בתשובה לניצה, 12/12/04 1:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גם בתוך ארבעים ושמונה השעות הספקתי ליצור קשרים, או ליתר דיוק - ארבעים ושמונה השעות היוו בסיס ליצירת קשר מאוחר יותר, וכך הדבר לא רק אצלי אלא אצל יולדות רבות. הסלולריים הם טורדניים במח' היולדות כמו בכל מקום אחר - אבל לא במידה כזאת שימנעו קשרים מאלו המעוניינות בכך. וזה שאת אומרת שזה מגיע לידי כך שהסלו' אינם מאפשרים להבחין מי נמצאת במיטה ליד - או שזה נאמר בהומור או שזאת הגזמה פרועה מאוד. לגבי חברתי שהתרשמה פעם אחת בדיוק את יכולה לומר שהתרשמותה אינה מדוייקת ואינה אומרת דבר לגבי מה שקורה באותו בית באופן רגיל. לגביי לא תוכלי לומר את זה. הידידויות עם כל השלוש עברו את שלב הסרת המחיצות והגיעו לשלב של התנהגות טבעית ואף גילוי לב זו בפני זו. אני בטוחה שכוונותייך טובות וכל רצונך להיות מליצת יושר לחברה החרדית, אבל אם כבר אנו נכנסות למרחבים הדמגוגיים שיכולה לשאת עימה האמירה הזאת, כי "הדרך היחידה לשפוט חינוך של ילדים, היא דרך עיני התרבות בה הם מתחנכים. זה ממש בהגדרה. לכן זה שהחרדים מתגאים בכך שהילדות עוזרות להם, זה אומר שהם מרוצים מהילדים שלהם, וזה אומר שהילדות הללו התחנכו טוב" -- אם הורים מחנכים את ילדם לחטוב עצים, לשאוב מים, לצחצח עבורם את נעליהם ולגהץ למענם את חולצותיהם, עשרים שעות ביממה, וילדם אכן עושה כך בשקדנות ובהתמדה, והוריו מתגאים בו - זה אומר שהילד הנ"ל התחנך טוב. ובזיקה לכמה דיונים אייליים שהתנהלו כאן: אם שהיא מוסלמית אדוקה מבצעת בבתה בת השבע כריתת דגדגן לחומרה, הכוללת לא רק את הדגדגן עצמו אלא גם חלקים נרחבים מאיזור מבוא העריה שסביבו, והיא אף מחנכת את הבת לאור העקרון כי הפעולה הזאת היא חשובה והכרחית. הבת גדלה, מתחתנת ויולדת גם היא בת. בבוא היום, כאשר מגיעה בתה לגיל שבע - גם היא מבצעת בה את הפעולה האכזרית שביצעה בה אמה, ומתוך אותו שכנוע עמוק – סימן הוא כי חינוכה של האם (עכשיו כבר סבתא), ברוח התרבות בה היא חיה, הצליח מאוד - והבת (עכשיו אם) מחונכת היטב. אני מקווה שלא תפלי כאן במלכודת מחב"תית טיפוסית ותסבירי לי שהעסק הזה עם שיפוט החינוך על פי התרבות בה הוא מתנהל הוא נכון אך ורק כשמדובר ביהודים חרדים, וכי אנו פטורים מאותו עקרון כשמדובר במוסלמים. הרי לא מדובר כאן במוסלמים או בחרדים אלא בשאלה עד היכן אפשר להרחיק לכת עם העקרון השיפוטי הזה (הדי מבהיל, לרגעים) שאת מתווה. נראה לי שזהו דבר טבעי, לחבק ולנשק את הילדים, וההורים אינם חושבים באותם רגעים על כך שזה "נורא בריא לנפש הילד". הבאתי את סיפור בית היתומים - והדגשתי שהמסקנות נגעו לעניין מגעים פיזיים - ואגב, אחר כך גם יושמו בצורה זו במוסדות אחרים! - כדי לומר, הממ, סליחה על הביטוי... אולי כדי לומר שהדבר הטבעי הזה משרת צרכים אבולוציוניים. :-] אין מדובר בהחצנה או אי החצנה, וכבר סיפר כאן מישהו, וזו אינה הפעם הראשונה שאני שומעת את הדברים - כי אכן בחברה החרדית (או, בכל אופן, בחלקים ובפלגים מסויימים שלה) אין זה מקובל לבטא חיבה דווקא בצורה זו אלא בכל מיני סימנים ורמיזות. איני באה לומר כי זה יפגע בהכרח בבריאותו הנפשית של הילד - אך זוהי התעלמות מצורך טבעי של שני הצדדים. אני משערת שהדבר קשור, אולי, בנושאים של בעייתיות מסויימת במגע בין אב ובתו ובמגע אם עם בנה בחברה זו, אחרי שהילדים עברו את גיל הינקות. אולי הבעייתיות הזאת יצרה, במשך הזמן, אוירה קצת בלתי טבעית של "צורך" - "ליתר בטחון, למניעת טעויות" - בהתנתקות כללית ממגעים פיזיים, ככל שהדבר מתאפשר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אם הורים מחנכים את ילדם לחטוב עצים, לשאוב מים, לצחצח עבורם את נעליהם ולגהץ למענם את חולצותיהם, עשרים שעות ביממה, וילדם אכן עושה כך בשקדנות ובהתמדה, והוריו מתגאים בו - זה אומר שהילד הנ"ל התחנך טוב." למה ללכת רחוק ? אם הורים מגדלים את ילדם להרוג יהודים חפים מפשע ללא אבחנה והילדים גדלים להרוג יהודים חפים מפשע ללא אבחנה וההורים גאים בהם, זה אומר שהילדים הנ"ל התחנכו טוב. וזה בהגדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונותי אינן טובות, לפחות לא כאלה שאת חושבת, ומטרתי כלל אינה להיות מליצת יושר לחברה החרדית. מה שאני מנסה, זה להסביר את ההבדל בין ויכוח שיש עם ערכים של חברה מסויימת, ובין הדרך בה בוחנים את החינוך שהם נותנים לילדיהם. דעתי על הערכים אליהם את מחנכת את ילדיך, לא רלבנטית, כאשר אני באה לבחון את ''המנגנון'' בו את משתמשת כדי לחנך אותם. הטענה שמועלית כאן בדיון, לפחות במשתמע, היא שכדי לחנך טוב, צריך להקדיש זמן מינימלי מסויים, וצריך לחבק ולנשק בכמות מסויימת וכו', לכן, בחברה כגון החברה החרדית, בה נראה לך שהדברים הללו לא ניתנים ברמה מספקת, ''החינוך לא טוב''. הטענה שלי היא שהדרך האובייקטיבית היחידה לבדוק את המנגנון החינוכי היא דרך עיני המחנך, ולא דרך עיני הבודק. אמנם נדרשת מידה מסויימת של קור רוח מדעי כדי להתעלם מהיחס של הבודק אל הערכים אליהם מחנך הנבדק, אבל עם מספיק מודעות זה אפשרי. אני מאמינה שעקרונות הבסיס של המנגנון החינוכי דומים בכל התרבויות, ולכן אפשר שאנחנו נלמד עליו גם מתרבויות זרות. לדעתי דווקא מהטענה שאצל החרדים אין מגע פיזי מפותח, (אני מניחה שזה מגיל מסויים ומעלה), וכל זאת, הם מרוצים מחינוך ילדיהם, ניתן ללמוד שהמגע הפיזי המפותח, אינו חלק הכרחי במנגנון החינוכי. כלומר ניתן להעביר את המסרים הערכיים לילד שלך, ולגדל אותו להיות אדם בריא בנפשו, (במובן של מסוגל לקחת אחריות על חייו, ולפתח קשרי אנוש בריאים ויציבים) גם בלי זה (אלא אם המגע הפיזי המפותח הוא חלק מהערכים אליהם את רוצה לחנך, ואז זה מקרה פרטי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מערבבת בין שני עניינים. המגע הפיזי אין עניינו ב"חינוך" אלא הוא חלק נורמלי מן היחסים הנורמליים בין בני אנוש לילדיהם. חברה מסויימת בוחרת מדעת ליצור אבנורמליה באמצעות מנגנונים, לעיתים לא פשוטים, לעקיפת המצב הנורמלי. כל דברייך, בתגובות קודמות, כאן ובתגובה 268495 הם סיסמתיים ומופשטים לחלוטין ומתעלמים מן המציאות. את יכולה לחזור ו"להבהיר" את דברייך שוב ושוב, אבל החזרות, רבות ככל שיהיו, לא יעלימו תחתיהן את העולם האמיתי - זה המצוי בשכונות עגומות וצפופות בכמה ערים בארץ, עולמן המר והעצוב של נשים בחלקים מסויימים של החברה החרדית, מילדות ועד שיבה. היטיב/ה לתאר את העולם הזה בקיצור ובדייקנות האלמוני/ת מתגובה 267479. לא בכל מקרה ולא בכל נושא דרוש "קור רוח מדעי". עובדה היא כי המחוקק הישראלי מצא לנחוץ לקבוע, לפני מספר שנים, כי שכנים השומעים זעקות ילד מוכה וגננות הרואות את הכתמים הכחולים שעל גופו - עליהם לפנות בעניין זה אל השלטונות. המחוקק לא ציפה בנקודה זו מאף אחד ל"קור רוח מדעי", אלא למידה סבירה של אנושיות ואכפתיות. וזה מה שניסיתי לעשות כאן בכמה תגובות, החל בתגובה 267447 - לתת ביטוי לקולן הבלתי נשמע של כמה ילדות עגומות המתחנכות היטב בהתאם לאידיאל עדתן, שיצמחו להיות נשים עגומות המתפקדות היטב בהתאם לאידיאל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שהחרדים מגדלים את ילדיהם בדרך "לא נורמלית", נראית לי יומרה בלי קבלות. אני יכולה להרגיש את העקצוץ בגב של אשה חרדית הרואה את התנהגותו של ילד חילוני חצוף ומפונק (לפי שיפוטה) כלפי הוריו, ומברכת את עצמה ואת גורלה, שילדיה שלה מתנהגים בצורה נורמלית ולא כמו הזוועה שהיא רואה. כך שנורמליות זה עניין של הגדרה. הנשים העגומות, מן הסתם עגומות בציבור החרדי מסיבות מסויימות, והנשים החילוניות העגומות, עגומות מסיבות אחרות. יש גם הרבה נשים שמחות, עם סיפוק אמיתי בחייהן בשני הצדדים. בלי לעשות מחקר, התחושה שלי היא שאם משווים בין שתי החברות, זה לא לגמרי לטובת החילוניות. אני מניחה שאת חושבת ההפך. אז בואי נפסיק לדון בזה כאן, עד שיהיו למישהו נתונים יותר מוסמכים. אם דברי נשמעים לך ססמאתיים ומופשטים את יותר ממוזמנת לשאול עליהם. אשמח להרחיב. למען האמת נכנסתי לדיון בתקווה שהוא יתפתח לכיוון השאלות מהו חינוך/גידול ילדים מהם התנאים לחינוך טוב, ובכלל, מהו "חינוך טוב", ולא יתמקד בנישה של חרדים חילוניים. יש הרבה מה לומר בנושא בלי קשר לערכים הספציפיים אליהם מחנכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני יכולה להרגיש את העקצוץ בגב של אשה חרדית הרואה את התנהגותו של ילד חילוני חצוף ומפונק (לפי שיפוטה) כלפי הוריו" הי, כאן אני מסכימה איתך לחלוטין. אני רואה הרבה מאד פספוסים תל אביבים קטנים ביום (בעיקר בחנות הספרים), והעקצוץ בגב כבר הגיע למימדי גרדת. אבל כן שמתי לב, שכמו בכל מקרה כמעט, אלו שמושכים את תשומת ליבי הם אלו שמתנהגים בחוצפה (או שההורים שלהם מרשים להם התנהגות ללא גבולות), בעוד שכל הפעוטות טובי המזג והמנומסים שמסתכלים עם אבא בספר או שניים ואז בוחרים אחד, אומרים יפה תודה לאבא (וגם לי), פשוט עוברים מתחת לרדאר, כי הם *לא עושים רעש*. והם בהחלט הרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לתומי חשבתי שהדרך האובייקטיבית היחידה לבדוק את הצלחת החינוך היא דרך עיני המחונך. את מדברת על הצלחת הנחלת הערכים וההתנהגות. אבל כפי שהבהירו לך כבר, כאשר הציפיות של ההורים הן בעייתיות (למשל, אם הם רואים בילד עבד פוטנציאלי, או אם כל מה שחשוב להם זה שהוא ישתוק ולא יפריע להם לראות טלוויזיה), יקשה מאוד לראות בחינוך שלהם הצלחה גדולה, גם אם הם ישיגו את מטרותיהם ה''חינוכיות'' במלואן. החינוך, לפיכך, צריך להמדד על פי הצלחתו של הילד להשתלב בחיים העצמאיים מאוחר יותר, וכמות הבעיות הנפשיות והחברתיות שנגמרו לו בשל חינוך לקוי. כאן, שוב, את יכולה לטעון בשבחי החינוך החרדי כאוות נפשך ולהביא ראיות מכל העולם. אני לא נכנס לדיון הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשם שינוי אני מסכימה אתך. כלומר עם המשפט הראשון והלפני אחרון. מוכנה לקבל שניתן לבחון את החינוך בעיני המחונך, וכן שהמבחן האמיתי הוא הצלחתו של הילד להשתלב בחיים העצמאיים מאוחר יותר. לגבי האמצע- אם יש לך ביקורת על מערכת ערכים מסויימת זה לגיטימי. אבל אם הם מנחילים את הערכים הללו לילדיהם ולנכדיהם, הרי אין ספק בהצלחת החינוך שלהם, ואולי כדאי להבין את המנגנון בו הם עושים זאת, כדי לשכלל את הדרך בה אתה תחנך את ילדיך שלך לערכים הנכונים בעיניך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |