בתשובה לא. ווטסון, 25/10/04 8:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנו אכן מסכימים על כך שתרבות מורכבת ממיכלול של גורמים, חלקם גלויים וחלקם נחבאים – שאחריהם ניתן לנסות להתחקות ולעקוב. אנו גם מסכימים על כך ששיטה פוליטית-כלכלית גורמת לשינויים שונים אפילו בקרב אותו בני העם עצמו (ראה מערב ומזרח גרמניה, דרום וצפון קוריאה), וכי יש אופציות שונות לפיתוח הפוטנציאל הקיים בכל קולקטיב. נחזור לרגע לצבא הישראלי, שם הסכמתנו פחותה כלשונך; אתה שואל, ובצדק רב [...] "איזה תפקיד מאחד אתה רואה לצבא בקרב הנוער? אילו ערכים מחדיר היום הצבא לנוער? האם ערכים אלה שווים את שימור הצבא במתכונת הבזבזנית והמיושנת הזו? [...]" ועל כך אני יכול לענות באופן לאקוני בלבד, שאולי ימשיך וירמז על קו מחשבתי הקודם. אני גורס בנקודה זו כי הערכים אותם מחדיר הצבא הישראלי לנוער המצטרף לשורותיו הם הערכים הדרושים לבניית החברה הישראלית-חילונית בארץ, עד כמה שהדבר נשמע פראדוכסלי (=ללכת לאירגון צבאי כדי ללמוד איך מקימים חברה אזרחית). אלו הם הערכים עליהם נבנה הישוב המתחדש בארץ ישראל, ואלו הם הערכים הקלאסיים של הקבוצות המשתייכות פלוס-מינוס לאליטות הישראליות. השאלה אם הדבר אכן נחוץ ואם אינו בזבזני עד פשטני להחריד – אינה עומדת כלל לדיון, היות והצבא הישראלי הנו הרבה יותר מסתם פרה הודית ממוצעת: הוא היוזם והמעניק משמעות ופרשנות לדברים המתרחשים בפיסת קרקע עבשה זו, תוך שהוא גם ממנה את ראשי השלטון בישראל, שלהוציא את שמעון פרס עד היום היו רובם ככולם בוגרי מערכת הביטחון. זהו האתוס הלאומי המרכיב את נפשו השסועה של הקולקטיב הישראלי, המצוי דרך קבע במצב של טלטלה בין קודש לחול, בין ארצי לשמימי, בין יהדות לישראליות ושאר ירקות. הצבא וערכיו, אם כך, הנם המעט עליו ניתן להסכים, ומכאן חשיבותו האימננטית לקיום הקולקטיב הישראלי כמייצר ערכיות והמשכיות. כל השאר אינו ממש חשוב, שפירושו כמה עולה הדבר ואם הוא באמת יעיל בתפקיד האינטגראטיבי שהועידו לו מקימיו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם גולדה מאיר ולוי אשכול לא היו בוגרי מערכת הביטחון (וגם לא משה שרת, אבל הוא היה לזמן קצר יחסית). מנחם בגין ויצחק שמיר גם הם היו מחוץ לקונצנזוס המפאיניקי של צה''ל. אפילו דוד בן גוריון לא עמד ממש בראש צה''ל (למרות שטיפח את משה דיין כשלוחו ככל הנראה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שלא היה גנרל. לא בכדי יש שני שמות שונים, ''מערכת הבטחון'' ו''צהל''. אין מדובר בזהות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בוודאי שמת לב לביטוי המסייג עצמו "רובם ככולם", ועל ההתרכזות באלמנט "מערכת הביטחון" שצה"ל אינו אלא שלוחה שלה. יחד עם זאת אולי הייתי צריך לנסח זאת בטענה שכל ראשי הממשלות שהיו לישראל היו *רובם ככולם* מקובלים על מערכת הביטחון ו/או על הממסד הביטחוני, וקשה לי לדמיין רה"מ שהיה יכול להתברג בצמרת המדינה ללא סיוע שכזה (מה שמביא אותי למחשבה לגבי הסטטוס של מנחם בגין בקונסטלציה זו, אשר אא"ט נחשב בזמנו לאדם המצוי בצורה זו או אחרת 'מחוץ למערכת'). כך או כך – אני חוזר על טענתי שמערכת הביטחון וצה"ל בראשה הנם מיצרי הערכיות הישראלית בעבר ובהווה, ועל כן לא ניתן כלל לחשוב על אירגונם מחדש לפי דפוסי מחשבה יעילים יותר, היות ושאלה זו אינה רלבנטית עבור האתוס שמייצר צבא העם הישראלי, שאינו נמדד במונחים כספיים ו/או רווחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמיר ובגין לא היו בוגרי מערכת הבטחון הישראלית. גם נתניהו למרות שהיה בחור מצוין, רחוק מלהיות בוגר מערכת הבטחון לכל היותר הוא יכול להחשיב את עצמו כמי שסיים בהצלחה את השנה הראשונה ופרש לעשות לביתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא שמיר היה איש מוסד הרבה שנים | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |