בתשובה לאורי רדלר, 27/10/04 0:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"על-פי תפישתך, מאחר ובכניסה להופעה לא הפרת את זכויות הקניין של בעלי הסינרמה ולא את זכויות היוצרים של עפיה, הרי שהתקליטור שיצרת אינו מהווה עבירה כלל" מה פתאום? העובדה שנכנסתי כחוק לא נותנת לי רשות לעשות בפנים מה שאני רוצה: אסור לי לקחת קולה מהמזנון בלי לשלם, ואסור לי לעבור על זכויות היוצרים של עפיה; הקלטתו והפצת ההקלטה הן עברה כזו - ואת זה אפשר ללמוד מהדמיון שלה להקלטת שידור רדיו שלו והפצת ההקלטה (גם כאן, ההאזנה היא חוקית בעליל, ואילו ההפצה בלתי-חוקית בעליל). הטענה שלי היא שזו עבירה שונה מהעבירה של מי שמתפלח לאולם. תראה, שנינו מסכימים שלהתפלח לאולם זו עבירה. השאלה היא עבירה על איזה חוק. זה עניין של פרשנות. כפי שראינו בפתיל, מבחינת הטיפול החוקי זה מאוד מאוד דומה לעבירות שהן בבירור הסגת גבול ולא הפרת זכויות יוצרים (כניסה לסינרמה כשלא מוצג שם כלום), ולא כל כך דומה למקרים *הברורים* של הפרת זכויות יוצרים (שאינם הסגת גבול), כמו העתקה והפצה לא-מורשות. ואם זה נראה כמו ברווז ועושה קולות של ברווז, אני מציע להכריז עליו כעל ברווז. או, דרך אחרת להסתכל על זה: נניח שאנחנו צריכים להסביר למה ההתפלחות היא לא חוקית ולא מוסרית. אנחנו מתלבטים האם להסביר זאת באמצעות זכויות יוצרים או באמצעות זכות הקניין. זכויות היוצרים (כפי שאנו רואים בפתיל הזה) הם עניין פחות חד משמעי ויותר חמקמק ונתון לפרשנות ולהחלטות שרירותיות במידת-מה. זכות הקניין (כשהיא נוגעת לזכות בעלי האולם להגביל את הגישה אליו) היא מובנת לכל, לא שנויה במחלוקת ונותנת כאן תשובה ברורה. מה עדיף? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם הקלטת המופע בלי אישור היא הפרת זכויות יוצרים והאזנה לה בלי אישור אינה הפרת זכויות יוצרים? אם ההופעה עצמה אינה אקט שיש עליו זכויות יוצרים, מדוע יש זכויות כאלו על שכפולה? אין ספק שאם המקרה שלפנינו היה פריצה לחנות וגניבת ספר, הרי שקריאתו כשלעצמה לא הייתה עבירה על זכויות היוצרים ואילו שכפולו כן. המקרה שלפנינו, כפי שהדגשתי, שונה, משום שהיצירה כאן היא מה שמתקיים על הבמה ברגע ההופעה והוא הדבר הדורש הגנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם הקלטת המופע בלי אישור היא הפרת זכויות יוצרים והאזנה לה בלי אישור אינה הפרת זכויות יוצרים?" בדיוק. כפי שראינו בפתיל, יש כל מיני דוגאמות להאזנה בלי אישור שאינך מתנגד להן (אני עומד מחוץ לאולם ומאזין למה שאני מצליח לשמוע). כפי שאמרתי בתגובה הקודמת, באמצעות מספיק מאמץ פרשני תוכל לטעון שבכל הדוגמאות האלו אני מאזין עם אישור-משתמע (המופיע מרשה למי שמצליח לשמוע מחוץ לאולם), אבל הרי אתה תהיה הראשון שחושב על זה כך. נראה לי שהפרשנות הטבעית והפשוטה ביותר היא, שכאשר עפיה בחר להופיע באולם פרטי וסגור ובתשלום, הוא בחר להפעיל את זכות הקניין (ולא את זכות היוצרים) כדי להרוויח מיצירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן, אתה משנה את הטיעון שלך בכל הודעה, כך שאין לי נקודה להמשיך ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הטיעון שלי דווקא נשאר עקבי במידה מפתיעה. הנה הוא שוב, אבל ברשותך - מתומצת: הויכוח הוא האם זכותו של הזמר לגבות תשלום על כניסה לאולם שבו הוא מופיע (או לחילופין: הפשע שאני מבצע אם אני מתפלח לאולם בלי לשלם) נובעת מזכויות יוצרים שלו על הביצוע (אורי), או מזכות הקניין של בעלי האולם (ירדן ושות'). הטיעון שלי 1: המנגנון שמופעל כאן אינו משתנה כאשר אני משנה את ההופעה לכל מיני דברים שבבירור אינם יצירה, אבל משאיר קבוע את עניין הקניין: מישהו שוכר את האולם מבעליו לערב, ודורש תשלום על הכניסה. לעומת זאת, הוא משתנה דרסטית כאשר אנו משנים את עניין שכירת האולם, ומשאירים קבוע (במידת האפשר) את עניין ההאזנה ליצירה (למשל, ברחוב). 1 התחילו אותו הרבה מגיבים לפני בפתיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד מתחומי המשפט שמטפך בסוגיה זו הוא ''עשית עושר ולא במשפט'', שבבסיסו מונח העיקרון של התעשרות שלא כדין כתוצאה ממעשה נפרד של צד אחר. למעשה, הרבה מהדוגמאות המובאות כאן, והשימוש בזכויות היוצרים בעידן המודרני, יכולות (ונפתרות בפועל) להיפתר תחת מטריה משפטית זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה יכול לפרט? האם "עשיית עושר ולא במשפט" יכולה להחליף את זכויות היוצרים (ולו בחלק מהמקרים)? כיצד? אני הייתי מנחש שהחלק של "שלא כדין" מתבסס (באותם מקרים) בעצמו על זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעורך דין שלא עובד במקצוע, אני חייב לומר שאני לא זוכר בדיוק את כל ההבטים הקשורים לתחום זה. אבל לאחר חיפוש קל ניתן לציין את הדברים הבאים: במדינת ישראל נחקק, בשנת 1979, חוק עשיית עושר ולא במשפט.הוראת סעיף 1 בו קובעתשלושה תנאים לתחולת החוק: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה; שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; שההתעשרות נתקבלה ע"י הזוכה שלא עפ"י זכות שבדין. בעצם, נוצר מסלול חלופי לדיני הקניין הרוחני. במסלול זה ניתן להסתמך על עילות של צדק ויושר. בד"כ הסעד הניתן לזוכה הוא השבה של ההתעשרות. בתחום משפטי זה יש חשיבות רבה יותר להתנהגות, לתום הלב, ולעקרונות הצדק, בעוד שעל פי דיני הקניין הרוחני עצם ההפרה מקימה את הזכות לסעד וסוגית תום הלב אינה כה חשובה (ולעיתים כלל אינה רלוונטית). על קצה המזלג. חיפוש קצר בגוגל יעלה דוגמאות רבות לפסיקה בתחום הקניין הרוחני המבוססת על עילות בעעו"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מהמעט שאתה כותב כאן זה נראה לי מסוג החוקים שאני לא אוהב, מטעמי אי-קונקרטיות (''לא יתנהג אדם באופן בלתי-מוסרי''), אבל יכול להיות שזה נובע מהקיצור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שתקנה בנוסח המקובל בבריכות שחיה (בעלי שער ארוך חייבים לאוספו) אינה מקובלת עליך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו היתה אפשרות שעבריינים על התקנה היו מגיעים לדין פלילי, הייתי מעדיף שסעיף קטן בתקנה יגיד משהו על סנטימטרים או קו הכתפיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר כאן על הגדרות אופרציונליות. החקיקה בישראל בורכה בחוקים לאקוניים, שניתן להבינם לכאן ולכאן. וכבר אמר מי שאמר (ובעצם איש לא אמר זאת): 70 פנים למשפט העברי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |