בתשובה לערן בילינסקי, 11/07/01 10:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אנסה שוב: המתנגדים לנגינת ואגנר לא מוכנים שאף אחד יאזין לו, לפחות לא במסגרת כמו פסטיבל ישראל השייכת לכולם – כולל לרוב המעוניין להאזין לואגנר. לעומתם, בארנבויים לא כופה על איש להאזין לואגנר. זה מה שעושה את העמדה שלו ליותר טעם אישי באומנות מאשר לעמדה פוליטית. רק המתנגדים לו גררו אותו לפוליטיקה למרות שה*עמדה* שלו נשארת אומנותית. וכמו שאמרתי, יכול להיות שמישהו לא רוצה להיות מזוהה עם הטעם האומנותי של בארנבויים, במקרה הזה הוא דווקא כן ידע את דעתו על המוסיקה של ואגנר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבא נעדן את הטיעון שלי: אני בעד השמעת ואגנר בישראל ונגד כפיית המיעוט על הרוב במקרה זה. אני נגד כפיית תמיכה בנגינת ואגנר (על ידי תרמית, כפי שעשה מר בארנבויים) למי שאינו מעוניין בכך מסיבות השמורות עימו. מר בארנבויים התחייב בפני הנהלת הפסטיבל שלא לנגן מיצירות ואגנר, וזה מה שדווח לקהל בתוכניית המופע (כמובן שלא דווח מה לא ינוגן אלא מה כן ינוגן). מר בארנבויים יכל, עקב הדרישה שלא לנגן את ואגנר, לבחור שלא להופיע ובכך להביע מחאה כנגד הניסיון לצנזר אותו. מר בארנבויים ניגן מיצירות ואגנר למרות הסיכום מראש עם הנהלת הפסטיבל והקהל (דרך התוכניה) ובכך הפר את החוזה הלא-כתוב (או שמא היה כתוב) בינו לבין מאזיניו. עניין הויכוח בשאלה האם יש לנגן את ואגנר, מה דעתו של מן-דהו על ואגנר, מה דעתו של מן-דהו אחר על בארנבויים אינו מהעניין כאן. העניין הוא הפרת ההבטחה של מר בארנבויים להנהלת הפסטיבל ולקהל המאזינים. הבטחה שרמס בשתי ידים גסות כאשר פנה לקהל באותה שאלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |