בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 17/02/05 22:03
יש לי תחושה 282489
לא ברור לי למה מישהו יחשוב ש"חייבים". ישנו כמובן הלחץ החברתי להוליד, במיוחד בישראל; אבל אני מקווה מאוד שמי שיחסו לילדים הוא כזה תגובה 282339 או סתם לא מעוניין להתמסר לגידול של יצור אנושי חדש, לא ייכנע ללחץ החברתי הזה. אני מקווה גם שאותם אנשים שלא מעוניינים בילדים יביעו את התחושה הזו בגלוי, יילכו אחריו ולא יביאו לעולם תינוק לא רצוי רק מפני ש"חייבים".

(כן, התגובה שלי לא ממש מתייחסת לשאלה שלך, אני יודעת. אז לפרוטוקול - קשה לי לחשוב על מישהו שהוליד ילד מטעמים אלטרואיסטיים, לבד מאותו זוג הורים שהוליד ילדה בריאה כדי שתשמש תורמת מח עצם לאחיה החולה. וגם זו דוגמה מאוד יוצאת דופן, שהתאפשרה רק בשנים האחרונות, בגלל יכולות טכנולוגיות חדשות).
אחריו= אחריה 282495
יש לי תחושה 282505
שאלה מעניינת היא האם נשים מרובות ילדים ששייכות למגזר הדתי אכן מעוניינות בכל אותם ילדים בגלל אושרן, או שמא בגלל שזו "מצווה"? כמובן ששני אלו קשורים בקשר בל ינתק - מי שמקיימת את המצוות מובטח לה אושר גדול וחיים ברקיע השביעי, אז השאלה מתייחסת רק למתי המעט(ות?) שקיום מצווה לא מסב להן אושר אינסטנט.
יש לי תחושה 284207
זה מורכב בהרבה. מהו אושרן? אמונה שלמה בכך שמשהו הוא הדבר הנכון לעשות, הוא גם סוג של אושר (גם בלי לדבר על שכר המובטח ברקיע השביעי). ובכלל, השאלה מהי משפחה 'גדולה' או 'קטנה' היא בכל מקום שאלה חברתית. בישראל משפחות של שלושה ילדים הן סטנדרטיות. בשבדיה הן מרובות ילדים. יש מי ששני ילדים נראה לו די והותר, ואני מכירה גם כאלה שנכנסו לטיפולים בשביל ילד רביעי וחמישי.
מהו 'המינימום ההכרחי' שצריך לתת לכל ילד, ושאחרת לא אחראי ללדת? אוכל ותרופות? חוג פסנתר? השכלה גבוהה? חופשת סקי כל שנה?
יש לי תחושה 284479
נשים לא מחוייבות במצוות פרו ורבו. רק גברים.
יש לי תחושה 284485
על אחת כמה וכמה, אם כן.
יש לי תחושה 284488
רק שמתוך היכרות עם נשים דתיות, אני לא בטוחה כמה מהן מודעות לזה שהן לא חייבות בקיום המצווה.
יש לי תחושה 289902
הן כן. בדיוק כמו הגברים. בן אחד ובת אחת.
יש לי תחושה 290059
תגובה 117188
יש לי תחושה 294868
הו לא. נשים *אינן* חייבות במצווה.
יש לי תחושה 284545
בלי להתחייב לגבי כולן, התחושה שלי היא שהרוב מעוניינות ''בכל אותם ילדים''. המחוייבות הדתית בהבאת ילדים לעולם היא ''עדינה'' יחסית. אשה שרוצה בכך יכולה לקבל היתרים למניעת הריון די בקלות. ממה שאני רואה מסביבי, הרוב הגדול של הנשים רוצות מאוד את הילדים, גם בגיל מבוגר יחסית. יש מהן שמוכנות למאמצים, ואפילו לטיפולים הורמונליים, כדי לקבל את הילד התשיעי והעשירי.

באופן אישי, הייתי מאוד מאושרת מכל ילד שקיבלתי. אולי היה לי מזל שהקצב בו הם הגיעו התאים לי, והייתי כבר מאוששת מהלידה הקודמת. בלידות האחרונות, אני חייבת להודות שכבר ציפיתי להריון קצת בחוסר סבלנות. כאשר היה מרווח של כמעט שלוש שנים בין הלידה וההריון הבא, הייתי קצת בלחץ. יש הרבה הנאה בטיפול בתינוק דווקא (לא שמפסיקים לאהוב אותם אחר כך...), התלות המתוקה, האהבה חסרת התנאים, שמבוטאת בצורה כל כך ישירה, גופנית, ופשוטה, היא בכל זאת משהו שמתגעגעים אליו. גם תהליך הגדילה המהיר של התינוק מאוד יפה בעיני.

לדעתי תהליך גידול הילדים הוא תהליך מאוד מהנה בבסיסו. כמו כל מערכת יחסים אנושית, הוא מאוד מורכב, ואפשר לקלקל אותו די בקלות. אבל אם מצליחים לתת לזה לצמוח נכון, זה ממש כיף. אפילו בשלבי טריקת הדלתות של גיל ההתבגרות, ועוד יותר בשלב בו הילדים הופכים להיות בני אדם בוגרים, והיחסים הופכים להיות על בסיס יותר שיויוני.

יתכן שזה שגדלתי במשפחה גדולה, בה היו ילדים מטווח גילאים גדול, אפשר לי לקלוט באופן אינסטנקטיבי הרבה אינטראקציות של הורים-ילדים, ולא הייתי צריכה להמציא את הכל מחדש, כאשר הפכתי לאם בעצמי, ולכן החיים ההוריים שלי קלים יחסית. אני מקווה שאני מספקת את ה''בית ספר'' הזה גם לילדי.
יש לי תחושה 284570
כלומר, לדעתך הסיבה לריבוי הילדים במגזר הדתי לא נובע מקיום מצווה זו או אחרת, אלא הוא בעיקר תוצר של אינרציה (מי שגדל בבית מרובה ילדים יש סבירות גבוהה יותר שיקים כזה בעצמו)?

(כמובן, עוד נימוק מתבקש הוא שבמגזר הדתי פחות נשים יוצאות לעבוד).
יש לי תחושה 284576
לפני שנים ביקרתי במחלקת יולדות שבה שכבו תשע נשים באותו חדר, וביניהן כמה נשים חרדיות. השיחה שהתנהלה שם הלכה בערך ככה:

יולדת חילונית: איזה לידה זאת אצלך?

יולדת חרדית: שמינית, ברוך השם.

כמה יולדות חילוניות: וואו! שמינית?!

החרדית: מה?... זה כלום... לשכנה אחת שלי יש אחת עשרה ילדים, ולעוד אחת, גרה קצת יותר רחוק, שלוש עשרה, היא התחילה יותר צעירה ממני...

(המספרים כולם בלשון נקבה. היו גם יולדות חרדיות שסירבו לנקוב במספר ילדיהן המדוייק מפחד עין הרע)

חילוניות במקהלה, כולל המבקרות: וואו וואו וואו! אבל זה נורא קשה!

חרדית אחרת: מהההה, *זה* סיפור גדול? אצלי זה לידה תשע ברוך השם, אבל יש לי גיסה שיש לה חמש עשרה ילדים, התחילה צעירה גם כן, שתהיה בריאה, ואני יודעת על אחת שיש לה שבע עשרה, אבל זה באמת לא כל כך רגיל אצלנו, שבע עשרה...

וכך הלאה, בערך באותו נוסח, לאורך רוב הזמן שישבתי שם. מוטיב חוזר: "התחילה צעירה, שתהיה בריאה".

מסקנה אישית שלי, או לפחות תחושה, מאותה שיחה: יש שם, אולי לא בחברה החרדית ככזאת, אבל לפחות בין הנשים לבין עצמן, איזשהו עניין תחרותי, סמוי או גלוי, למי יהיו הכי הרבה ילדים, מי הולדנית שתהיה לאגדה עוד בחייה - ומי התחילה הכי צעירה. זה בטח לא השיקול היחיד, אבל זה שיקול, בין אם מודע או לא.
יש לי תחושה 284577
לא מדוייק. ביהדות יש התייחסות חיובית מאוד להולדת וגידול ילדים. הולדת ילד היא דבר טוב שקורה לך, מתנה שאתה מקבל. אמנם המצווה פרופר היא יחסית מצומצמת (בן ובת), אבל היחס הכללי הוא מאוד חיובי ומעודד.
בכלל, אני חושבת שלאנשים מאמינים גם לא יהודים יש יותר ילדים (יש לי קצת פילוסופיות על זה, אבל אחוס עליך).

האינרציה היא המקרה הספציפי שלי. אני חושבת שמי שגדל בבית מרובה ילדים, יהיה לו קל יותר לגדל כזה בית בעצמו. אבל יש לי הרבה חברות ומכרות שיש להן משפחה גדולה, שגדלו בבית עם שלושה ארבעה ילדים. כך שזה לא מחייב.

לגבי יציאה לעבודה, דווקא לא נראה לי. במגזר הדתי, וגם החרדי חלק גדול מהנשים יוצאות לעבודה. אמנם רבות עובדות בהוראה, זה נוח יותר עם ילדים קטנים, אבל היום הדברים משתנים ויש מגוון של עבודות בהן הנשים הדתיות /חרדיות עובדות. מהיכרותי את המצב אצלי והסביבה שלי לעומת המצב אצל חברי לעבודה החילוניים, הרושם שלי הוא בחברה הדתית יש יותר אפשרויות להסתדר עם הילדים והעבודה, מאשר במגזר החילוני. אפילו מצד המשפחות היותר גדולות, המאפשרות מגוון אפשרויות של לקחת את הילדים מהגן, לשמור עליהם כשהם חולים, עזרה בזמנים לחוצים ועוד.
יש לי תחושה 284591
למיטב ידיעתי, יהודים דתיים בארצות ניכר לא מתקרבים אפילו למספר הילדים של המשפחות הדתיות בישראל, כך שהאמירה שלך לגבי ''אנשים מאמינים'' לא ממש מתאימה למציאות.
יש לי תחושה 284604
האם הפילוסופיות בקשר לזה שלגויים מאמינים יש יותר ילדים קשורות לרצון שלהם להפוך את היהודים למיעוט לא משמעותי? (נדמה לי ששמעתי מאמינים דתיים מדברים על זה פעם)
יש לי תחושה 285125
בכלל לא. זה קשור לכך שאנשים מאמינים מכל הדתות מרגישים שיש מטרה לחיים, ושהם חלק ממשהו רחב וגדול יותר מהם עצמם, לכן יש להם את המוטיבציה והעניין להביא עוד חיים לעולם, כהמשך לתחושה הזאת.
יש לי תחושה 285214
או, לחלופין, באותה מידה של רלוונטיות, אפשר לטעון שדתיים מאמינים בכמות ולא-מאמינים מאמינים באיכות.

(רוצה לומר: גם אנחנו חשים שיש מטרה לחיים שלנו, פשוט אנחנו לא חושבים שהמטרה היא חיצונית לנו, אלא נובעת מעצמנו)
יש לי תחושה 284578
מה בדיוק ההבדל כאן בין המגזר הדתי והמגזר הלא דתי? כמות הילדים היא פונקציה חברתית - של אינרציה ושל נורמות סביבתיות.
יש לי תחושה 284617
זה מה שאני שואל, מה ההבדל. הרי בפועל ידוע לנו שקיים הבדל כזה (בין המגזר היהודי הדתי והמגזר היהודי החילוני). התשובה שלך לא מפרטת מספיק, כי אלו ה''נורמות סביבתיות'' שעליהן אני שואל מלכתחילה.
יש לי תחושה 284646
חשבתי שאתה מתנסח במושגי תכלית (קיום מצווה), בעוד שאינרציה חברתית היא מושג סיבתי. לא משנה.
יש לי תחושה 284631
ממרום נסיוני כאם מזה חודש, אני רואה למה את מתכוונת. יש משהו ממכר עד ממסטל באהבה של תינוק רך, בתחושה שהוא מעביר לך שאת כל עולמו ומושלמת ככזו. כמו כן, אני רואה איך הנינוחות (לפחות כלפי חוץ) שבה אמא שלי גדלה אותנו (ואנחנו רק שניים) מקילה עלי מאד את הצד הנפשי באימהות. אי לכך, אני יכולה לראות איך מישהי שגדלה בבית מאושר ומרובה ילדים תצליח במשימה כזו יותר בקלות ממני, למשל, גם אם היו לי תכניות מעבר לגוזל הנוכחי ויום אחד אחותו הקטנה..
יש לי תחושה 285091
עוד תראי, זה יהיה עוד יותר כיף כשהילד יתחיל להגיב יותר ואת תרגישי שזה לא בובה משוכללת, אלא בן אדם קטן עם רצונות משלו, ועם דרכים מתוחכמות ומתוקות להפליא להשיג אותם.
התקופה הראשונה אצלי היא מן גילוי, אני מסתכלת המון על הילד, וכאילו מפנימה אותו. אחר כך זה כמו התאהבות, מן שמחה שמתפשטת בכל הגוף בכל פעם שאני נזכרת שיש לי אותו, שלא לדבר על הטיפול, ההנקה החיבוקים ושאר שמחות.

אני מכירה נשים שעברו/עוברות עם הילדים שלהן את התהליך הזה כמוני. האהבה והשמחה שלהן מילדיהן מאוד גדולה, וגידול הילדים אצלן, על אף שיש קשיים ודאגות פה ושם, הוא תהליך שמח טוב. מה שאני לא מצליחה להבין זה למה הן לא רוצות יותר משניים? (אצל אחת זה הגיע לשלושה). למה? זו לא בעיה כלכלית, ולא שום בעיה ממשית אחרת. הם מסתדרים עם הילדים, הם טובים ומוצלחים, היחסים בין ההורים טובים. בקיצור, למה לוותר על הדבר הנפלא הזה שנמשך לכל החיים? זה מדהים אותי איך המוסכמות החברתיות עובדות כנגד התחושות הטבעיות והרציונליות.
בקיצור, אל תצטמצמי רק בגוזל ואחותו...ובינתיים, תיהני ממנו בכל רגע אפשרי. זה הזמן שלך להיות אגואיסטית!
יש לי תחושה 285160
למה רק שניים? כי זה נראה לי הגודל הטבעי של משפחה. בדיוק כמו שלך זה נראה פחות מדי, מה שבעיניך גודל הגיוני נראה לי מפחיד. והאלמנט הכלכלי כן קשור, וכמות הזמן הפנוי (אני כפעוטה ביליתי שעות נפלאות עם אמא - רק שתינו - שאחי כבר לא קיבל. הוא קיבל זמן עם אמא ואחות, שאני מניחה שהיה טוב באותה המידה, אבל זו עדיין חוויה מעצבת שלי שאני רוצה להעביר הלאה.), אבל בעיקר התפיסה של משפחה. לזוגי, אגב, שהוא בכור משלושה, שלושה נראה המספר ההגיוני. ולא סתם, אם מתחקרים אותו לעומק מגלים שהמודל שיש לו בראש הוא בדיוק מה שיש להורים שלי - שנים כשאתה עוד צעיר, ואחרי שהם גדלים בנימין אחד בשביל לשמור על רוח הנעורים (אחיו הקטן בן 16). בחברה החרדית הרעיון של אנשים שהם סבים אבל יש להם עוד ילדים בבית הוא רגיל מאד, אבל אנחנו לא מכירים אף משפחה ממכרינו שכך אצלם.
ועכשיו תסלחי לי, יש גבול ליכולות ההקלדה שלי עם גוזל מחלים משפעת ביד אחת וחתול על הברכיים.
אימהות בעידן של חרדה 282524
איך שראיתי את העמוד הראשון של ה NYTBR, הראתי אותו לבעלי העניין שבמשפחה (כולל בני שהראה עניין בכותרת), ופרוצלינג חשבתי עליכן, בנות האייל. במאמר שכותרתו "מלכודת לאמא," ג'ודית שולביץ סוקרת בהרחבה את הספר של ג'ודית וורנר "שגעון מושלם." שולביץ כותבת שוורנר מקווה שהביקורת אותה היא מותחת בספרה על אמהות בסגנון אמריקאי, תגרום לנשות המעמד העליון הלחוצות של המאה ה-‏21 את מה שבטי פרידמן עשתה באמצעות ספרה "המסתורין הנשי" לנשים חסרות התעסוקה של המאה ה-‏20.

לעיונכן:
אימהות בעידן של חרדה 282583
יש פה קצת סלט - עד כמה שהבנתי מהחלק הראשון, הספר מתייחס לשילוב ייחודי של מרכיבי אמהות שקיים בעיקר בארה"ב, ולכאן הוא מגיע רק טיפין-טיפין: שילוב של חצאי פרקטיקות מ"עיקרון הרצף" (שינה עם הילדים במיטה משפחתית), לחץ מטורף להישגיות (בייבי איינשטיין ודומיו) והצורך "להעסיק" ו"להפעיל" את הילדים כל הזמן בפעילויות יצירתיות מאולצות.

שני הרעיונות האחרונים, אגב, סותרים את העיקרון הראשון. ובכל זאת כנראה שהשילוב הזה מתקיים בארה"ב, לפחות במעמדות מסוימים.

שאלה נוספת היא: האם אמא שבוחרת להאט/לעצור את הקריירה ולהישאר בבית עם הילד מבצעת אקט של "הקרבה עצמית" כמו שמנסח המאמר, או שזו פשוט הבחירה שלה? הרי במילכוד של אמהות/קריירה תמיד יהיה צורך לבחור או להקריב *משהו* - אי אפשר לטעמי לשלב את שתיהן באופן מושלם, אלא רק בפשרות בלתי פוסקות.
פשרה אופציונלית 284404
על תפקידה הייחודי של האם במשפחה.
יש משפחות בהן האב עובד שלושה ימים בשבוע מהבית והאם גם, או האב חוזר מוקדם והאם לא, או סתם מעורבות שני ההורים באופן שווה. במשפחות חד-הוריות, אני מניחה, הפשרות אכן חייבות להיות של ההורה היחיד.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים