בתשובה להאייל האלמוני, 09/09/04 12:19
למה נטפלים לטלי פחימה 245977
אוי, הקטנוניות. 1) לא רק בשביל הבדיקה כשלעצמה היא נסעה לג'נין. 2) אתה יודע על דרך יותר טובה לבדוק? 3) כשהיא נסעה לשם כבר היו לה סיבות טובות להאמין שכנראה היא לא תירצח. 4) ראה את מבחן התוצאה. 5) השאלה הזו ממש עולה לי על העצבים.
למה נטפלים לטלי פחימה 245983
נדמה לי שסעיף 3 שלך אכן מסביר יפה את העניין כולו, וממנו נובע סעיף 4. סעיף 2 מטופש בערך כמו הטענה המקורית שלך, וסעיף 5 ברור לגמרי מאותה סיבה.

ומה יש לך נגד קטנוניות?
למה נטפלים לטלי פחימה 246028
אם "כשהיא נסעה לשם כבר היו לה סיבות טובות להאמין שכנראה היא לא תירצח" - כמו שאתה אומר כאן
אז אין משמעות ל"היא נסעה לג'נין ובדקה בעצמה אם זה נכון שבחורה ישראלית שתגיע לשם תירצח מייד", כדבריך קודם.

שנסכם שלא מומלץ לישראלי לנסוע לג'נין בלי הזמנה מטעם מישהו שם, רצוי מישהו בעל עמדה, שישלח אנשים לחכות לאורח במעבר הגבול, ויפיץ בשטח שמדובר באורח שלו?
למה נטפלים לטלי פחימה 246034
למה לסכם על זה באופן תיאורטי? אפשר לבדוק.
למה נטפלים לטלי פחימה 246044
כן, רק צריך לסכם את תנאי הניסוי. אני מניח שאם תסע ברכבך הפרטי, זה הנושא לוחיות רישוי צהובות, ועליו סטיקרים בנוסח ''ארץ ישראל לעם ישראל'' או ''ישע זה כאן'' (ואפילו ''עורב גולני'') קיים חשש שאלמנתך לא תזכה לממש את פוליסת ביטוח החיים שלך, שכן חברת הביטוח תטען שמדובר בהתאבדות.
לעומת זאת אם תגיע למחסום, או לתחנת הסעה ממנה יוצאים לעקוף את המחסומים, ותצטרף למונית פלסטינאית (לא, אל תנסה להתחזות לערבי), סיכוייך לחזור הביתה בשלום גבוהים לאין שעור מסיכוייך לחזור הביתה בשלום מאיצטדיון ''טדי'' כאשר על צווארך כרוך צעיף אדום עם הכיתוב ''הפועל תל אביב''.
למה נטפלים לטלי פחימה 246051
אוף. היתה שאלה קטנונית ושולית, ניערתי אותה כמיטב יכולתי, למה להתעקש ולהמשיך עם זה?

העובדה היא שהיא חשבה (כלומר, דיווחה שחשבה) "הוא היה אמור עכשיו להרוג אותי". היא צברה מראש מספיק נימוקים טובים לכך שזה לא יקרה על מנת לנסות ולבדוק, אבל לא מספיק נימוקים טובים על מנת לדעת. עובדה, היא הופתעה.

ודורון הגלילי (תגובה 246044) צודק.
למה נטפלים לטלי פחימה 246122
להבין למה הם שונאים אותנו זה קל. להבין כמה הם אנושיים, גם זה קל. אבל רצוי לזכור שפחימה באה אל הפלשתינאים מתוך נכונות ורצון להבין אותם ולהכיר בצידקת מאבקם. לכן פחימה לא היתה בסכנה, היא משרתת את האינטרס של הפלשתנאים, ואימצה לחלוטין את נקודת מבטם, וככל שירבו כמוה כך ייטב להם. השאלה אם אנחנו אמורים להתעלף מהתפעלות שלא רצחו אותה, ולראות בכך הוכחה שהפלסטינאים לא רוצחים? (מה שאומר, שטענתה של פחימה בדבר אי רצחנותם מוצדקת). או האם מותר לנו לזכור את כל הנרצחים, (ואת כל הנסיונות שלא צלחו לפגוע ולרצוח), ולזכור שבמלחמה הזאת יש שני צדדים. בעלי אינטרסים מנוגדים. להגיד שהכל אשמת הכיבוש, זה הפתרון הקל, השאלה היא, בעוד שלצד שמנגד ברור לגמרי שהצדק עימו ושמותר לו להגן על האינטרסים שלו בכל אמצעי שעומד לרשותו וככל שהפגיעה שהוא פוגע בנו היא כואבת יותר (בתינוקות, וילדים, בנשים, בזקנים, בצעירים ובמשפחות שלמות) כך הפגיעה נחשבת אכותית יותר ומשרתת יותר את המאבק. האם אנחנו אמורים לראות במישהי משלנו שמעדיפה את הצד של אויבינו מישהי נערצת נחושה, אמיצה ואמפתית . או שאולי יותר מתאים לראות במי שטוענת: "ואם הוא תיכנן פיגוע , אז מה" (כשהיא נשאלת על מעורבות החבר שלה בתכנון פיגועים). פשוט בוגדת. יכול להיות שהיא סייעה לחבר שלה לתכנן או להוציא לפועל פיגועים, אולי לא. מה שבטוח שהאמפתיה הנערצת שלה, מופנית אל האנשים האנושיים בצד השני, ולא ממש אכפת לה מהנפגעים והנירצחים בצד שלנו. את ההקרבה האומץ והנחישות שלה היא מעמידה לשרותם של אוייבנו, מבחינתה, הפיתרון הוא, שהצד שלנו יתקפל וייכנע. אבל גם אם מבחינתם של אויבנו הצדק מחייב שנכיר בתביעות שלהם. כי יש להם זכות לחיות בארצם, כי הם קשורים לארץ הזאת שלהם מדורי דורות, וזו לא רק זכות היסטורית, זו לא רק המקום בו עוצבה דמותם הלאומית, ובו האתרים המהווים לגביהם את קודשי הקודשים, אלא זו גם הזכות להגדרה עצמית, לרבונות על כברת ארץ רחבה מספיק לשגשג ולצמוח, לחיות בגבולות בטוחים וברי הגנה, עם עתודות של מים וקרקע. זכות שאינה מתירה לאף אדם לדחוק אותם מבתיהם, היכן שגידלו משפחות יצרו חברים, הקימו קהילה... הזכות- שיוכלו להתפתח ללא איום פנימי או חיצוני מפני מי שינסה למנוע מהם לחיות את חייהם כבחירתם, מבלי שאף אחד ינסה לכרסם בבסיס עליו מושתתת הריבונות שלהם- שעליה לחמה התנועה הלאומית שלהם-הקמה מדינה ללאום שלהם בו יהיו מוגנים וישגשגו. מקום שייקבץ הביתה מהגלות לאחר הגירושים הנוראים, המכות, הסבל, הרדיפות, המוות, את בני עמם ויחזירם למחוזות שאליהם מעולם לא חדלו להיתגעגע ולכמוה, גם אם מבחינת אויבינו הצדק מחייב שנפקח עיניים ונראה נכוחה שעלינו להכיר בתביעותהם כי הן צודקות, כי יש להם זכויות שהן אמיתיות ואינן נתונות להכחשה ולעירעור. השאלה היא, האם אין גם לצד שלנו זכויות שהן אמיתיות ואינן ניתנות להכחשה ולעירעור. והאם, אם אנחנו לוחמים למען הזכויות שלנו, ולמען החיים שלנו פה. זה הופך אותנו לעדר של נאצים חסרי מצפון שמצווה לבגוד בו?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים