בתשובה לג. שמעון, 07/09/04 18:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן, ומ''עידו ועינם'' לקחתי את המוטו לספרי. גם היערתי בקשר לספרו של אפרים צורף על עגנון, על כך שהוא היה בורח מהישיבה כדי לבלות את זמנו בחיק הטבע, ועל הנושא הזה כתב עגנון בסיפורו הנפלא ''ביער ובעיר''. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה המתבקשת היא מהיכן שאב עגנון את העניין הזה באלים ובקשר של אדם לטבע בכלל וניתן להזכיר כגורם משפיע מאוד את הסופר הנורבגי הגדול קנוט המסון, שהרבה לכתוב על הקשר המיסטי שבין אדם לטבע, והיה קשור עד מאוד לאמונות נורדיות עתיקות. מה שעוד יותר מעניין זה העובדה ששמו המקורי לא היה המסון אלא פדרשן, והוא החליף אותו בימי בחרותו מתוך אמונה מכשפת ממש בכוחם של צלילים ושמות. יש הגורסים, שעגנון הצעיר, שהושפע מהמסון ובעיקר מספרו ''מסתורין'', הלך בעקבות גיבורו ושינה אף הוא את שם משפחתו הקודם לשם בעל צליל ומשמעות סימבוליים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבינה ממה שאתה שואל שאתה מבחין בין האהבה לטבע לבין האמונה באלי הטבע ואני לא חושבת שאפשר לעשות אבחנה כזאת. דרך אגב, אני לא רואה את עגנון כמיסטיקן, ואני לא חושבת שיש משהו מסתורי באהבה לטבע ולאהבה עצמה. לדעתי זהו המצב הטבעי של האדם שבא מהטבע, אחרי הכול - רק אנשים שגדלו בעיר ולא יצאו ממנה עד גיל מבוגר יחסית אינם מסוגלים לראות את הקשר הטבעי בין האדם לטבע, שמעולם לא היה צריך להיעלם כלל. (דרך אגב, אומרים ששם משפחתו החדש של עגנון קשור בשם הסיפור הראשון שפורסם בעברית, ''עגונות'', ואין לו שום קשר לטבע.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט הראשון לא מסתדר לי. אי אפשר לאהוב את הטבע בלי להאמין באלי הטבע? נראה לי שקל מאוד לעשות את ההבחנה הזו, אבל אולי לא הבנתי למה את מתכוונת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא למי שיש לו צורך להאמין בכלל. היהדות דוחה את אהבת הטבע כשלעצמה, ורואה אותו רק בהקשר של שימושו למען האדם. זו איננה אהבת הטבע. ברור שמי שאינו מאמין בשום אלוהות, יכול לאהוב את הטבע כשלעצמו, אבל התייחסות לטבע כאל דבר שנברא לטובת האדם אינה סימן לאהבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאת טועה. ברור כשמש שיש המון דתיים שאוהבים את הטבע לכשעצמו, ולא רק כתלות ב''שימושיות'' שלו. אני מכיר כאלו לא מעט. היהדות לא שמה את הטבע כנזר הבריאה, זה נכון. זה לא אומר שהיא ''דוחה את אהבת הטבע'' או שיהודי מאמין לא יכול לאהוב את הטבע, או דברים אחרים שנבראו למען האדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם הביטוי ''נזר הבריאה'' הוא אנתימה לאנשים הקושרים את עצמם עם הטבע - מאחר שהם מאמינים שהטבע ברא את עצמו, ובוודאי שאינם מסוגלים להאמין שהאדם נמצא מעל הטבע, כפי שיהדות גורסת. אהבה אמיתית משווה בין האוהבים, ואהבת הטבע האמיתית מחייבת את האדם להרגיש את עצמו חלק מהטבע ולא מעליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על-פי מה את מגדירה מהי "אהבת הטבע האמיתית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מה שאמרתי - שבה האדם מרגיש כחלק מהטבע ולא נמצא מעליו בדמותו כ''נזר הבריאה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי לשאול מהי הגדרתך לאהבת הטבע, אלא למה את מקבלת רק את הגדרתך כנכונה (וסליחה אם אני טועה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה שלי היא הבעת דעה, וברור שכל מי שמביע דעה רואה את דעתו כנכונה ואת דעתם של אחרים כלא נכונה - אחרת מה הטעם להיות בעל דעה מסויימת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומכאן שלדעתך כל אנשי החברה להגנת הטבע סוגדים לאלי הטבע. נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדגשתי את המאמינים, לא את אלה שהם אתאיסטים. אני מכחישה את האפשרות שאפשר להיות יהודי מאמין וגם אדם שמסוגל להתאחד עם הטבע - כפי שאי אפשר להיות יהודיה מאמינה וגם פמיניסטית (ר' מאמרי ''פגאניזם ופמיניזם) - הדברים האלה פשוט סותרים את עצמם ואינם יכולים לחיות בכפיפה אחת בלי שכל אחד מהם יוותר על העקרונות של האחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני מכחישה את האפשרות שאפשר...להיות יהודיה מאמינה וגם פמיניסטית" למשל, ראי את דברי בלו גרינברג בפסקאות האחרונות של תגובה 233345 יש כל מני סוגים של מאמינים ואני חושב שצריך להתאמץ לצאת ממעגל הראיה הפשטנית הסוברת שאמונה גוררת בהכרח חוסר מחשבה עצמית, חוסר פתיחות או אי רגישות לסממנים ליברליים-חילוניים (יהיו אלה אשר יהיו). טלה, לדעתי, אמנם יותר קל להניח דוגמטיות אורתודוכסית, אבל גם חילוניים מצבעים שונים יכולים ללקות בה, וד"ל. ______ אני מבקש שהתגובה הזו לא תשמש כמקפצה לפזיזות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הבנתי, כדי שאישה גם תהיה יהודיה דתייה וגם פמיניסטית, יש צורך לשנות חלק גדול מההלכה - רק ההסכמה שההלכה אינה ''תורה למשה מסיני'' ויש אפשרות לשנות אותה תאפשר לנשים לרקוד על שתי החתונות הסותרות האלו - יותר מדי נאמר על קוצר שכלן והצורך להקביל את חייהן של הנשים בהלכה היהודית משאפשר יהיה לקבל אותה וגם להיות פמיניסטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלה, יכול להיות מעניין לבחון את היחס של זלדה, משוררת דתיה, אל הטבע. אמונתה באל היא אינטימית ועזה וכך אהבתה לטבע, אותו היא רואה השתקפותו של האלוהים, אך כאשר היא נמצאת בשעות קשות היא ''מסתלקת'' מן הטבע, שכן האדם קודם. מדובר בשירה עדינה, בעלת תיאורי טבע נדירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה רציונלית, הטבע אינו יכול להיות ''השתקפותו'' של אלוהים כי הטבע הוא כולו פיזי ולאלוהים אין גוף ואין תכונות גופניות - לכל היותר הטבע יכול להיות השתקפות ''כוחו'' של אלוהים, מצב המדגיש את הביטוי ''הבריאה'', ויש כאן הפחתה במשמעות הטבע, שנברא בידי אלוהים, לעומת משמעות האלוהים. בתור פגאנית, אני לא יכולה לקבל מצב כזה שיש משהו שהוא מעל לטבע - מה שהיהדות, וגם זלדה, עושות. כשאני נמצאת בחיק הטבע, אני לא מחפשת שם את אלוהים אלא משתדלת להתאחד עם הטבע עצמו. זהו ההבדל וזוהי הסתירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לדעה, הקשר נראה לי מופרך.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל התקופה מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה פחות או יותר התאפיינה במוטיבים של "חזרה לטבע" ומעין ריאקציה לתיעוש ולעיור. מה גם שמדובר בשלהי התקופה הרומנטית באמנות ובספרות, שהשתמשה באלמנטים מיתולוגיים והאדירה את הטבע, הרגש, והמופלא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |