 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה הסיבה למיעוט התגובות למאמרים עמוקי הסתכלות מסוג זה? אנשים בישראל רדופים על ידי מן צורך למצוא דרכי מוצא שונות ממצבים חוסמים. ישראל בעיקרה היא מדינה חסומת אפשרויות, בפרט בעיתונות ובתקשורת, כשמירצנו והתחושה שסוף סוף אולי יש אפשרות ממשית לקצור פירות ממשיים ולהתבסס מעט באיזו עבודה סבירה, מקוזזת על ידי הפמ"ז הישראלי המפורסם. מהו הפמ"ז? הגורם שאליו פנינו לאחרונה, אכן מגלה לכאורה פנים מבטיחות, כן, יש עניין במה שיש לנו להציע, סוף סוף משהו ממשי. אך כאן בא הפמ"ז -פריסת מרווח זמן: בעוד זמן מה, נתקשר/תתקשר, התאזר בסבלנות. הפמ"ז היא הדרך הישראלית לאיין יוזמה כלשהי כלא היתה. הפמ"ז גם מופעל ע"מ לשבש את הלו"ז של הפונה, להתישו, ולבלבלו (שכן הרי הוא מצפה בדין לעזרה מאנשים שפעל למענם, להבנתו, או שפעל מתוך סולידריות איתם). אלא שהם מוצפים באנשים בעלי כסף או מהלכין ועמדות מפתח הדוחפים את קרוביהם ובניהם לג'וב הניכסף, ומה בכך אם אתה היית נאמן או שתרמת רבות או שכישוריך ועבודתך עד כה מזכים אותך פי אלף מונים ? הצחקת אותם. מה, חתמו איתך חוזה מוקדם? לא. אז הישראלי הוא רדוף זמן, ומחפש בלי חסך וחש חסר מנוחה. דומה עליו אם כן שרק חדשות אקטואליה או מידע רכילותי כלשהו הינם רלוונטיים , אך לא מאמרים עיוניים. תגובות קצרות, זה כן, אך להעמיק? הוא רדוף זמן, ומה בצע בהעמקה? וכך, תכתוב מאמר על אלת הטבע ותענה בהרבה תגובות רק אם מאמרך יהווה בעיקרו מידע רכילותי אודות אירגונים ופולחנים פגאניים בישראל ובעולם. או שיהיה קליל ומרפרפף. אך עומק? למי יש כוח? האדם מוצף בטרדות ורוצה לברוח בקצת אקטואליה וידע רכילותי הניתפסים באופן סמוי כרלוונטיים באורח כלשהו. או משהו מרפרף כזה, למשל הריהוט בחדרו של פרויד, ובליווי לידע תאורטי מרפרף. זה כן. אך מאמר תאורטי עמוק? אוי אמה'לה, כבד, הלב ממש לא נימשך.... הגישה ההפוכה לפר גינט, עליו כותבת טלה: איך להגיע לפסגת ההר כשרוצים דווקא לברוח האדם מחפש משמעות? לא. האדם כמחפש מוצא: Homo exitus ולמה בישראל רבים משקיעים הרבה ולא מקבלים כלום? תסמונת שיילוק בישראל |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הצלחת לתת שלוש הפניות לעצמך, ולומר כל כך מעט על המאמר. אולי תפרסם מאמר - "מהו אגוטריפ בלתי נלאה"? - you should know. הסיבה למיעוט התגובות, לפחות לטעמי, היא בכך שהמאמר גורם הנאה ומרחיב את הדעת, אך אינו בהכרח מעורר פולמוס. סיבה נוספת היא שלאחרונה תוססים כאן בעיקר ענייני שוקחופשי, וכמה חסידי הנושא הנ"ל, שלמעשה מנווטים את אופיו וצביונו של האתר לעת הזאת. אולי העיתוי לפרסום מאמר מסוג זה היה מעט בלתי שקול, ומוטב היה (בין אם מצד המערכת או מצד טלה עצמה) לדחות אותו לתקופה שהעניין השוקחופשיסטי יירגע קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) ראשית הפניות אינם לעצמי. הפניות הינם למאמרים. לדעתי חשובים, ולכן רציתי להביאם לשימת לב הקוראים. חשובים לגבי הבנת תופעות יסודיות וגם לסילוק מיתוסים נפוצים. הנושא אינו "אני". אכן, רבים רואים באקט היוצר החדשני דבר שנותן יתרונות אישיים ליעקוב על פני שמעון. ההצמדה הזאת שכה מקובלת בארץ בין תרומה יוצרת ובין יתרונות אישיים היא אחת מתופעות השיילוקיזם הקשות בישראל. ההצמדה הזאת, והפניית זרקור מקרבן ומאשים כלפי תורמי תרומות חדשות, בדרך כלל תוך הקובלנה הרוגנת: זה בטח חושב שמגיע לו הכל", הם דרך שיילוקיסטית היחודית לישראל לא לתת כל תמורה. האמירה שכה הרבה ניתקלתי בה "זה חושב עצמו ל--" היא דרך לאמר - "ולכן, לא ניתן פרור". האוטומטיות שבה במקום להעיר דבר מה על המאמרים, עברת תוך רטינה נרגנת לכותבם, היא אכן דוגמא נפלאה עד כמה בישראל רווח השיילוקיזם, עד שאפילו רבים כבר לא מודעים לו וההתנהגות הזאת ספונטנית. אכן, שייקספיר היה בעל התבוננות נפלאה, וכבר לפני 450 שנה ראה בבהירות את אותה תופעה קשה, שבעטייה מדינת היהודים אינה סיפור הצלחה כה גדול (בניגוד לחזונו של הרצל, שאמר שהגניוס היהודי יהיה סיפור הצלחה במדינה יהודית) , ורבות ממערכותיה נמצאות בקריסה. אבל אם תחשוב לרגע, הרי המושג "אגו טריפ" הינו מושג הרלוונטי לפעולה בסביבה חברתית. למשל ניתן לדבר על אגו טריפ של מתכננת אופנה מסויימת, בבית האופנה בו היא עובדת, וביחס לחברותיה. שחקנים יכולים לדבר על האגו טריפ של הבמאי העובד איתם. עיתונאים במעריב יכולים לדבר על האגו טריפ של דנקנר. אגו טריפ חל בעיקר על התנהגות בחברה, ויש לו סממנים די ברורים. אבל אדם הנמצא לבד בביתו ובחדר עבודתו ליד המחשב ומפרסם חומר באינטרנט, גם אם החומר מוצלח, אין כאן לרוב מקום לדבר על אגו טריפ. מה שאתה אומר לגבי מאמר מרחיב את הדעת די נכון, יש לך הרבה שכל ישר ואינטואיציות בסיסיות טובות, דובי (מכיר את סגנונך). אך תכופות קיימת גם ובמקביל, אולי פחות באייל ויותר במקומות אחרים, התופעה של רדיפה אחרי אקטואליה ואי נטייה לשקוע בחומר בעל עומק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלגול צורה של תסמונת שיילוק: אי -הפירגון הישראלי המפורסם. אבל מדוע התופעה הזאת כה יחודית לישראל, ופחות נפוצה בארצות אחרות? מדוע, כה תכופות, התקלות הזולת בהישג של אדם אחר בישראל (בדרך כלל יהודי כמוהו, אך לא כלפי תושב זר לא יהודי, ולא כלפי גוי בחו"ל) מביאה לשרשרת תגובה אוטומטית של נרגנות; אי מתן הכרה acknowledgement ; שלילת קרדיט; או נטייה למצוא פגמים כלשהם בכל מחיר בהישג או דופי באדם - כל אלה באופן המקטין לכאורה מזכאות בעל ההישג לתגמול או הכרת ערך? המעניין כאן, והמראה שהתופעה מכוונת רק לאלה שהינם בקבוצת ההתייחסות המורחבת שלך, היא העובדה, שאם תתקל בהישג של אמריקני או גרמני, או אפילו, של תושב זר לא יהודי החי בישראל, הרי שתגובת האי פירגון לא תופעל אצלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאמין לי, אפילו בחושך היית יכול להבדיל בין ראשו המגולח של דובי לבין ראשי שלי, המצומח שיער ארוך. תודה על ההפניה הראשונה. למרבה אי הנוחות, יצירת הבהחלט-לא-מופת שבתגובה 186987 היא משל אמתך הנאמנה. דוד אבידן היה, הממ... איך אומר זאת?... משורר גדול ובנאדם פחות גדול. הסת/ט/ירות שבין אישיותו הכתובה לבין אישיותו שבחיים, של הז"ל הנ"ל - יש בהן כדי לחזק במשהו את מה שאמרתי עליך בתגובה 254042 (מחמת רדידותי, המכה שוק על ירך את רדידותו של דובי - לא אכנס לעמקו של עניין, ואניח אותו לך עצמך :-)). ואגב, וגם בלי קשר אליך, בימים אלה של כפר גלובלי ואינטרנט וכל כיו"ב - האגוטריפים מרוממי הנפש ביותר נערכים דווקא בבדידות מזהרת, באמצעות מסך ומקלדת - והם נשלחים אל אויר העולם והרשת כאשר בעליהם אינו מאולץ, אפילו, בניגוד לבימאים ולדנקנרים - *לראות* את שאר האגואים עלי אדמות. במובן מסויים - בכך יתרונם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, בשפה אבידנית, מה בצע לו באגו טריפ כשמסביבך רק חתולים, שניים מהם על שולחן עבודתך (כרגע?) במדף הפרוס הימני ובמדף הפרוס השמאלי, שניהם נמים בהשקט? לכל היותר, להשתלהבות עצמית (אם היא בכלל קיימת) מסוג זה יש גוון מעט היסטרי, כמו לחיצה על דוושת הגז בניוטרל (אם להשתמש בפירסומת הידועה). את האגו יש לחגוג, כמו כל דבר, עם בני אדם אחרים, וגם אז אין מה לחגוג במקרה שלי, תאמיני לי. שליחת מאמר זה עניין די חד סיטרי, וכשקוראים מגיבים, רבים מהם, איך לאמר, דווקא מנגחים מטעמים שונים. ואם זה מאמר תרבות בעל עומק מסויים, אז אולי קוראים ונהנים (כפי שציינת) אך כמעט לא מגיבים, כך שאני עט על כל דוא"ל משבח מאיזה מכר וכל קלס אינטרנטי כמוצא שלל רב. חיים על פרורים. וסתם צ'טים אינטרנטיים זה דבר שאיני נוטה לעשותו, מסיבות לא ברורות גם לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימעי כאן משהו של ריכרד שטראוס, מורכב, קסם שאין לו מילים, נסעתי עם המוסיקה הזאת במכוניתי הקטנה לחופי האוקיינוס האטלנטי בווילס בשעות הלילה שלאחר חצות. הוא נאסר בישראל שנים רבות, וכל חטאו הוא שניצח על הפילהרמונית של ברלין בתקופת הרייך השלישי. מתוך "4 שירים אחרונים" למילים של הרמן הסה (שימעי עד הסוף ותראו איזה גלגולי צורה המוזיקה הזאת לובשת. הגבירו מעט את הווליום) אגב, השירים הללו של ריכרד שטראוס הושמעו בסרט אודות עיתונאי הנמצא בסייגון ברגעיה האחרונים לפני שהעיר נופלת בידי הוויטקונג בסוף תקופת מלחמת וויטנאם. בתוך כל ההרס, הבתים העולים בלהבות, המנוסה והפחד והטרוף הוא מסתובב שם לבדו ומתעד עם מצלמתו את הרגעים האחרונים האפוקליפטיים הללו, תודעה ערה ושפוייה להפליא בתוך ההתמוטטות והאנרכיה. יש שם קטע לא נשכח בו מושמע השיר הבא: אני נוטה לסבור שהשירים הללו מייצגים סוג של בגרות גבוהה בהתפתחות המאוחרת של התרבות, אולי מול הברבריות הילדית שכל כך רבים גולשים אליה כאן ובעולם. בהקשר למוטיב החיפוש שמעלה טלה כאן, המוזיקה הזאת מייצגת גם את האדם החוזר לעצמו ומגלה שגלומות בו אפשרויות מורכבות המשולבות ביכולת היצירתית הגבוהה ביותר, תוך עיצוב טרנספורמציות הזורמות ומשוזרות באופן כמעט לא מורגש אחת בשנייה. אולי זו הרפתקת החיפוש האולטימטיבית, הבוגרת דווקא בגלל הגשמת המהות הגבוהה, העילאית שבאדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, נהניתי מסיפור ויילס הקצרצר. היתה לי בעיה בהורדת הרצועות ולא הצלחתי לשמוע את הביצוע, אבל המוסיקה הזאת מוכרת לי וגם אני מאוד אוהבת אותה (זאת מבלי להיכנס לסימני השאלה באשר למתח - מדינה יהודית/זהות המלחין - אם כי אולי לא לכולם קל לפטור את הנושא בהגדרה הקלילה - "כל חטאו הוא שניצח..."). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם כי אולי לא לכולם קל לפטור את הנושא בהגדרה הקלילה - "כל חטאו הוא שניצח...")". טוב, אז עוד בונוס בעניין הכשרות למהדרין - אשתו היתה יהודיה. בנוסף, האיש בנאיביות שלו, ניסה להגן ככל יכולתו על נגנים ומנצחים יהודים בגרמניה. לאחד מהם, מנצח, כתב - אל תבליט את דת משה, והענינים יעברו בשלום.. - אין צורך על מנת לשמוע את המקטע, להוריד. פשוט הקליקי על המקטע עם המקש השמאלי. סביר מאד שיש לך תוכנת נגן מדייה כלשהי שתשמיע את הקובץ בתור ברירת מחדל. בפרט, ב-XP יש Windows media player המופיע כברירת מחדל להשמעת קבצי שמע. בנוסף, באותה תוכנה, תוכלי גם לראות תצוגה ויזואלית יפה (מתוך תפריט של דפוסי ויזואליה) המלווה את המוזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב לומר שגם רצחנו את ארלוזורוב. הסיבה האמיתית למיעוט התגובות היא ככל הנראה, בכל זאת, באין מנוס ובהיעדר אפשרות סבירה אחרת, אולי, בהסתייגות נאותה, עם כל הכבוד ובקיזוז מספרים ראשוניים, בכל זאת, יבשבשות מסויימת בשטח המסקנות. הפעם הגעתי לכאן בעקבות המלצה חמה מצד ידידים עוכרי שלומי, אבל אני מודה כי אני משתדל להדיר רגלי מסדרת מאמריה של בר לרגל התקלת אורי פז בביקור הבכורה והתקלות טלה בר בשנייה -- עם מר פז התברר לי כי הוא כבר לא ילמד שום דבר. עם הגברת בר התברר כי היא כבר יודעת הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מסייגת את זה ב''כמעט''... העניין הוא שלא ''הכול'' מעניין אותי ולכן גם איני יודעת אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תועיל בטובך להזכיר לי באיזו צומת נתקלנו והיכן בדיוק התנגשו מכוניותינו, אם בכלל, עד שהסקת שאתה לא המורה המתאים עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק הבנתי איך מפריע עניין השוק החופשי לתגובות על המאמר הנוכחי, ואיך בדיוק אפשר לקבוע את העיתוי הנכון לנושא כלשהו. (אני בוודאי שאיני כותבת לפי עתוי מחושב, אלא לפי מה שבא לי בראש באותו זמן). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |