בתשובה לראובן, 08/12/04 16:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אופסס... נזכרתי במשהו: לפני כמה שנים, והימים ימים שלקראת חג החנוכה, בתי הקטנה חזרה הביתה מן הגן עם שני אחיה הגדולים, שהיו מחזירים אותה מן הגן בכל יום. באותו יום היא היתה "עצבנית עליהם", בגלל משהו שקרה ביניהם בדרך. היא ביקשה להסתודד איתי בחדר השינה - סיטואציה שהיתה חביבה עליה גם בהזדמנויות אחרות. בחדר השינה אמרה לי: "למדתי היום שיר חדש בגן, ואני ישיר לך אותו רק אם תבטיחי לי שלא תגלי אותו לשמעון וראובן" (שמות בדויים, השמות האמיתיים שמורים במערכת (-:) הבטחתי שלא אגלה, אבל היא ביקשה שאבטיח שוב, אז הבטחתי שוב. אפילו נשבעתי (לדתיים שבינינו - סליחה, אם זה אסור. זה אסור?). הייתי בטוחה שהיא למדה שיר יפה לכבוד החנוכה, ומאוד חפצתי לשמוע אותו בקולה המתוק. "... אבל את מבטיחה שלא תגלי להם?" - מבטיחה! "... אבל את ממש-ממש-ממש מבטיחה?" - ממש ממש ממש!! "... אממ... את יכולה לגלות לאבא אבל לא להם כי הם העליבו אותי ולא מגיע להם!" - עשינו עסק, לאבא אבל לא להם. אחרי תהליך ממושך מאוד של בקשות והבטחות שלא אגלה ומשאים ומתנים למי אגלה ולמי לא ובאילו תנאים, היא ניאותה, סו"ס. קירבה את שפתיה אל אזני, האהילה עליהן בכפות ידיה (למרות שהקפדנו לנעול את הדלת), ואז הגיע הרגע הגדול, והיא שרה לי: "או-הו-הו-הו-הו-הו-הו - חאאא-רא של סוס!" למדה בגן. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |