בתשובה לגרושו, 22/01/05 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה סתם נעלם יום אחד (או בהדרגה), או שזה בעקבות חוויה מסויימת ? (לא מנסה לחטט, סתם אוסף את הסטטיסטיקה הלא מייצגת בעליל הפרטית שלי. לא צריך פרטים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
''כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא...בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה בתוך המתרחש ולא עוד צופה בו בלבד, ותחושת הנוכחות היא מהממת.אותו בטון החולף בזמזום כחמישה-עשר סנטימטר מתחת לכף-רגלך הוא הדבר הממשי...'' (זן ואמנות...) זו הייתה חוויה מסוימת. יום אחד פגשתי את הבטון וזה הכאיב (עד היום נשאר משהו). המשכתי לרכב אבל הכיף נעלם. כבר לא העזתי להשכיב בסיבובים בלי חשבון ולהצמד למשאיות במרחק אפס כדי לתפוש כיס אויר. בגוף, או ביתר דיוק בשלד, נצרבה תודעה של השבריריות והזמניות שלי. מכאן והלאה זה דעך לאט והתפוגג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושאלה אחרונה, תרגיש חופשי לנפנף אותי. על איזה אופנועים רכבת בעיקר ? עסקת הרבה/מעט/בכלל לא ברכיבת שטח ? באיזה גיל (בערך) קרתה התאונה ? (טוב.. שלוש. אבל אחרונות. נשבע.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה לנפנף אף אחד, פשוט הטעם הטוב רומז לי לעצור עכשיו. אתך הסליחה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |