפקידו של בית-המשפט, לגלות את האמת. לא ניתן לומר שהוא צריך לגלות האם הרצח היה בכוונה תחילה או לא, אבל הוא לא צריך לגלות האם הייתה אי שפיות זמנית או לא.
זה אולי קשה, אבל בדיוק בשביל זה יש בתי משפט.

ואני לא מציגה נשים כ''קורבן'' של נסיבות. בוודאי שהן אחראיות למעשיהן. אבל משום שהנרצח (למשל) גם הוא אשם, הרי שראוי לראות את התמונה המלאה.
אגכ, אני חושבת שזה בדיוק כמו אדם שירצח את מי שהרג את ההורים שלו. הוא רוצח, כמובן, אבל לא ברור שנרצה להתייחס אליו כמו אל רוצח בדם קר.
וכאשר מדובר בעניין סיסתמטי - כמו אלימות בתוך המשפחה כלפי נשים - הרי שחשיבה פמיניסטית בהחלט תוכל לומר שבמקרים כאלה הרוצחת היא ''פחות אשמה'' מאשר רוצחת בדם קר.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243706
"בוודאי. לשנייה לא טענתי שתפיסה כזו מעצימה נשים. רק רציתי להראות שנשים לפעמים נדפקות (תרתי משמע) מכל הכיוונים - הוא שהן מטומטמות, או שהן בעצם רוצות להיאנס, ומנצלות את הגברים האומללים."

אין לי אלא להסכים בצער.

"אני לא בטוחה שכל כך קשה להפריד בין טענות כנות של נשים לגבי התעללות לבין טענות שקריות. ובכל מקרה - זהו תפקידו של בית-המשפט, לגלות את האמת. לא ניתן לומר שהוא צריך לגלות האם הרצח היה בכוונה תחילה או לא, אבל הוא לא צריך לגלות האם הייתה אי שפיות זמנית או לא."

לא לגמרי ברור לי. נראה לי שיש כאן "לא" אחד יותר מדי.
מכל מקום, בית המשפט אינו המברר האידאלי לענייננו מכמה סיבות:
א. הוא עושה את זה כצעד סופי (בפסק הדין או בגזר הדין) בעוד שהעמדות של הצדדים נקבעות ונחשפות הרבה קודם, על בסיס מידע מהעיתונות ומההתרחשויות הקודמות בבית המשפט.
ב. לשונו של בית המשפט היא לעתים קרובות מעורפלת מאוד וקשה להדיוטות להבין בצורה ברורה מה בדיוק התכוון המשורר לומר בלי פרשנות. (כשבית המשפט אומר "נתגלו בקיעים וסתירות תמוהות בעדות הנאשמת" רוב הציבור לא יבין זאת מיידית כ"הנאשמת שיקרה בלי חשבון," אף שזו כנראה הכוונה).
ג. מטרת בית המשפט אינה לגלות את האמת אלא להכריע מה מידת האיתנות של טיעוני התביעה (הוכחה מעבר לספק סביר) וטיעונים של אי-שפיות זמנית או כוונה הם מהקשים להכרעה ולכן גם המעורפלים ביותר מבחינת הציבור.
ד. לפעולה שמטרתה לשנות את סעיף האישום נגד נאשמ/ת יש השפעה בעיקר בשלב שלפני הגשת כתב האישום.

"כאשר מדובר בעניין סיסתמטי - כמו אלימות בתוך המשפחה כלפי נשים - הרי שחשיבה פמיניסטית בהחלט תוכל לומר שבמקרים כאלה הרוצחת היא "פחות אשמה" מאשר רוצחת בדם קר."

במקרים רבים רצח שמבוצע על-ידי אישה מוכה הוא דווקא כן רצח בדם קר. הטיעונים העיקריים כאן – ואלו נתמכים לעתים קרובות על ידי הגישה הפמיניסטית – הם שהאישה אמנם תכננה את הרצח מראש, אך מצבה הכללי היה כזה שמנע ממנה שיקול דעת אמיתי. טיעונים כאלו, כפי שאמרתי, הם חרב פיפיות.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243708
יכול להיות שהגזמתי ב''לא''ים.

כוונתי הייתה שאין להבחין בין מקרה שבו צריך לגלות האם האישה משקרת לגבי מניעיה, לגבי גילוי של כל דבר אחר במשפט פלילי - האם הייתה כוונה, האם יש אי-שפיות וכו'.
תמיד עולים כל השיקולים שהזכרת, ולכן המקרה הזה אינו בעייתי באופן מיוחד מבחינת בית המשפט.

(כמובן שניתן לטעון כי לבית המשפט באופן כללי חסרים כלים אמיתיים להתמודד עם הבעיות של המשפט הפלילי. אני האחרונה שאכחיש זאת, אולם לא בזה אנו דנים כרגע).

ולגבי האישה המוכה הרוצחת - אני חושבת שניתן לפנות גם לטיעונים לפיהם נכיר ב''אשם תורם'' של הבעל המכה, אשר מצדיק הפחתת עונש (בדומה להכרה ב''קינטור'' כסייג להפחתת עונש).
אני מסכימה איתך שאין הצדקה לומר שאין לה שיקול דעת אמיתי.
אמירה כזו כמוה לומר שאם היא הייתה חושבת על זה ברצינות, לא הגיע לו למות. ...אבל הרי כל הטענה שלנו היא שבעצם קצת כן הגיע לו למות.
בנוסף, כמו שאמרת, זה חרב פיפיות.

אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה).
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243787
''אבל, כפי שניסיתי להראות, לא זה היה הטיעון שאליו כיוונתי, אלא לטיעון שרואה אותה לא רק כרוצחת, אלא גם כמשרתת את הצדק במובן מסויים, ולכן יש להפחית בעונשה (כמובן לא באופן מוחלט - היא עדיין רוצחת, אבל רק קצת פחות גרועה).''

גם זה עניין של חרב פיפיות.

מה שאני רוצה לטעון, אולי, הוא שלטיעונים כאלה יש נטייה בולטת להתנקם בטוען מאוחר יותר. כיום, נשים תופסות בעולם הפשע אותו מקום שהן תופסות בדרג המנהל העליון של העולם -- קצת פחות מעשרה אחוז. בניגוד לסברה של פמיניסטיות רבות -- וזו בעיני אשליה מסוג מסויים -- ככל שנשים יתפסו את מקומן הראוי בכל דרגי החברה (היינו, כחמישים אחוז) כך יגדל שיעורן גם בין הפושעים. הטיעונים המנסים להציג נשים כקרבנות, כנוקמות-עם-הצדקה, וכו' ייתפשו במצב כזה יותר ויותר כהתחמקות מאחריות ויביא לשפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל), שמבחינה משפטית יהיו בעלות תוקף דומה.

במובן המעשי, מה שאני מציע הוא להלחם בכל עוז למנוע מקרים כמו זה של כרמלה בוחבוט, אבל לעבור הרחק-הרחק אל מאחרי הקלעים כאשר הוא כבר מתרחש. כרמלה בוחבוט לא שרתה שום צדק -- היא שרתה את עניינה האישי.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243837
השאלה היא האם אין משהו ''בוגדני'', בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים,
ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה.

אני מסכימה איתך שייתכן שהחששות עולים על היתרונות, אבל בעיני הפתרון הוא לא ''העלמות'' אל מאחורי הקלעים כאשר דבר כזה קורה, אלא נסיון אמיתי לבחון מה ההתנהגות הראויה.
(אגב, ככל הנראה זה מה שאנחנו עושים כאן....)

אני חושבת שזו סוגייה סבוכה למדי, ואני מודה שהעלית לי לא מעט סימני שאלה שכרגע אין לי פתרון עבורם, אבל בעיני התעלמות ממנה היא לא ממש קוהרנטית.
(אגב, בדיוק כמו שמי שטוען לחינוך כדבר חיוני לא יתייחס בכלל לטענות המתייחסות לפושע שלא זכה לחינוך טוב. הוא יכול בסיכומו של דבר להחליט שזה לא אותו דבר, אבל הוא לא יכול להתחמק מן הויכוח).
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243948
"השאלה היא האם אין משהו "בוגדני", בלטעון יומם וליל כנגד אלימות נגד נשים,
ועם זאת להתנכר לחלוטין לאישה שרוצחת את בעלה."

זו שאלה קשה ואני חייב להודות שאין לי תשובה טובה לה. המפתח, עם זאת, טמון לדעתי בשינוי כללי של ההתייחסות לפשיעה, עם מיזעור של ההתחשבות בטיעונים "סביבתיים" ("אבא שלי הרביץ לי ולכן גם אני הפכתי לבעל מכה") וחזרה להתייחסות לפושע בהקשר המוגבל של פשעו ותו לא. היחס הענייני והמצמצם הזה אולי יפגע באותו מיעוט קטן של נשים המבצעות פשע שיש לו נסיבות מקלות חשובות, אך ימנע חמיקה מבעד לחורי הרשת של מספר גדול הרבה יותר של פושעים גברים.

במקביל, אני חושב שעדיף להתמקד פחות במניעה סביבתית (חינוך, סדנאות, הסברה) גם משום שהיא נעדרת הגדרה ברורה מספיק של יעדים והשגת יעדים ונוטה להפוך ל"מריחה" וגם משום שהיא מבזבזת משאבים יקרים שחשוב להשקיעם במניעה בפועל של פגיעה בנשים בצעדים פשוטים ומעשיים ככל האפשר בתחום שיפור השיטור (בעיקר סמכות השוטר לבצע מעצר גם בלי תמיכה של תלונת האישה וגם כאשר היא מוסרת עדות שקר במקרי תקיפת שוטר), סילוק מפגעים פוטנציאליים (לדוגמה, שלילת רשיון נשק אוטומטית מכל מכה גם אם "האישה משכה את התלונה"), ארגון הליכים אוטומטיים להגנה על נשים (לדוגמה, מתן זכות לכל אישה ליישם צו הרחקה בכל מקרה של פרידה/גירושין לתקופה של חודשים מספר), וכן הלאה.
ענישה וצמצום זכויות 244092
לצערי התגובה שלך מחזירה אותי לטענה ששוב נדמה שמול עבריינות מורכבת התגובה היא רק להחמיר בענישה ובצמצום זכויות העבריין. אתה פוסל לחלוטין את האופציה השיקומית וזאת ללא ידיעה ממשית על הגופים הטיפוליים, הטכניקות השונות והמסגרות הטיפוליות שפותחו בחו''ל ובארץ לטיפול בגברים מכים.
זאת לא מניעה סביבתית אלא התערבות נקודתית בעלת מטרות, ודרכי פעולה ברורות.
ענישה וצמצום זכויות 244263
א. תגובותי התמקדו בהחמרת האכיפה, לא בהחמרת הענישה. המטרה היא למנוע החמרה של המצב או התרחשות של פשע, לא להעניש בחומרה אחרי ביצועו.

ב. הספקות שלי בקשר לשיקום נובעים מכמה מקורות:
1. עניין הרצון החופשי של הבעלים המכים, האנסים או הפדופילים ל"שקם את עצמם." בלי שיתקיים רצון כזה, שיעור ההצלחה יהיה דל ביותר.
2. העובדה שבמקרים רבים – במיוחד ב"עבירות מין" – שיעור ההצלחה של התוכניות השיקומיות הקיימות עלוב למדי.
3. השימוש במתודה הפסיכולוגית, שאינה בדוקה, מוכחת או עובדת ברוב המכריע של המקרים.
ענישה וצמצום זכויות 246888
2. תוכל להביא סימוכין לכך?
יש גם טענות הפוכות בדיוק 244471
בסופו של דבר, אני מסכימה איתך שצריך לחזור לשיטה המסורתית של ''לא שופטים את הנאשם אלא את המעשה'' - כלומר - לא בוחנים כל כך את ההסטוריה שלו, אלא את המעשה הספציפי שעשה.

ההתייחסות שלי לנשים מוכות היא במובן הזה ''פתרון מסדר שני'' - אם כבר מכירים בכך ש''בעל מכה כי הכו אותו'', אז לפחות שיכירו בזה גם ביחס לנשים.

ולגבי התמקדות במניעה, ולא בענישה - אני לא יכולה להסכים יותר.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243872
''שפע טענות זהות מהכיוון השני (הגבר המכה כקרבן חינוכו, למשל)'' -
כבוגרת הקורס של גיל רונן, זכור לי שאותן טענות מהכיוון השני נגעו דווקא להאשמת האשה הקנטרנית בהבאת הגבר לכדי מעשה אלימות. נוסח ''היא ירדה לחיי, צלצלה למשטרה והרחיקה ממני את הילדים, אז לא יכולתי להתאפק יותר והבאתי לה כאפה''.
אם כבר נשמעו טענות לגבי החינוך הגברי העכשווי, נאמר שהוא ''רך'' מדי.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243905
זה היה קורס ? אז זה לא היה באמת ? ומקבלים תעודה בסוף ? איפה שלי ? למה תמיד מודיעים לי אחרון ?
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243911
אל תיקח ללב. כולם העתיקו, חוץ מג'ק.
יש גם טענות הפוכות בדיוק 243938
האדון רונן טען מה שטען לא בבית המשפט אלא באיל. הטענה שלו – וריאציה בהמית במקצת לרעיון הנושן של "האישה המסרסת" – לא עולה לרוב בבית המשפט במקרים של הכאה.

הכוח של טיעון הגבר כקרבן סביבתו במקרים של הכאה טמון בכך שהוא משתמש בטיעונים זהים לאלו שמשתמשות בהם נשים בנסיבות משפטיות.

קישון כתב באחת ההומורסקות שלו על סוציולוג הונגרי שיצא לבדוק אצל זונות העיר בודאפשט איך הן הגיעו לזנות. אחרי המחקר המקיף התברר כי כל 12,642 הזונות הגיעו לזנות אחרי שאמם מתה ואביהן השיכור אנס אותן והוריד אותן לזנות ועתה כבר אין דרך חזרה שכן עליהן לממן את לימודיו של אחיהן הקטן. מכאן אתה למד, כותב קישון בנימה שוביניסטית משהו, כי אין זונה שהגיעה לזנות רק משום שהתחשק לה, למשל, לזנות.

הגמביט ההונגרי מיושם היום בקנה מידה רחב על-ידי נאשמים במקרי אונס, ובמיוחד הפדופילים ביניהם, להעלות במהלך המשפט תיאורים קורעי לב של מעשים דומים לשלהם שבוצעו בהם בעודם רכים בשנים. למעשה, קשה למצוא היום אנס שאינו נושא עמו איזו טראומה מן העבר הנחשפת במהלך המשפט.

ביסודו, הארגומנט הזה זהה לזה שבו משתמשות נשים כדי להסביר מעשים או מחדלים שלהן בבית המשפט. ברוח הנפוצה היום בבתי משפט, לפיה אף אחד לא אחראי לשום מעשה שלו והכל הוא "נסיבות טרגיות" ש"אינן בשליטתו של הנאשם" גברים מתחילים לאמץ, ובהצלחה לא רעה, לא טיעון של התגרות שהוציאה אותם משליטה אלא דווקא טיעון שהם לא היו בשליטה מלכתחילה וההכאה/רצח/אונס שביצעו היו פשוט תוצר של "מה שעשו להם קודם" ו"המצב הנפשי הכללי" שלהם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים