בתשובה ליעקב, 27/03/05 19:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כן, אבל נסיונות לצנזור ספרות עיונית אינם מפתיעים אותי כלל וכלל. לכל משטר (ולכל ארגון באופן כללי) יש סודות שהיו מעדיפים שלא לפרסם - ואם ניתן בידם הכוח למנוע את פרסומם, הם ישתמשו בו. השאלה היא בדיוק *לא* בנושא מניעת *מידע* מאנשים, אלא מניעת פרסום עמדות/ערכים שונים מאלו של השלטון. עמדתי האישית היא כי שלטון חילוני דמוקרטי לא ידרוש צנזורה על פרסום ערכים בספרים בדיוניים1. שלטון דתי, לעומת זאת, בהחלט עשוי לדרוש זאת. ודוק: שלטון דתי כפי שהוא משתקף מדתם של מרבית היהודים האורתודוכסיים בישראל, ולא שלטון דתי כפי שהוא משתקף מעמדותיך שלך שהן, מה לעשות, די נדירות בשטח. 1 סייג: כל עוד אין בספרים הללו משום הטפה לפגיעה בזולת, למשל ספר שמספר בחיוב על רצח יהודים על-ידי גיבורים אריים יפי תואר ובלורית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן, אחזור לנושא הדיון. האם ייתכן שהמדינה תתן דרוג ירוד לספרים בהם אמא הכינה ארוחה ואבא הלך לעבודה? לספרים בהם הגבור מתרפק על אבנים קדושות? בהם מובע זלזול בחיילינו הגיבורים ומפקדיהם המהוללים מהחווה הסינית? איך קרה שהדוגמא היחידה שנראית לך סבירה היא דוגמא הנוגעת לכפייה דתית? שלטון דתי כפי שהוא משתקף מרוב הדתיים איננו שלטון דתי אלא שלטון חילוני לקידום ערכים דתיים. רעיון הכפייה על ידי המדינה הינו רעיון חילוני, זר ומוזר לתורת ישראל. אולם מדובר על רעיון הקוסם לכל בן אדם שרוצה להשליט את ערכיו בכח הזרוע, וממילא הוא קוסם להרבה דתיים. אם נבדוק את אחוז החילוניים אשר תומכים בכפייה נמצא שהוא דומה לכמות הדתיים ואולי אף יותר גבוה. אם החילוניים יפסיקו להיות חובבי כפייה, גם הדתיים ירדו מרעיון עוועים זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה המסר של השיר? שם השיר: גברת עם סלים מבצע: אריק אינשטיין לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים, תראו איך היא תופסת את כל הספסלים: על ספסל אחד - סל עם לחמניות, על ספסל אחר - סל עם עגבניות, על ספסל אחד - סל עם גרעינים, על ספסל אחר - סל עם מלפפונים, על ספסל אחד - סל עם מרגרינה, על ספסל אחר - סל עם חומוס טחינה, על ספסל אחד - סל עם כל מיני, על ספסל אחר - סל עם עיתוני. ילד - מה פתאום אתה יושב - בבקשה תקום מייד! הלא גם הגברת צריכה ספסל אחד! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ההיפך. אבל לא. זה טריוויאלי מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעקב אתה אבא שעושה בושות? ברור שההפך. זה הסגנון הזה שנפוץ משנות ה-70 שהילד הוא לא יצור שצריך לחנך אותו אלא יצור פסיכולוגי שמותר לו להגיד מה שהוא רוצה והוא זה שיטיף מוסר למבוגרים. זו חיה שנהב שגם כתבה את מיץ פטל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה של חיה שנהב? זה לא מיץ פטל שהוא דווקא סיפור חינוכי מאוד. על מציצנות מטופשת ששכרה בצידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר שהבאת של חיה שנהב וגם אדון שוקו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |