בתשובה ליהונתן אורן, 03/04/05 17:44
ביקבי ראשון לציון 289851
לא התכוונתי במיוחד למה שהוא כתב אלא לגישה הכללית שתוחמת התרחשות פנימית - רגשות או מחשבות - מנגישות חיצונית. אני לא בטוח אם אפשר להגן על עמדה שמפרידה בצורה מוחלטת בין עולם הרגשות הפנימי לבין, נניח, אמפטיה או סימפטיה המאפשרות לנו נגישות למה שקורה לך בלב.
ביקבי ראשון לציון 289853
נראה לי מוגזם לייחס לאמפטיה או סימפטיה יכולת לאפשר נגישות לחוויות הראשוניות של הזולת. הן מאפשרות "משהו", לא ברור לי מה, כי זה מעבר להבנה או פרשנות אבל זה לא יכול להיות נגישות פנימית. כאילו, אני לא מרגיש שיש לי אפילו נגישות לחלק מחוויות העבר שלי עצמי בגלל שאני השתנתי. אז אדם אחר?

דרך אחרת שעולה על דעתי לאי הפרדה בין הפנימי לחיצוני היא לטעון שהשיח קובע את הסובייקט, אבל אפילו פוקו מדבר על מרווח מהשיח שבו היחיד מעצב את התייחסותו לעולם. בקיצור, בעיניי ההבחנה הזאת תקפה (וקצת חבל).
ביקבי ראשון לציון 289857
בשביל זה כתבתי "נניח סמפטיה," כי זה יכולת אחת שלנו לנחש או לדעת מה השני מרגיש (תחשוב על אמא שמאכילה את הילד לא רק כדי להפטר מהרעש אלא כי היא יודעת שהוא מרגיש רעב, או חולה, או שמח או כואב - אפילו אם הוא שקט, או במיוחד כשהוא שקט).

עוד נקודה - אותו "שיח פנימי" מתבצע באמצעות "כלים" (ביטוי לא מדויק, אבל ניחא) חברתיים, לא?
ביקבי ראשון לציון 289861
הכל טוב ויפה, אבל למעשה נראה לי ברור שזה לא עובד. אני יכול להזדהות עם אנשים מאוהבים ולחשוב שאני מרגיש את מה שהם מרגישים כי הייתי במצב הזה בעצמי, אבל למעשה זה לא נכון: מעולם לא קרה שבגלל ההזדהות הזאת הרגשתי בעצמי מאוהב במושא האהבה שלהם. גבול האמפטיה/סימפטיה הוא החוויות שלי.
ביקבי ראשון לציון 289989
טוב, בינתיים קרו כמה דברים. ראינו את צ'יטי צ'יטי בנג בנג, נזכרתי ברשע מרושע נוסף וגם, להבדיל אלף הבדלות, הדיון הזה (בתוספת שיחה שהיתה לי לא מזמן) הזכיר לי חוב לניצה שסומן בפייבוריטס שלי.

ברור שאין לי נגישות מיידית למה שעובר לך בראש, אבל אי אפשר לשלול לחלוטין נגישות לבידוד המנטלי עליו אתה מדבר. לכן כתבתי שקשה להגן על עמדה של עמדה המפרידה לחלוטין את עולמך הפנימי מהאפשרות שאדם מבחוץ יוכל לדעת מה קורה שם.

צריך אולי להשתמש בהסתייגות של פודור (שכתב בהקשר קצת אחר) ולומר שאפשר לדעת מה אתה חושב ומרגיש "בגבול מסוים של עניין to some interesting extent." ז"א, אם אנחנו רוצים "לקום מכורסת הפילוסופיה, ולהפשיל שרוולים," אפשר להראות שיש נגישות לעולמך הפנימי במסגרת העובדה שבני אדם אינם "איים," אינם יצורים מבודדים. הכושר או היכולת לדעת מה קורה לך היא חלק ממה שמאפשר את קיומינו כבני אדם, זאת משום שבני אדם חיים אך ורק בחברה (ואת זה הפילו' יודעים עוד מימי אפלטון), וידיעה כזו, אפילו אם לא מלאה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הזמניות שלה, היא זאת שמאפשרת ובונה את חיי האדם במסגרתם של יצורי אדם אחרים. זאת נקודת מבט סוציולוגית-פסיכולוגית (ויש כאלה שאומרים ביולוגית, בגלל הבסיס הגנטי לדבר הזה, אם הוא בכלל קיים) שאפשר לתקוף אותה, אלא שאינטואיטיבית אני יכול לחשוב על הרבה מקרים שמראים שיש משהו שכזה.

למשל. אני מכיר אותך אך ורק עקב הכתיבה שלך פה, ורק מהכרה שטחית שכזו אני יכול להסיק (מילה חשובה ביותר באופן בו פועלת המחשבה) שנפגעת כשקראו לך "פשיסט." יכול להיות שנפגעת קצת, יכול להיות שיותר, סביר להניח שנפגעת בפעם הראשונה יותר מבפעם השניה (בגלל ההפתעה, בגלל שהתרגלת בפעם השניה - ואני מתכוון ל"התרגלת" לא כליגלוג אלא כפרוש שיש לו מקור מחקרי).

"מצבים מנטליים" הם כנראה חלק מהפק"ל האונטולוגי שלנו, חלק מהדברים להם אנחנו מתייחסים כישים. יש הרבה חוקרים שטוענים שזה משהו איתו נולדים, ואם לא אז לפחות זו יכולת מולדת אותה התינוקת מפתחת, אותה "תאוריה של נפש" שיש לבני האדם. לפי זה ההתנהגות שלך, הכתיבה שלך, הדיבור שלך לא נתפס אצלי רק כתנועה מכנית במרחב, ויברציות קוליות באויר או סמלים פורמליים של שפה. אני יכול להסיק מתנועת הגוף שלך או ממה שאתה אומר/כותב על המצב המנטלי שלך. ראש וראשון, על הכוונה שלך (במיוחד כשזה נוגע לתקשורת מילולית), על זה שאתה כועס או שמח, כואב או יגע (טוב, כאן אולי קצת הגזמי). זהו מין מנגנון אבולוציוני של התאמה בין פרטי קבוצה של חיות - ובל נשכח, אנחנו סנטיאנט (רגש) לפני ספיאנס.

ברגע שחלק מעולם התפיסות שלי כולל מצבים מנטליים, אני יכול להשליך מזה שבני אדם (או חיות) נמצאים במצב כזה או אחר, כחלק מהמרקם של חיים בחברה (דבר שהוא בלתי נמנע).

פחות או יותר.
ביקבי ראשון לציון 290018
האמת היא שאין לי משהו מעניין להוסיף. נראה לי שאתה צודק.
ביקבי ראשון לציון 290145
הממ, בטח משהו לא בסדר פה...

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים