בתשובה לאלון עמית, 17/09/04 9:08
שתי הערות 247305
אכן היתה ריאקציה, ואני חושב שהיא אולי החלה קצת קודם (לפחות בהלחנה עצמה, איני בטוח מתי היא חדרה גם למאמרים). שאלה מעניינת היא, ריאקציה למה בדיוק. אפשר להתנגד (כמוני, עכשיו) רק לליבה של האוונגרד - סריאליזם ומוזיקה אקראית, ועדיין לאהוב מוזיקה מודרנית: אלף ואחת הוריאציות האחרות על עקרונות כתיבת המוזיקה הקלאסית, שבכל זאת מְתקשרות בדרכים לא טריוויאליות עם האופנים שבהם בני אדם קולטים מוזיקה (זוהי הטענה האביבית נגד הסריאליזם: הוא פשוט לא מתקשר בדרך מעניינת עם מרכז ההאזנה במוח שלנו). יש, לעומת זאת, מלחינים שחזרו לחלוטין למאה התשע-עשרה. למשל, הקצת שיצא לי לשמוע מפנרדצקי של השנים האחרונות. אותי זה משעמם, אבל הקילומטראז' שלך עשוי להשתנות.

באשר לפסקה השניה שלך, זה באמת מעניין. דווקא את היצירה הזו של פארט שמעתי לראשונה בקונצרט, בדצמבר 2000; המחול, לפני כשנה, היה הפעם השניה. נדמה לי שבקונצרט נהניתי, אפילו מאוד; אבל זה לא זכור לי כחוויה עזה כמו במחול (שהיתה מלווה בתחושה חזקה של "כבר שמעתי את זה פעם, איפה לעזאזל", עד שלאט לאט התחלתי לשער, ווידאתי אחר-כך). וכנראה שמה שגרם להבדל היה מה שאתה אומר, ולאו דווקא ההאזנה השנייה.

אבל נראה לי שהסיבה לביקורת השלילית היא אחרת. האפקט הרגשי של פארט על מאזינים, גם (ודווקא) לא מנוסים, הוא ברור וחזק. קצת כמו אצל פיליפ גלאס, אפשר לקבל רושם שהוא משיג את האפקט הזה יותר מדי בקלות, באמצעות "טריקים זולים", מבלי להשקיע גאונות אמיתית. ואם כך (יהיה מי שיחשוב) היופי שבו הוא שטחי. כמובן דרוש מחקר מוסיקולוגי הרבה יותר רציני ממה שאני מסוגל לו כדי לשפוט אמירה כזו. אבל נניח שהיא נכונה, השאלה היא, אז מה. גם אם פארט (וגלאס) פחות גאונים ממלחינים אחרים, העובדה היא שלפניהם לא עשו את מה שהם עשו; הם עלו על רעיונות חדשים, ומסתבר שברעיונות האלו יש קסם, עבור מרבית האוזניים האנושיות. אני חושב שזה שווה משהו, בכל זאת.
שתי הערות 247687
אם יורשה לי לנחש, לא עצם החזרה למאה ה-‏19 משעממת אותך, אלא היצירות של קז'ישטוף קשישא שהן פשוט דוגמאות לא מרגשות במיוחד לז'אנר. האם אפשר ליצור עוד סימפוניות רומנטיות מרטיטות-לב? קשה לדעת. דיברנו על זה פעם; אולי *באמת* נגמרו כל המנגינות ההרמוניות היפות.

"טריקים זולים" זה נושא עדין ומורכב, בכל תחומי האמנות. ככלל, אני נוטה להסכים עם גישתך שאם יש שם קסם, אז הוא שם, ולא משנה (או לא ברור בכלל) אם הוא "זול"; עם זאת, יש מצבים בהם די ברור שמשתמשים במסחטות-רגשות שבלוניות (בקולנוע, למשל, או בספרות). במקרים כאלה, גם אם ההמון נשפך מהיצירה, ולמרות שהיא כמובן לא *זהה* למשהו שכבר נוצר בעבר, אתה יכול לחוש שסתם מתעתעים בך ושעליך זה פשוט לא עובד.

דוגמה לטריק זול במוזיקה: מודולציה מלודרמטית בחצי טון למעלה של הכל - מלודיה, הרמוניה, הכל. זה שחוק, שדוף, לעוס, עלוב, מרוט, נדוש, מאוס ואומלל, ועדיין משתמשים בזה בלי סוף, וייתכן שלפעמים זה אפילו עובד (בייחוד במוזיקה לסרט...).
שתי הערות 247715
ודאי שמשתמשים בזה בלי סוף: זה זול, אז כל אחד יכול להרשות לעצמו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים