...ולרשעים לא תהיה תקווה 288419
לדאבוני (או שאולי למזלי) איני מכיר את כל הרשעים. הסתבר לי, באופן די מפתיע, שלא הייתי היחיד שהצביע לסאורון.

ולאלה ששואלים למה דווקא הוא צריך להפנות לא לנקודת המפגש עם סאורון, אלא לתגובות תושבי הארץ התיכונה במהלך הטרילוגיה - מה אין לנו שם? מתאבדים, בוגדים, שאפתנים, משת"פים בידיעה או באי ידיעה... בסופו של דבר רשע נמדד לא רק לפי עצמו אלא גם לפי השפעתו על פעולותיהם של אחרים. היטלר היה נראה לנו פחות רשע אילו לא היה מצליח לשכנע את העולם לתת לו להתחזק.

אה, ואם מישהו רוצה להיות חלק מהאופנה של "בואו נבין את הרשע", ילך נא לסילמרליון לאחר הפרקים הראשונים ויראה עד כמה צריר יכול להיות מסוכן...
...ולרשעים לא תהיה תקווה 288512
אני לא חושב שההשפעה היא של סאורון, או אפילו של הטבעת (אם כבר עוברים לסילמריליון, שם מאשימים ישירות את מורגות'), ואולי זה אפילו די מחמיץ את המסר של טולקין. אני חושב שטולקין מנסה להראות שהאויב האמיתי, המרושע והמסוכן ביותר, הוא לא בהכרח השר במגדל האפל שלו, אלא היצרים שיש בכל אחד מאיתנו, ושיגרמו לאסון אם ניכנע להם. מדנתור עד סארומאן, אני לא חושב שאפשר להאשים את סאורון במעשיהם - הם הביאו את זה על עצמם.
...ולרשעים לא תהיה תקווה 288571
אתה צודק. התכוונתי לרמוז את זה כשהפניתי לדיסוננס שבתחילת הסילמרליון, שנובע מיצרו של הרשע. כלומר כן, טולקין באמת מתמקד הרבה יותר ברוע הפנימי המקנן בתוכנו ופחות באיומים חיצוניים - היכנעותו של בורומיר לרצון לקחת את הטבעת מודגשת הרבה יותר ממותו בקרב, לדוגמה. ובכל זאת, גם הדמויות שלא נכנעות ליצריהן מדברות על יכולתו של סאורון לנטל את מחשבותיהם ורגשותיהם של אנשים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים