 |
כזו ערבוביה יש כאן, אנסה למיין, לפחות בשביל עצמי, את הדברים.
א. האמן, הסופר, המלחין וההוגה אינם מחויבים לשום סטטוס קוו עם הציבור. אם אמן מסוים "מתגייס" ורואה את עצמו כנושא דגל של אידואולוגי או לאומי מסוים, זו זכותו, אבל, מאידך, אין לאמן מחויבות להמון, לציבור הרחב, לעמך, הוא יוצר לקהל היעד שלו, הוא מחליט מיהו קהל היעד שלו. קהל היעד יכול להיות קהילת "המבינים", המבקרים, אתה ואני, או, וגם זה קורה הוא, האמן עצמו. הטענה שהאמן יוצר בכדי להגיע ל-x או לפנות ל-y היא טענה שבבסיסה עומדת ראיה תועלתנית. האמן אינו מחויב לתועלתנות, בניגוד לכלכלן. אמן, אם הוא אמן אמיתי, כמו שמישהו כתב, מחויב אך ורק לנראטיב האישי או, למצער, הלאומי, המשפחתי, המושגי, שבו הוא בחר לעסוק. בעבר האמנות, כמו ביוון הקלאסית, יצגה את ה"יפה", ציפו מהאמנים לייצר יופי, אסטתיקה ברורה, האמירה היתה פחות חשובה. כיום אפשר להגדיר את האממנות כאמנות "מתווכת", האמן יוצא מתוך עולם מושגי איזוטרי, מתוך סיפור חיים סובייקטיבי לחלוטין ודרך האמנות שלו הוא, שגם האמצעים שלה יחודיים לו, מנסה ליצור תקשורת עם "צרכני האמנות". הוא יוצא מתוך הדפוסים המחשבתיים והרגשיים שלו ולפעמים לא טורח לשתף אותך ואותי, למפות עבורנו את העולם המושגי שלו, עלינו לקלף, לפרק ולהבין אותו בעצמנו, אם אתה מוכן למאמץ תתכבד אם אתה לא מוכן אתה מוזמן לבקר בתערוכות מתקופות קודמות, רנסנס, בארוק, תקופות שהן מרתקות כשלעצמן אבל מקריבות את, לטעמי, את ההנאה האינטלקטואלית הגלומה באמנות ובמקומה מדגישות את הההנאה מהיפה ומתמקדות בטכני.
ב. מרקס מעולם לא נגע בעל טבעי, אותו הוא ראה כ"אופיום להמונים". אמת- המרקסיזם הינה תיאוריה דטרמיניסטית אבל לא במובן הדתי. המרקסיזם רואה בהיסטוריה מערכה אנושית לחלוטין. האדם שנעשה לעקרון הכולל אינו יצור המספיק לעצמו, אלא יצור בעל צרכים, העומד עם סביבתו ביחס גומלין דיאלקטי. מארקס הולך בעקבות היגל ומעניק לאדם תפקיד מכונן בתוך ההוויה. ההוויה, לדידו, אינה אובייקט בלבד אלא היא מקבלת גם מימד סובייקטיבי. אולם סובייקיווציה זו של ההוויה נעשית ע"י העבודה האנושית ולא עוד ע"י ידיעה, כפי שסבר היגל. האדם קורע את עצמו מעל מצבו החייתי על ידי שהוא מטביע חותם אנושי על גבי המושאים שמסביבו. הגורם האנושי המובהק, גורס מארקס, הוא ייצורם של אמצעי הקיום. התודעה, הדת, הלוגיקה, ושאר המוצרים הרוחניים של התרבות נגזרים מתוך עובדת הייצור החומרי, אשר הוא בשביל מארקס הביטוי הראשיתי של ה"אדם בטבע", ושל הכוליות הדיאלקאטית שיחס זה מייסד. "מושא העבודה הוא, אם כן, האובייקטיווציה של חיי האדם כיצור בן מינו; בכך שהאדם מכפיל את עצמו לא רק בתודעתו באורח אינטלקטואלי, אלא גם בפעילותו באורח מציאותי, והוא רואה את השתקפות עצמו בעולם שנוצר על ידיו" ("כתב יד", 'העבודה המנוכרת', בתוך 'כתבי שחרות', עמ' 125- קארל מארקס). האדם מבטא את ישותו הטבעית כיצור בן מינו בכך שהוא חורת את קווי דמותו על עולם המושאים. הייצור החומרי, אומר מארקס, אינו תועלתי בלבד; הוא הפעליות המהותית לבני האדם, שעל ידיה הם מביעים ומממשים את ישותם.
להיות אנושי באמת פירושו לבצע עבודה המכוונת לשם עצמה, כלומר, עבודה חופשית או אוטונומית. ואלם במצב של ניכור עצמי העובדים רואים את העבודה, "פעילות חייהם", אך ורק כאמצעי לשמירה על קיומם הפיזי; ובכך שהם מוכרים את העבודה לזולתם הם הופכים לסחורה את הביטוי המובהק ביותר של ישותם. חיים אנושיים שאין בהם שיתופיות ושחרור של העבודה ומוצריה, עומדים בסימן של דה-הומניזציה ומארקס רואה בהם אופן בלתי טבעי לקיומם של בני אדם, אף עם זוהי הכנה הכרחית לשחרור האדם העתיד לבוא. מארקס מייחס להיסטוריה תבנית סמויה. האדם צריך להגאל על ידי התהליך הטבעי של ההיסטוריה, העומד בסימן של מאבק, יזע, סבל, ושל העמקת הנכור העצמי - שתשמש בסופו של דבר מנוף להתגברות עליה. (ערוך על פי הפרק המשווה בין הפילוסופיה השפיזוניסטית לבין זו המארקסיסטית בתוך הספר שפינוזה וכופרים אחרים שחיבר פרופסור ירמיהו יובל).
ג. הבלבול הוא לא בין מדע לטכנולוגיה אלא בין מדע טהור למדע שימושי תכליתי. מחקר מדעי טהור עשוי להערך סביב כל נושא שמעניין באופן אינטלקטואלי את החוקר. הנושא יכול להיות מערכת העיכול של דב השלג, ההבדל בין התנהגויות מסוימות של חומר בתנאים שונים וכיו"ב. במחקר כזה הציבור הרחב בכלל לא מעניין את החוקר. סוג המחקר השני אינו בא לנעוץ מסמרות בעולם אלא לשפר את איכות חייו של האדם באמצעות המדע.
בשנים האחרונות כספים רבים מושקעים במחקרים שלהם ערך שימושי. הכספים מושקעים ע"י ממשלות, חברות ענק ועוד- לגורמים אלו אינטרס בפרות המחקר.
מספיק ודי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש