בתשובה לאלי, 01/07/01 5:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתור אדם אשר נכנס לשנתו השלישית לתואר הראשון במוזיקה באקדמיה למוזיקה (קלאסית) אני רק רוצה לומר שעתיד המוסיקה הקלאסית רחוק מלגווע. לדעתי אין להתייחס למוזיקה קלאסית כ''עוד'' ז'אנר מוסיקלי. זה משהו שונה לחלוטין. מדובר על תרבות שלמה אשר סובבת סביב תקופה, מנהגים, אורח חיים וסגנון מאוד ייחודי אשר נמשך מאות לא מבוטלות של שנים, ולא באיזה רמיקס של די.ג'יי אבו אל מעורטוף או אין לי מושג מי, שמחר יאבד עליו הקלח. כמובן שמדובר בעניין של טעם, ובניגוד למה שחושבים, לא רק הזקנות עם הפלאפונים הפתוחים הינן קהל היעד העיקרי אשר פוקד את היכל התרבות כל תחרות רובינשטיין והעלאת הופעות בכורה של גיל שוחט. הנוער הצעיר מאוד מחובר לנעשה, ונעשה המון. לטעמי, מוסיקה קלאסית לא נקראת כך לחינם, ולא צריך לדאוג כי בקרוב תיעלם ותימחק. מה שכן אני אומרת זה שהיא צריכה דחיפה הרבה יותר רצינית בתחום העשייה המודרנית, ורמז, לא נוסח שנברג, אלא עם זיקה אמיתית לשורשים, אך עם זאת עם קורטוב חדשנות ותנועה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא שנברג אז גיל שוחט? "אלפא ואומגה"? "נוברים זה בזו כתולעת בפרי" - שורה מיצירה קלאסית? זה הסגנון שנמשך מאות שנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בין מחט לתחת? או במילים אחרות, למי אכפת מהמילים? מוסיקה זה מוסיקה זה מוסיקה. ליריקה איכותית יכולה להיות תוספת מבורכת לכל יצירה ווקאלית, אבל היא בשום פנים ואופן לא קריטית או בעלת סוג כלשהו של חשיבות בפני עצמה. קח מוסיקה דתית שכוללת סה"כ מספר משפטים לטיניים עתיקים של ליתורגיקה אפוסטולית ריקה מכל תוכן, ותסתכל איזה בנייני ענק באך בונה איתם. במילים אחרות, אתה פונה כאן לטפל ולא לעיקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי, אבל בעיני הליטורגיקה האפוסטולית (וגם הליטורגיקה שאינה אפוסטולית – לא ברור לי ענין השליחים כמאפיין בטיעון שלך) אינה ריקה מכל תוכן כלל ועיקר. מה שפרגולסי עושה עם השורות הספורות של Stabat Mater, מה שמוצארט עושה עם הלאקרימוסה (המלאכים בוכים, והטקסט מסכים), מה שהנדל עושה עם Unto us a child is born, כל אלו הם רגעים נהדרים של מוסיקה הקשורה *אינטימית* לטקסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאתה עצמך טוען כאן, התוכן והמשמעות נוצקים לתוך הטקסט באמצעות המוסיקה. מוצרט הלחין בלקרימוזה טקסט עתיק, הקטע האחרון של "שיר יום הדין" (Dies Irea), שנטחן עד דק אינספור פעמים על ידי אלפי מלחינים במשך מאות שנים. הטקסט עצמו מקבל את העוצמה שלו בהיותו מולחן בדיוק מתוקף העובדה הזאת - פשוט מכיוון שזוהי צורה מוכרת, מוסכמת, מקובלת ונפוצה. המאזין המיומן יודע למה לצפות ויודע בהתאם להעריך את התוצאה ביחס למטרה המוגדרת של הלחנת אותו הטקסט המסוים. טקסט מסוג כזה מקבל את הכוח שלו, בהיותו מולחן על ידי גאונים כבטהובן וכפרגולסי (היידה המיסה סולמניס. על גבול הבלתי אפשרי לביצוע, אבל בין האפוסים החדים והאפקטיביים ביותר של הלודוויג) מהשילוב בין עצם הפשטות שלו, לבין העובדה שהוא כל כך נפוץ ומוכר. זה טקסט דתי, וכך הרי בדיוק פועלת דת על הנוהים אחריה. אלא שלכוח הזה בקונטקסט מוסיקלי אין קיום בלי המוסיקה הגאונית שהזכרת, שמבוססת עליה. הרי איזו עוצמה יש לזוג המילים Kyrie, eleison כשהן עומדות בפני עצמן, ולא כיסוד פרימיטיבי לארכיטקטורה עתירת הפאר שיוהאן סבסטיאן בונה עליה בכזו עבודת נמלים של פוגה שמיימית ואולטרה-סנטימנטלית בת עשרה קונטרפונקטים במיסה בסי מינור? איזו עוצמה מקבלים המשפטים הספורים, הפשטניים עד זרא, של Requiem Aeternam בלי המלאכיות שיוצקת לתוכם המוסיקה השחורה משחור של מוצרט והמלאכיות רוויית הקסם של פורה? אין שם שום תוכן מילולי שעומד בפני עצמו, שום אמירה בעלת ערך פואטי. כמובן שזה לא אותו דבר כשאתה מזכיר את האורטריות של הנדל והפאסיונות של באך שהליריקה האפקטיבית והצורניות הפואטית המסודרת לתלפיות היא הלחם והחמאה שלהן. אבל כאשר מתייחסים לטקסטים של מיסות וצורות דומות שממילא משתמשות בטקסט בתור פלסטלינה ביד הקומפוזיטור שלרוב צריך להסתפק בקשר בסיסי וקלוש למדי בין הטקסט לצורה המוסיקלית והלחנים כשלעצמם (דבר שממילא מתבקש כאשר מדובר בטקסט שמישהו הלחין מאות פעמים לפניך, ובכל זאת אתה מנסה לכתוב משהו חדש וחייב לעבוד מתוך נקודת המוצא הזאת), וכאשר ממילא מסננים את המסרים הפשטניים והחוזרים על עצמם עד אינסוף של הליתורגיקה הנוצרית על כל צורותיה, אתה נשאר עם מעט מאד תוכן ביד. בלי באך ופרגולסי ודומיהם, אין על מה להסתכל שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהי דעתכם על יצירות שבהם הטקסט ניכתב במיוחד עבור המוזיקה, או להפך, אני מתייחס במיוחד לאופרות אם כי כאן ברור שהטקסט לא יכול לעמוד לבד אבל לעיתים קרובות המוסיקה יכולה לעמוד בפני עצמה ללא הטקסט. מצב דומה בפופ או רוק, ואם נעזוב לשניה את הפיזמונאות, קיימים שירי משוררים שניכתבו מלכתחילה כדי להיות מולחנים, או אפילו כאלה שאומצו בדיעבד. ברור ששירי לאה גולדברג או חלפי עומדים בפני עצמם בתור טקסט בעל משמעות, למרות שהרבה מאיתנו מתוכנתים ללחן של השיר. יתרה מזו, מה בדבר יצירות שבהם הטקסט משמש, בנוסף ליציקת התוכן העלילתי, הגותי, דתי וכיוב' הוא משמש חלק בלתי נפרד מהמוסיקה, מתווה אחת הן מצד תוכנו המשולב בכוונה במוסיקה והן מבחינת האליטרציה. למשל המוסיקה והטקסט הוואגנריאני שנכתבו בתשומת לב מרבית למבנה השפה, בחירת מילה ספציפית מתוך כמה אפשרויות, תוך התאמה לרגע הדרמטי, הרגשי, העלילתי או הפסיכולוגי של האופרה, תוך שילוב אופטימלי עם צבע, טונליות וכו' של המוסיקה. (הייתי חייב להשחיל אותו איכשהו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמהני, מה גורם לך לקבוע ש"הנוער הצעיר מאוד מחובר לנעשה" בתחום המוסיקה הקלאסית? מהקביעה נדמה כאילו *רוב* הנוער הצעיר מעורה במוסיקה הקלאסית, ולו כחובב פאסיבי. נדמה לי (ואין לי כל תימוכין פרט להתרשמות אישית) שאין זה כך, ואשמח ואתעודד אם תציגי נתונים התומכים בקביעתך. אני גם לא בטוח במידת היות המוסיקה האלקטרונית בה זלזלת ("אבו אל מעורטוף או אין לי מושג מי", השווי לאמירה ההיפותטית "איזו סימפוניה של וולפגאנג לודויג שופן או אין לי מושג מי") בת חלוף ("מחר יאבד עליו הקלח". יש לכתוב "כלח", אגב). אמת שזרמים רבים במוסיקה הפופולארית באו והלכו (הדיסקו, למשל, וטוב שכך), אך דווקא המוסיקה האלקטרונית מפגינה שרידות ואף התפתחות מרשימים בינתיים. גם כאן אשמח לקרוא את דעתך בנושא, במיוחד בהתחשב בתחום לימודייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיסקו לא מת ולא ימות לעולם! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמעט נקרופיליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד הרב שניאורסון מליובאוויטש שליט"א! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשיב לך במקומה, לפי דעתי כמובן: 1. אתה צודק, רוב הנוער אינו מעורה בחיי המוסיקה הנקראת 'קלאסית' בארץ, אבל בהחלט יש 'דור המשך'. 2. כבר למעלה מחמישים שנה פועל כיוון יצירה מעניין ורב התעניינות שהתפתח בדרמשטט של שנות החמישים, במסגרתו נכתבו יצירות טובות מאוד ופחות טובות, והוא יכול להכנס גם לקטגורית המוסיקה הקלאסית וגם לזו האלקטרונית. כעקרון, לדעתי, הסגנון לא מצביע על האיכות. רמתם האומנותית של שירים רבים של יהודית רביץ לא נופלת מיצירות קלאסיות רבות, ועולה על כמה מהן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |