בתשובה למוישה אופניק, 29/05/01 17:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברגע שמילת סלנג נכנסת לפרסומת (ולכן נטחנת למוחם של האנשים בכל שעה), היא נהפכת מזוהה עם הפרסומת - כשאנשים יאמרו אותה, הם יחשבו על הפרסומת. כמנגנון הגנה מפני השימוש החצוף הזה במוחם, אנשים פשוט מפסיקים להשתמש במילה. הם אולי מפזמים את הג'ינגל (עד שיצליחו להפסיק - וכאן נעוצה הסיבה לשימוש בנעימות מוכרות. עסקתי פעם בהרחבה, בפורום אחר, בסיבות לשימוש ב"מקרנה" עבור הפרסומת של מילקי, בזמנו), אבל הם יפסיקו להשתמש במילה הספציפית. ואגב, עם כל הכבוד לפרסומאים, מרבית הקמפיינים פשוט לא עובדים. זו עובדה, ואם ממש תתעקש אני יכול להוציא לך מראה מקום. בארץ, התייחסות ישירה למין היא עבירה הרבה יותר חמורה מאשר התחסדות. סקסיזם הוא תמיד בסדר. בר רפאלי היא אולי לא תחליף, אבל יש לי בעיות מוסריות אינהרנטיות עם פינטוז על בת 15. (: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה "מרבית הקמפיינים לא עובדים" מעניינת. האם במניין הקמפיינים אתה כולל גם תחיבת פליירים מתחת למגבים של מכוניות בחניון? או באופן מדוייק יותר, האם מישהו ניסה למצוא מה, בעצם, הקורלציה בין ההשקעה בקמפיין להצלחתו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני אומר קמפיין, אני מתכוון מסע פרסום בתקשורת ההמונים. אם אני אזכור, אני אחפש את המקור לטענה הזו כשאני אחזור הביתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע שמילת סלנג נכנסת לפירסומת, יאהבו אותה האנשים שאהבו את הפירסומת. כך למשל את הפירסומות לאינטרנט זהב (אני חושב שזה היה זה) אם מורן אייזנשטיין (החברה של השרוף) אומרת את "ואם ביום שלישי לא בא לי?" בצורה פרובקטיבית ואפילו זולה. אז יכול להיות הסבתות חובבות אופרות סבון לא יגידו יותר "לא בא לי", אבלי לי יצא לשמוע הרבה חיקויים למשפט הזה. או ככה ה"פלאפון צ'ט צ'ט" האיום. נא! עכשיו יש לי דוגמאות. יכול להיות שאתה חושב דווקא על פירסומות לאבקות כביסה. אבל מי יודע, אולי עקרות בית משועממות חושבות שאולטרה קלין זה שיא המגניבישיין. ושים לב להבדל בין מודל היופי למילות סלנג. מודל אפשר לפתח. הוא לא יתנוון ויעלם אלה ישתנה בפירסומת הבאה, כך שפירסומות כן משנות אותו. לא אמרתי שרוב הפירסומות עובדות (הן כן אבל לזה אני תיכף אגיע). יכול להיות שלא תמיד המוצר חודר אל קהל היעד הספיציפי שלו, שמה לעשות דובי, זה לא תמיד אתה. אבל הפירסומות כן מעבירות מסרים ואף מעצבות ערכים. אני חשבתי לתומי שברור היום לכל אייל בריא בנפשו שהיום כדי שמוצר יצליח צריך רק לשווק אותו נכון וחזק. לא מחירים, לא איכות מוצר וגם לא שירות. בעצם כן, אבל הם לא חשובים כמו השיווק. ואתה יכול לראות איך הגישה הזאת חודרת גם לציבור גם כשהוא קונה מעסק קטן. אם הזבן ממליץ לך על המוצר אם חיוך דבילי שלא קשה להבין שהוא מזוייף, אתה קונה. אנשים פשוט מצפים ורוצים שיתייסחו אליהם כמו בפירסומות. וזה חרא להיות זבן. בכלל, חשבת פעם כמה עבודה וכסף מושקעים בפירסומות? איזה חלק מן המרחב הציבורי, מהעיתון ומזמן השידור ברדיו ובטלוויזיה הן תופסות? זה שיש לך יחס מזלזל ומקל ראש בהן זה חלק מהתיחכום, כי חלק ממה שמכוון אליך גם יפגע. בעיני התחסדות זה דבר מרגיז ביותר, למרות שגם אלף מרי בודהנות לא יצליחו לשכנע אותי לקנות פלאפון (או שכן?). בכל מיקרה, גם הפמיניסטיות ה"ממוסדות" הן מתחסדות אם הן חושבות שאם הן יזעקו כל פעם שיש פירסומת בוטא במיוחד אז הן ישיגו משהו. ויעל ב"צ התחילה בגיל 14. מה זה אינהרנטיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב להבדל בין חיקויים לפרסומת עצמה (שנאמרים בהקשר לפרסומת, כמובן) לבין השימוש החופשי במילה, בלי ההקשר הזהץ מילת סלנג שהגיע לפרסומת מנוכסת מאותו רגע למוצר הספציפי - השימוש השוטף בה דועך עד מהרה, וכל שימוש נוסף נעשה תוך התייחסות לפרסומת, גם אם לא ישירה. זה לא תמיד קורה, כמובן, "תזרום" לא יקושר עם ספרייט, לא משנה מה הם יעשו, כי זו מילה ותיקה מדי, שכבר מזמן יצאה מגבולות הסלנג. "בטירוף", לעומת זאת, לפי המדגם הסובייקטיבי שלי, דעכה מאוד מהר לאחר שפאנטה החלה להשתמש בה. כמובן שגם כך היא הייתה בתהליכי דעיכה (כי זאת באמת מילה טיפשית), אבל לא חשוב. ועכשיו - למראה המקום שהבטחתי: במאמרו של דאגלס קלנר "Advertising and the Consumer Culture" (מתוך Questioning the Media: A Critital Introduction (2nd edition), J. Downing, A. Mohammadi & Sreberny-Mohammadi (eds.) 1995), הוא אומר: "According to statistics published in the September 1992 issue of the /Journal of Advertising/, advertising produced an increase in sales in less than half of the cases studied; indeed, advertising had little or no effect on product sales in more than three-quarters of the cases studied." קלנר טוען שעיקר הפעולה של פרסומות היא ביצירת "אווירה צרכנית", יחד עם שיווק, אריזה ותצוגה, וסביבה של קניונים ומרכזי חנויות.כלומר - הפרסומת לא עוזרת למוצר ספציפי שהיא מפרסמת, אלא לרעיון הכללי שצריכה מביאה לאושר. הרעיון יכול להסביר את השטף של פרסומות "יצירתיות" שהמסר הפרסומי שלהן באשר למוצר שהן משווקות (בעיקר חברות סלולרי ובנקים) הוא במקרה הטוב לא ברור, אבל בסופו של דבר - יוצר אווירה צרכנית שמסייעת למפרסמים דרך עידוד צריכה בכלל (כאן ניתן לראות בעיקר את הסיוע לבנקים, שחיים על החובות של אנשים שצורכים יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם, ומהלוואות של יצרנים שרוצים לספק את יצר הצריכה של הציבור). יעל ב"ז התחילה בגיל 14, אבל אני הייתי אז בן 16, והפרש הגילים היה פחות טורדני מאשר 22 מול 15. (: אינהרנטי זה פנימי, תכונה שהיא מטבעו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שגם הפרסומות, גם המוצרים שהן מפרסמות, וגם אמצעי המדיה (וגם האנשים שקונים את כל זה?!) היו פעם רעיון ממש טוב של מישהו, שרצה לספק שירות שהוא ידע לעשות טוב ונהנה ממנו אפילו ולעשות מזה קצת כסף. ובשלב מסוים הכל נשכח וזה הפך לאמצעי בלבדי לעשיית הון ללא שום מטרה אמיתית אחרת.... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |