בתשובה לאהוד פירר, 03/01/05 15:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבת: "הפילוסופיה האקדמית של ימינו התנוונה לכדי עיסוק בניתוח של טקסטים נושנים או להתחבטות בסוגיות הרות גורל כגון האם פגאסוס קיים, או האם המלך הנוכחי של צרפת אכן קירח. (קשה להאמין, אבל ברצינות שבזה מתעסקים בחוג לפילוסופיה)". העיסוק של "הפילוסופיה האקדמית" כפי שאתה מכנה אותה, ואני מניח שאתה מתכוון ללימוד הפילוסופיה באקדמיה בניתוח של משפט כמו "המלך הנוכחי של צרפת קירח" לא דן, כמו שעשוי להתשמע מדבריך, בשאלה מטופשת כמו האם המלך הנוכחי, הבלתי קיים, של צרפת הוא קירח, שלה כמובן אין כל משמעות, אלא בבעיות "כבדות" של משמעות, שפה, ערך אמת ועוד, שלהן חשיבות רבה לדידם של העוסקים בפילוסופיה. כנ"ל לגבי הפגאסוס, או הר הזהב וכיו"ב. פילוסופיה לא נועדה להיות כלי שימושי, השפעתה על חיינו, מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לנו לחשוב, לתהות, לפקפק על אותם דברים כמעט מובנים מאליהם בחיי היום יום. אכן, ניתן לחיות חיים ארוכים (ואולי גם) טובים ומלאים ללא בדל של ידיעה פילוסופית, ממש כמו שניתן לחיות חיים שלמים ללא מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה או כלכלה. פרות וסוסים עושים זאת ובד"כ לא מתלוננים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה שישתמע כאילו לדעתי לימודי הפילוסופיה באקדמיה כיום הם סתם אוסף של שטויות. בכל זאת, ביליתי שם אי-אלו שנים מחיי ואפילו הצלחתי ללמוד שם איזה דבר או שניים. אבל- וזה אבל גדול-קשה לי להשתחרר מהרושם שהפילוסופיה באקדמיה הפכה במקרים רבים ללא יותר משעשוע חביב. הדיונים באקדמיה הם במקרים רבים מעין משחקי חברה סופר-מתוחכמים שמתכתבים בעיקר עם עצמם ומעניינים רק את מי שמשתתף בהם- וגם זה רק אם אין לו בדיוק משהו חשוב יותר בראש. הפילוסופים- או יותר נכון המרצים לפילוסופיה- הם חבורה של ברנשים חביבים, חלקם אפילו אינטלגנטים, שמשתעשעים בוויכוחים לא מזיקים. אין שם שום להט, מהפכנות או יצירתיות סוחפת. אין שום דם ואש ותמרות עשן. לי לפחות, לא נראה שמהאנשים האלה תצא איזו בשורה חדשה. אתה תאמר אולי שזה איננה תפקידה של הפילוסופיה. אבל, מה שניסיתי לטעון במאמר שפעם זה כן נתפס בתור תפקידה של הפילוסופיה. פעם הפילוסופים כן שאפו לגלות איזו דרך חיים חדשה, או איזו אמת גדולה. תחשוב למשל על דמויות כמו ניטשה, היידגר, סארטר ואפילו בובר ולייבוביץ'. האנשים האלה כן התיימרו להציג איזו בשורה. התורות שלהם כן התיימרו להיות מין דרך חיים, משהו ששווה לחיות ולמות למענו. נכון שכיום כבר אי-אפשר לעשות את אותם דברים באותם כלים. לכן, מה שניסיתי לטעון במאמר, זה שכיום יש לפילוסופיה שתי דרכים להפוך ליותר רלבנטית: הדרך האחת זה כן להתעסק באותם נושאים גדולים ונוראים, אך לעשות את זה מהכיוון האקזיסטנציאליסטי יותר. להתמקד פחות בשאלה מהי האמת ויותר בשאלה היכן אני עומד כרגע ולאן ממשיכים מכאן. (שאלות כאלה נשאלות גם בדת, בפסיכולוגיה ובתחומי הניו-אייג' למיניהם, אבל שם הפרספקטיבות צרות יותר והדיונים פחות שיטתיים וביקורתיים). הדרך השניה זה להתמקד יותר בפיתוח של כלי חשיבה ביקורתיים ושיטתיים כחלק מיכולתו של אדם להסתכל בעולם. אם תרצה, יש כאן מעין חזרה לתפיסה היוונית-רומית של חינוך פילוסופי כאמצעי חיוני לפיתוחו של אדם חושב. כרגע לפחות, הפילוסופיה האקדמית איננה הולכת לשום כיוון מוגדר. כרגע היא יותר אוסף של דיסציפלינות שלא תמיד קשורות זו לזו ושמאחורי החיבור שלהן לא עומדת איזו השקפה קוהרנטית על מהותה של הפילוסופיה ותפקידה בחברה. אולי זו אחת הסיבות שהיא הולכת ומאבדת את הרלבנטיות שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך שהיום כבר אין פילוסופים גדולים שמנסים להציג תפיסת עולם שלמה, אלא בעיקר "טכנאי פילוסופיה" (ככה כינית אותם?) שעוסקים בתחומים שלרוב אינם נוגעים שלהם לקהל הרחב. נראה לי שזה תופס לגבי כל דיסציפלינה אקדמית, וככל שהיקף הידע מתרחב, כך תחומי העיסוק של חוקר (יהיה זה פילוסוף, פיזיקאי, חוקר ספרות או חוקר בכל תחום אחר) מצטמצמים, ואני לא רואה את זה לשלילה. בקריאה של פילוסופים גדולים מהעבר, שויט' הוא לדעתי האחרון שבהם (עד כה?), ניתן לחוש שהם מנסים לפתור את כל בעיות הפילוסופיה, ואילו לפילוסוף העכשווי קשה מאד לשלוט ברמה מספקת בכל תחומי הפילוסופיה, ולכן גם קשה יותר להציע תיאוריה שתפתור את כל בעיותיה. (שחלקן הגדול, כמעט מיותר לציין, אינו נוגע לציבור הרחב- מה לעשות, רוב האנשים לא תוהים תהיות אפיסטמולוגיות ולא נדרשים לניתוחים לוגיים של משפטים על בסיס יום יומי). אני תוהה אם הצעתך לפניה של הפילוסופיה האקדמית (ולמען האמת אני לא מכיר פילוסופיה "לא אקדמית") לתחומים פופולארים יותר, כמו האקזיסטנציאליזם, אין השטחה של העיסוק הפילוסופי לצרכי רייטינג. אני אישית מעדיף לעסוק כל היום בבעיות הנשירה של המלך הנוכחי של צרפת, ולא במיני בחילה ואימה. ואולי אם ידע פילוסופי בסיסי היה נחלתם של רבים יותר, החלקים הטכניים יותר היו נדמים פחות לעיסוק סרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לגבי פוקו? בורדייה? דרידה? בודריאר? ז'יז'ק? כולם פילוסופים בעלי קתדרה שמנסים לומר דברים חדשים על המצב של היום, וספריהם יוצאים ומשפיעים על התרבות המשכילה ואף הפופולרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שהעלה אותה אצלי היה אלן בלום בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה". כפי שהוא תיאר, כיום האוניברסיטה הפסיקה להאמין כי הרעיונות הפילוסופיים הם בעלי משמעות לחיים ועברה לחיות חיים של השתעשעות בוויכוחים לא מזיקים. אלן בלום היה תלמידו של ליאו שטראוס שיצר את רוב הרעיונות שנמצאים בספר של אלן בלום. במובן מסויים כפי שעלה בשני מאמרים בNEW YORK REVIEW OF BOOKS ליאו שטראוס היה אבי הזרם המחשבתי הנאו קונסרבטיבי השולט היום במפלגה הרפובליקאית. באופן מפתיע מסתבר שליאו שטראוס היה הפילוסוף החשוב של אמריקה לאחר המלחמה אשר פעילותו התרחשה במקביל לפוקו אבי הזרם הפוסט- מודרני. בניגוד לפילוסופים של ימי קדם שקבלו את השם פילוסוף, לליאו שטראוס כמו לפוקו וכמו לרב קוק העולם לא קרא פילוסופים למרות שכנראה הם היו בין הוגי הדעות החשובים במאה ה20, אשר יצרו אחריהם תנועות מחשבתיות שלמות אשר שינו את פני העולם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |