בתשובה לטלי וישנה, 27/11/04 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על המאמר. רציתי להעיר שהבעיה הנידונה במאמר היא במידת מה נגזרת של תופעה נרחבת ממנה. אם לנסות לתאר בקוים כלליים את התופעה אפשר לאפיין אותה ע"י 2 מאפיינים ותוצאה אחת. המאפיינים הם עודף המשפטזיציה של החיים ויחס העוינות והבוז לעובדי ציבור (במובן הרחב של המילה הכולל רופאים, קציני צבא ועובדות סוציאליות) והתוצאה היא הבריחה מן האחריות הופכת את התחומים הציבוריים לאזורי הפקר (תוצא נוסף בעולם הרפואה הוא העובדה שבמקומות רבים מחלקות בבתי החולים נראים כשטחים ציבוריים פתוחים שאיש אינו ממונה עליהם או אחראי לנעשה בהם). נראה שבתי המשפט שוכחים לעתים שחובתם הראשונה היא לחברה שהקימה אותם ולא לצדק מופשט כלשהו עבור פרטים בחברה שנפגעו מפעולות לא אופטימליות של רופאים או קציני צבא או מורות כיתה ב'(הצהרה זו היא בודאי מאוד שנויה במחלוקת אך זהו חלק מן הבעיה). לדעתי המצב שנוצר היום הוא טרגי-קומי. "בכירים" בעלי אחריות כלשהי, בד"כ טורחים למזער את פעילותם ואת תחומי אחריותם, כדי להרחיק עצמם מכל תקלה אפשרית ונראה שהם מסתפקים בתפילה שהתקלה הבאה לא תקרה במשמרת שלהם. ה"פעילות" הזו עצמה אינה "קונסטרוקטובית", שכן בתי המשפט קובעים את אחריותם לפי "כללים" אדמיניסטרטיביים אפילו אם הללו אינם אלא פיקציה בירוקרטית. למרות שהציטוט במאמרך טוען שבתי המשפט מבינים שלא כל רופא הוא הרמב"ם או אלברט שוויצר ולא כל מורה הוא יאנוש קורצ'אק, נראה שהבנה זו אינה משתקפת במציאות המשפטית-תקשורתית שלנו. תחילתה של דרך מציאותית(?) לצאת מן המצב שנוצר (שנראה כמעט חסר פתרון), הוא שהרשויות השלטוניות ינסו לדלל את כמויות המנהלים, הממונים וראשי המחלקות למיניהם, בפרט אלו שתחומי פעילותם אינם חורגים מגבולות משרדם. אפשר וצריך להחזיר את האחריות גם לעובד מן השורה (הש"ג) כאשר יהיה ברור שהמערכת המשפטית תדע להבדיל היטב בין פעולה לא אופטימלית או לא חכמה לבין פעילות מושחתת או זדונית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |