בתשובה להאייל האלמוני, 10/12/04 13:36
יש ילדים זיגזג, ומקווקוים, ומפותלים ועוד כל מיני 268072
ראשית כל במה אני כן תומך בניתוחה וגישתה של הד"ר בלנק:
בעניין המקרים המצויינים בכתבה, אם זה עובד ומציל נפשות – זה מה שחשוב, ולא התגובה הרגשית המיידית שמעוררת חזותם של הדברים, או השתלבותם באידאולוגיה מקיפה ומפורטת. אני גם מסכים במיוחד עם הטענה על אובדן סמכות ההורים. במשפחות רבות היום אין מתייחסים הילדים להוריהם אפילו בכבוד מינימלי של שותפים לדירה. ההורים חיים בפחד שמא הילדים יכעסו עליהם או שאם הם יגידו לילד "לא" הוא יפתח בעיות נפשיות ושישנא אותם עד סוף ימיו שאת חלקם הגדול יבלה הוא על ספת הפסיכולוג. אצל חלקם נובע הדבר מן החינוך הנוקשה שהיה נהוג פעם, שאליו הם פיתחו פוביה השמה אותם בקצה השני של הסקאלה החינוכית אך אצל רוב ההורים משום שפשוט זוהי רוח הזמן.

האולי הסתייגות היחידה שלי היא שהכללת גישה זו לכל הילדים ‏0 מחטיאה את העיקר הראשון בגידול ילדים‏1 – לראות מה נולד וללמוד אותו. לכל ילד צרכים שונים בעניינים שונים, ומה שיהפוך ילד אחד למבוגר מאוזן ומאושר, יאמלל אחר. מה שצריך לעודד ולטפח אצל האחד, צריך למתן אצל השני. נושא היד החופשית הוא דוגמא אופיינית לכך. יש ילדים שכבוד ההורים לבחירותיהם ולשיקול הדעת שלהם, מגיל מזערי, הוא חלק מרכזי בתחושת הערך שלהם ומהווה תנאי כמעט הכרחי להתפתחות תקינה ומאושרת של אישיותם‏2 ולהרמוניה של יחסיהם עם המשפחה. אצל ילדים אלו יש למתן לעיתים את כמות החום המורעף עליהם, כדי שלא ירגישו חנוקים ולהקפיד על כיבוד זכותם לטעות וללמוד בעצמם מכך.
אצל שאר הילדים, אולי רובם, דווקא שילוב של חום וסמכות במינונים גבוהים יותר, הם שיובילו אותם בבטחה להמשך חייהם. אחרת, אינטיליגנטיים ככל שהם, המוח שלהם מתפתח לא טוב. כפשוטו. כמו עוגה ללא תבנית - אכיל, אך לא משהו שרוצים להגיש לאורחים. איך מבדילים בין סוגי ילדים שונים? לא יודע, קשה. למשל לא כל מי שעצמאותו חשובה לו הוא מן הסוג הראשון וכמובן, יש את כל הטיפוסים שבין שני סוגים אלו של ילדים.
אני מכיר למשל מישהי, בשנות ה40 שלה שעד היום נזכרת בעצב על תחושת חוסר האיכפתיות שהיא הסיקה בתור ילדה מן החופש שהיא קיבלה מהוריה האוהבים, שהאמינו שזה מה שהיא זקוקה לו. הם הניחו לה לעשות דברים מסוכנים, הם לא רדפו אחריה עם סוודר בחורף, מה שגרם לה להסיק שלא ממש אכפת להם ממנה, למרות כל החום והתמיכה שהורעפו עליה. אחרת, כבת 30 היום, לא סולחת להוריה שבגיל 15(!) הם כבר הניחו לה לישון אצל גברים שהיא היתה פוגשת במועדונים. כשהיא הגיעה לגיל 19 היה לזה, לפחות לפי התרשמותי, חלק משמעותי ביותר בעירעור יחסיה עם ההורים.
ואני מכיר מקרים הפוכים, למשל של מי שמגיל מאוד צעיר אמה היתה החברה הטובה שלה, שמעט לא אסרה עליה דבר, גם דברים מסוכנים. היא הפכה להיות אחד האנשים הנעימים המאוזנים והאחראיים שפגשתי, ללא כל צורך למרוד בכלום. צריך לראות את יחסיה עם משפחתה, שזה פשוט נדיר מבחינת הקרבה, החום, האמון והכבוד בו הם נוהגים זה בזה.

וזה מסתבך כאשר יש יותר מילד אחד, והביולוגיה, מה לעשות, מנסה לא לשים את כל הביצים בסל אחד. כך, לעיתים קרובות, בתוך אותה משפחה נולדים ילדים מסוגים שונים, עם התאמה טובה יותר למציאויות שונות. אז נוצרת גם בעיית השיוויון – מה עושים כשילד אחד זקוק ליותר סמכות והנחייה בעוד השני זקוק להם במידה פחותה הרבה יותר? ואיך מצדיקים זאת בפני הילד השני?
אך בזאת אנו מגיעים כבר לתכנים שבתשלום, ועוד לא ראיתי גרוש מכל העניין, אז תשכחו מזה.
(סתם, אין לי מושג מעבר לתובנות אלו, שגם הן לא נורא בדוקות, אלא על סמך התבוננות בילדים ושיחות עם בוגרים).
------------------------------------------------------------------------------------------------------
0 ה"אולי" הוא כי הד"ר בלנק לא ציינה במפורש כי זה נכון לכל הילדים.
1 מתוך מהדורת הפרמיום של "המדריך להורה ולילד" מאת אפופידס.
ועכשיו, ל100חברי תוכנית המנויים שיזמינו ראשונים עותק מן הספר ויישמו את שיטותיו, תלוש הנחה לטיפול נפשי לכל החיים לילד במרכז אפופידס למשפחה. כי אנחנו הבעייה, אנחנו הפתרון – ואתם מרוויחים!

2 אגב, נדמה לי שהמנהג לכנות את ההורים בשמותיהם הפרטיים נפוץ במיוחד (אך לא רק וגם לא אצל רובם) אצל ילדים מטיפוס זה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים