בתשובה למאיה, 21/11/04 9:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, גם אני ראיתי את הכתבה על ילדי האינתיפדה. ולטעמי היא היתה כתובה באופן מעט מוזר... קחי למשל את "מוחמד סאלם, מהתנזימאים שהתבצרו בכנסית המולד, ונלכדו עם תום המצור. [הוא] יושב באיטליה, ומחכה לחזור. לא עובד ולא לומד". ואז אנו שומעים איך הכול התחיל מזה שאביו איבד עין מכדור גומי ב"הפגנה סוערת מול קבר רחל", שהאב הגיע אליה [כך מספרים לנו] רק כדי לחפש בה את בתו. ואז, כשהבן ראה אותו בלי עין "מיד רצה לנקום. הוא נעשה פעיל מאוד ונלכד יחד עם חבריו החמושים בכנסיה" וכך גורש לאיטליה. ואני נשארתי כאן עם סקרנות קלה לגבי מה זה בדיוק "פעיל מאוד".. מה הוא עשה, שגירשו אותו לאיטליה? הדביק כרוזים? חילק מזון לעניים?.. אותו דבר גם לגבי משפחת אל-סלאח, שבה האב ריזאק יושב במאסר עולם והבן הבכור עצור כבר שלושה חודשים. אז מספרים לנו ממושכות כמה קשה לה, לאשה, שנותרה בבית הגדול לבדה עם בנה הצעיר. ולאחר שהצטערנו בצערה אנו שומעים משהו קצרצר על כך ש"בשנת 93, טרום אוסלו, נורו שני ישראלים ליד משטרת בית לחם. בעלה איש הפתח נעצר עם אחרים וקיבל מאסר עולם. מאז הוא בכלא". כלומר- שני אנשים "נורו" (הו, השימושיות של בניין נפעל). וריזאק המסכן נעצר וקיבל מאסר עולם. ככה, סתם. [היה אפשר גם לומר בפשטות שריזאק רצח שני ישראלים, אבל אולי לא נעים להם להגיד דברים כאלה על אנשים...] אבל את צודקת, כולנו צריכים ללמוד לא להגיב מהבטן. וה"כולנו" הזה כולל גם את הפלסטינים. מה שיפתור בין השאר גם את בעיית הדור הפלסטיני הבא, שבמקום לחפש נקמה ילמד להבליג ולנהוג בתבונה. [שזה מן הסתם בדיוק מה שהתכוונת, נכון?] |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |