בתשובה ליונתן נבו, 24/02/05 20:41
אוסף של א-טיעונים 283681
אבל כאן אנחנו מגיעים למה שלא הבנתי מלכתחילה: אם הם לא מסוגלים לבחור אפילו את מי שיבחר עבורם, איך נקבע זה שקובע עבורם? אתה אומר "אנו מפקיעים מקצת מיכולת חלק מהציבור להרוויח..." מי זה "אנחנו", הפילוסופים של אפלטון? מי קובע את "אנחנו"? חס ושלום שהציבור יעשה את זה, הרי אמרת בעצמך שאתה בספק אם יש להפקיד בידי האנשים את הבחירה באיזה מומחים לבחור. אז על כושר בחירתם את המומחים הם לא יכולים לסמוך, אבל על כושר בחירתם את מי שבוחר עבורם את המומחים הם יכולים לסמוך? יש כאן בעיה בסיסית של "מי ישמור על השומרים" ולא ברור לי איך אתה פותר אותה.

במנגנון הדמוקרטי הקיים, הפתרון (הצולע) הוא "אם הרבה אנשים בחרו במישהו, כנראה שהוא בסדר". וזה פתרון צולע כי א) ברור שאם הרבה אנשים בחרו במשהו זה בכלל לא אומר שהוא בסדר וב) על בסיס "הרוב יודעים יותר טוב ממך" אתה קובע עבור מישהו עבור תחום מסויים, ואפילו יהיה מומחה בתחום מסויים, שההמון יודע יותר טוב ממנו מה עליו לעשות ועל מי עליו לסמוך.

אשמח אם תאיר את עיניי בנקודה הזו. אם הפתרון שלך הוא "זה חרא, אבל אין מה לעשות בתחומים מסויימים (כמו צבא)" קרוב לודאי שאסכים איתך, ואז באמת הסכמנו על העיקרון ואנו מתמקחים על המחיר (מה בדיוק התחומים) ואולי אפשר לעשות ממך שוקחופשיסט לתפארת.
אוסף של א-טיעונים 283682
לא, לא, כפי שהסברנו באחד מהדיונים באתר האייל הקורא לשוק חופשי, שיטת הבחירות הדמוקרטית לא נועדה לבחור את הטוב ביותר או את הטוב, אלא לאפשר את החלפת השלטון מעת לעת באופן חצי-אקראי תוך סיפוק צרכי האזרחים לחשוב שהם משפיעים על המתרחש.
אוסף של א-טיעונים 283713
הממ. ובכן, גם בתחומים בהם המומחה מתערב אין פירושו שהוא כופה על כולם דרך מסוימת. הוא משנה את השוק, אך לא קובע אותו. לדוגמה, המדינה קובעת מחירי מקסימום ללחם אחיד ולמוצרי חלב אחדים, אך לא למוצרי מזון אחרים.

את בעיית "מי ישמור על השומרים" איני יכול לפתור אלא בהצעה לחלק את הסמכויות. לא לתת רק בחירה ישירה על בסיס קריטריון כלכלי (שוק), אלא גם בחירה עקיפה על בסיס קריטריון פוליטי (ממשלה), כאשר מעל שניהם מרחפת בכל עת הביקורת השיפוטית. מושלם? לא, בוודאי שלא. עוד עשוי לבוא יום בו אנשים יחתרו פחות לשיטות משטר 'מושלמות' ויותר לכאלו שמזיקות לאנושות באופן מינימלי.

אגב, יכול להיות שאני שוקחופשיסט לתאפרת בהכחשה, כי ה'מחיר' עליו אנו מתמקחים הוא תלוי תרבות ותלוי בכלל במהי הגדרתנו לצורך במדינה. אילו הייתי מגיע מעולם ערכים בו חירות האדם עומדת מעל לכל, אפשרי שהייתי כזה.
אוסף של א-טיעונים 283714
אני עדיין לא מבין למה הקריטריון הפוליטי תורם לנו או רצוי. הסכמנו כבר שאי אפשר לסמוך על האנשים לבחור את הדבר הנכון עבור עצמם, והנה אתה פונה לקריטריון שלא רק דורש מאנשים לבחור עבור עצמם, אלא גם מגביל מאוד את יכולת הבחירה שלהם (פתק אחד) וגם מאוד חשוף לשיקולים לא ענייניים (דמגוגיה) - שני דברים שדי מבטיחים שהם לא יהיו מסוגלים לבחור בחירה שמתאימה להם באמת. כמו שאנחנו רואים מהטרוניות של אנשי ימין שבחרו בשרון, יש בבחירות פוליטיות הימור גדול של המצביע וחוזה שאף אחד מנבחרי הציבור לא ממש מתחייב לקיים אותו. במה זה עדיף על מתן האפשרות למישהו לבחור בשביל עצמו מי יהיו המומחים שלו?

קביעת מחיר מקסימום ללחם היא בהחלט כפייה של דרך מסויימת (מחיר מקסימום) על כולם, רק בתחום צר למדי (מחיר הלחם). אבל האם לא כופים מחיר זה לא כדי לבחור עבור האנשים מה הם יאכלו, אלא כדי "להקל על השכבות החלשות"? שים לב: אל תערבב את שני הטיעונים הללו. על השני אפשר להתווכח על מחר עם חכות ודגים, אבל יותר מעניין אותי כאן הטיעון של "לא יכולים לבחור עבור עצמם".

בינתיים אני נוטה להסכים יותר עם האלמנה מאשר איתך באשר למשמעותן האמיתית של הבחירות.

וגם אני לא חותר לשיטת ממשל "מושלמת", כי כאלו לרוב מסתיימות בכמה מיליונים מתים ואיש נחמד עם שפם שנחשב לקדוש על שהרג אותם. אבל כלל לא ברור לי שבחירות גורמות *פחות* נזק מאשר מתן חופש רחב יותר לאנשים לבחור עבור עצמם.
אוסף של א-טיעונים 283719
על הטיעונים המצויינים של גדי הייתי מוסיף שלא רק שתרומתו של הקריטריון הפוליטי כשלעצמו לאיזון התמונה איננה ברורה, לא הוגדר כאן שום אמצעי שחוסם את העוצמה הכלכלית מלתפוס את מוקדי הכוח הפוליטיים - השומרים על השומרים עשויים להתברר כאלו שמהם אנחנו נשמרים.
אוסף של א-טיעונים 283735
עצם הבחירה בחכה מסוימת או ולא בחכה אחרת (לדוגמה: סבסוד לחם אחיד ולא עג'מה או לחוח') היא סוג של כפייה ערכית, שבה אדם אחד בוחר עבור אחרים באיזה שוק עדיף להתערב, עד איזו רמה ובאילו תנאים. יותר לעניין - כפיית מחיר מקסימום למוצר מסוים צפויה לגרום למחירי מוצרים אחרים לעלות (בנסיון לתת לתמהיל המוצרים יותר רווחיות), ומכאן - היא תגרום לכפייה מסוימת (או אולי נכון לומר - לחץ כלכלי מסוים) על השכבות החלשות לצרוך מוצר זה ולא אחר. אגב, לא חייבים להשתמש במרכאות סביב הביטוי הזה.

יש לציין - לא טענתי שאנשים אינם יכולים בכלל לבחור עבור עצמם, אלא שהם לא יכולים לבחור *הכל* עבור עצמם, ופנייתם החוזרת לעבר מומחים היא סוג של העברת הבחירה.

"אני עדיין לא מבין למה הקריטריון הפוליטי תורם לנו או רצוי...במה זה עדיף על מתן האפשרות למישהו לבחור בשביל עצמו מי יהיו המומחים שלו?"
ראשית, אני די משוכנע שחסרונות השיטה הפוליטית קיימות גם בבחירה מהסוג השני. החולה הכרוני יתקשה לעבור רופא/קופ"ח אם אינו מבין בנושא, ובמקרים מסוימים הבחירה עשויה להיות מוגבלת לא פחות מפוליטיקה (עיתונים יומיים, לדוגמה).
שנית, העדיפות היא בעצם שניות יכולות הבחירה. דרך אחת מאפשרת לאנשים לבחור את ה"שומר" שלהם באופן מסונתז עם שאר הבחירות בצורה שתיצור 'גוף שומר' כללי (ממשלה) והדרך השניה היא לתת לכל אחד לבחור את שומרו בכל תחום כראות עיניו. לאמור - פיזור כח. אל תיתן לממשלה לשמור על הכל ואל תיתן לשוק לשמור על הכל. למה לא לתת לשוק? כי שחקני השוק מעוניינים רק ברווח מסחרי, וכאשר תינתן האפשרות לאחד מהם לפגוע באינטרס 'הנאור' (שמירה) מבלי שהצרכן יידע זאת ולהרוויח יותר, הם יעשו זאת. למה לא לתת לממשלה?
"אילו ניתן היה להטיל מרות על הנשמות באותה הקלות כמו על הלשונות, היה כל המולך מולך בבטחון ושום שלטון לא היה שלטון של אלימות... אולם, אי אפשר שיארע כדבר הזה...כי את זכותו הטבעית, או את יכולתו לשקול בדעתו דרך חירות ולחרוץ משפט על כל דבר ודבר, אין בידי שום אדם להעביר לאחר, ואף אי אפשר להכריחו לכך, שעל כן הממשלה על רוח האנשים מוחזקת ממשלת עריצות..."

מתעוררת כמובן הבעיה של יכולת גורמים חזקים בשוק (מישהו אמר חמש משפחות?) להחזיק את הממשלה בגרון ולשלוט בה בפועל, ובכך ליצור מנגנון מרבד שיחזק אותם. ובכן, כנגד זה אין לי הרבה פתרונות חוץ מהצעה לגופים אחרים לחזק את כוחם הכללי - ארגונים חינוכיים-פוליטיים, איגודים מקצועיים, ואולי הכי חשוב - כוחות פנימיים בתוך כלי התקשורת. אה, וכמובן, להפעיל כלים שימנעו הווצרות כח שולט חזק במגזר העסקי לאורך זמן, כגון מס ירושה (בואו נעמיד פנים שיש דרך להתמודד עם התחמקויות של מתנות בטרם מוות וכו' לצורך הדיון).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים