בתשובה לדובי קננגיסר, 01/11/04 11:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לודביגה היתה מורה חיילת והיה לה את הגמישות לגשת לתלמידים ולדבר איתם. היו לה שעות פרטניות. לרוב המורות אין מעבר לכמה הפסקות קצרות זמן לדבר עם התלמידים ולשמוע מה קורה איתם. הן לחוצות על ידי חומר ושליטה בכיתה ושאר נושאים ברומו של עולם. ייתכן מאוד, שאם לודביגה היתה מורה היא היתה יודעת לשלב את הדברים. אולם רוב המורות לא יודעות לעשות זאת, ואיש לא אימן אותן לעשות זאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע איפה אתה למדת, אבל אצלנו למורים היו כמה וכמה שעות פנויות במהלך יום הלימודים (חוץ, אולי, מבכיתה א', אז אותה מורה הייתה עם הכיתה כל היום, ובין כה וכה היה לה די והותר זמן לדבר עם מי שהיא רוצה בזמן שהכיתה הייתה עסוקה עם דף עבודה זה או אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התלמידים משובצים לכיתות שלהם. כדי לדבר איתם יש צורך להוציא אותם משיעור. ייתכן שיש למורים פה ושם שעה פנויה אבל אין להם שעות שוטפות במערכת לעניין ואין להם דרך מסודרת לקבל את הילדים בשעות אלו. חמור מכך, בעת ארוע, אין להם לרוב יכולת לדבר באותו יום עם הילד על העניין. האם על פי נסיונך המורים ניצלו את הזמן ליחס אישי לתלמידים? אם לא, למה לא? אם כן, אשמח לשמוע מחוויותיך. גם אם לא תאמין לי בנושאים אחרים, בעניין זה אני מאוד שמח לשמוע עדויות מהשטח, גם אם (ואף בעיקר) אינם תואמים את ההשקפות שאני מביע כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברו כבר אי אלו שנים מאז הייתי ביסודי, וגם כך אינני מצטיין בזכרון נפלא. אני זוכר יחס אישי מהמורה שהייתה לי בכיתה ב', פחות מכך מהמורה שהייתה לי בכיתה א'. את המורות מכיתה ג' אני כבר לא כל כך זוכר. היחס האישי הזה ניתן במהלך השיעורים, כאשר יתר התלמידים היו עסוקים בפעילויות שונות, המורה הייתה מזמנת כל מיני תלמידים אליה כדי לדבר איתם. מכיוון שלא ממש הייתי ילד בעייתי, השיחות איתי היו יותר בקטע של "מה שלומך, הכל בסדר?", ולא משהו מעבר לכך. אין לי זכרונות ברורים לגבי מה היה תוכן השיחות עם תלמידים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה תואם את מה שידוע לי. 10% מורים משכמם ומעלה שמצליחים למרות המערכת להצליח איכשהו, עוד 10-20% שהם בסדר - אין תלונות. ועוד 50-60% שהם חור שחור וחוץ מהשם שלהם אתה לא זוכר מהם שום דבר טוב (ובהרבה מקרים גם שום דבר רע). על העוד 10% עדיף לא לדבר. בהינתן המבנה של המערכת איני יכול להאשימם בכלום, חוץ מהיותם תוצרים של המערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסטטיסטיקה שלי, הן כתלמיד, ובעיקר כהורה, מרשימה יותר. אולי סתם היה לי מזל, ואולי השוברים שלי שווים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש רצון, אפשר למצוא דרכים. דוגמא אמיתית: כשהייתי בחטיבה, המחנכת שלי (שלימדה לשון ספרות והבעה)הייתה מרכזת שכבה, כך שהרבה מאוד זמן פנוי לא היה לה. אחד הפתרונות שלה היה "מחברת קשר". לכל תלמיד הייתה מחברת כזו, בה הוא היה כותב למורה מכתבים (על כל נושא שהוא). היא הייתה אוספת את המחברות בתחילת שיעור הבעה (רשמית המחברת הייתה חלק משיעור הבעה), ואחרי כמה שיעורים מחזירה את המחברות כשלכל מכתב מכתב תשובה אישי משלה. במשך השנה, התפתח במחברת דיאלוג אישי ופורה בין המורה לתלמיד. כך המורה פגעה בשתי ציפורים במכה אחת- גם גרמה לתלמידים לתרגל הבעה בכתב, וגם שמרה על קשר אישי עם כל תלמיד ותלמיד, תוך עקיפת אילוצי מערכת שעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנו היה סידור דומה אצל המורה לאנגלית (בחטיבה). אחרי שנמאס לי לספר לה באריכות כמה אני שונא אותה ומתעב את השיעורים שלה, התחלתי לנצל את המחברת כדי לצייר קומיקס בהמשכים. לזכותה יאמר שהיא עמדה בכל בגבורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לנו היתה מחברת קשר (וגם המחנכת שלי היתה רכזת, מורה להבעה וכו- איפה למדת?) ומאוד אהבתי את השיטה הזו. אני חושבת שכמו עם כל שיטה, יש כאלה שזה עובד איתם מצויין וכאלה שלא אוהבים את זה כלל. מורה חכמה תקבל כל יצירה כהתבטאות ותחפש גם דרכים חלופיות. בכל אופן, ההערות האישיות היו לי מאוד חשובות ועד היום אני שומרת את המחברת למזכרת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |