 |
|
 |
||
|
||||
 |
"שנתיים וחצי לאחר שהואשמה יאסרה בכרי באי מניעת פשע לאחר שנסעה בקו 361 בו התרחש הפיגוע בצומת מירון בחודש אוגוסט 2002, בחר היום (ב') נשיא בית משפט השלום בנצרת, תאופיק כתילי, לזכות אותה זיכוי מלא." על סמך מה שקראתי, הזיכוי נראה לי מוזר מאד, במיוחד לאור ההשוואה המתבקשת למרגלית הר-שפי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה מוזר בזה שזיכיתי אותה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האזנתי הבוקר לסנגורה של בכרי, אביגדור פלדמן. הוא תיאר את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה - שכנה לאוטובוס (המחבל המתאבד) פנה אליה בערבית ואמר: "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס". בכרי הסבירה שהיא חשבה שמדובר במטריד או אדם מעורער ואספה את חברתה הקרובה והן ירדו שתיהן מהאוטובוס, ותפסו מונית, שנסעה אחרי האוטובוס והיו עדות לפיצוץ. אולם מה שחסר כאן זהו ההקשר. מדובר בשנות השיא של פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. אני מגייס לעמדתי כרגע את אותו יציר משפטי מוזר - האדם הסביר. האדם הסביר לא יכול היה לדעתי להסיק מסקנה אחרת מכך שמדובר במחבל. ועל כן, על בכרי היה להזהיר את הנהג בדרך כלשהי - לרדת מקדמת האוטובוס ולומר בדרך לנהג כי היא חוששת שיש מחבל, להתקשר למשטרה לאחר שירדה מהאוטובוס. אבל העובדה היא שהיא לא עשתה מאום. וזה לא סביר בעיני. אשמח אם מישהו (ידידיה? בדרך כלל אתה מצטיין בזה) יוכל להביא את פסק הדין כדי שנוכל לעיין בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהבנתי מהראיון: 1. היא נסעה במונית אחרי האוטובוס במרחק בו גם היא יכלה להפגע. 2. היו לה חברות נוספות באוטובוס, חלקן נפגעו בפיגוע. 3. היא יזמה את ההליכה למשטרה. 4. כשהיא ירדה מהאוטובוס, החברה שלה הרגיעה אותה ואמרה לה שזה נשמע לה כמו משוגע. 5. היא התנהגה באופן ממנו ברור שהיא מתאבלת על הפיגוע ועל זה שהיא לא עשתה כלום. למרות שסעיף 5. נראה מרשיע, אני חושב שהוא דווקא זה שזיכה אותה. חלק חשוב מחובת ההוכחה במשפט פלילי הוא הוכחת הכוונה. וההנחה היא שמי שמתאבל על התוצאות לא התכוון שהם יקרו. ואם נחזור למרגלית הר-שפי, אם היא היתה עומדת בצפירה לרבין, אולי היא לא היתה מורשעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא עומד בצפירה לרבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהתכוונת לצפירה שנתית (כלומר, חשבתי שסתם התבלבלת), אבל פתאום הבנתי (סתם, לא הבנתי. הסבירו לי) שהתכוונת למקרה שאחרי הרצח. אז סליחה על ההערה המיותרת. קישור חביב למאמר של משה פייגלין: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לאחר שקראתי את רוב פסק הדין נראה לי שהזיכוי מוצדק) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, סעיף 45 בפס"ד איכשהו שכנע גם אותי, אבל המקרה הזה נראה לי ככזה שממש מותח את מושג הידיעה, ואני גם לא כל כך מסכים עם קביעותיו של השופט חשין, המצוטטות בפסק הדין. אולי יש גם משהו בשאלת פרק הזמן שהיה לנאשמת כדי לעכל את האמירה לש המחבל המתאבד - כחצי שעה במקרה הזה, לעומת חודשים במקרה הר שפי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''האדם הסביר לא יכול היה לדעתי להסיק מסקנה אחרת מכך שמדובר במחבל''- לדעתי, אין שום סיבה להניח שזו המסקנה היחידה שהאדם הסביר יכול היה להסיק. אני מדמיינת את עצמי באותו מצב, ואין לי מושג מה הייתי מסיקה ואיך הייתי פועלת בנידון. מקריאת פסק-הדין (טוב, בסדר, חצי מפסק-הדין. זה ארוך) הזיכוי נראה לי מוצדק בהחלט- רק חבל שזה לא קרה קצת קודם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |