 |
כל הדיון הזה נע סביב השאלה הזו. נניח שמקבלים את הטענה (בעלת הסבירות הנמוכה, אבל זה לא משנה כל כך לעניננו) שסיפורי התנך מתארים אנשים ומקרים שארעו. ישנם כמה פערים חמורים שלא ניתנים להסבר. למשל, רק לאדם אחד היתה התגלות ישירה, ושאר האנשים שמעו עליה. הם לא שמעו ישירות ממנו אלא סיפור ההתגלות עבר דרך מעגלים של מתווכים. אדם אחד לא יכול לדבר לכמה מליונים בבת אחת, ואפילו הוא לא מסוגל לעבור מקבוצה לקבוצה ולספר לה. לכן הסיפור שהתגלגל מאדם לאדם, ויותר נכון מקבוצה לקבוצה, נחשף לעיוותים, שגיאות, טעויות, הוספות והשמטות שהן מטבע של כל שיחה בקבוצה.
פער חמור נוסף נובע מהעובדה שמשך כאלף שנה הסיפורים עברו בעל פה, מקבוצה לקבוצה, אשר חיו בזמנים ובמקומות שונים. המעבר של מידע מילולי רטורי שונה לגמרי מהצורה בה עובר מידע כתוב. הדרך בא אנשים קולטים ומעבדים מדיע אותו הם שומעים תוך כדי שיחה או אפילו במסגרת של לימוד בחדר, שונה לגמרי מהדרך בה עובר מידע כתוב. מידע שעובר מילולית חשוף לכל אותם עיוותים לעיל, ובנוסף הוא נתון ללחצים של שגיאות אשר נובעות מהטיות סטריאוטיפיות, הטיות שנובעות מדומיננטיות של מורה ומכל מני לחצים שונים הגורמים לשינויי משמעויות רציניים, להשמטה של פרטים והוספה של פרטים שלא היו בסיפור המקורי.
מעבר של סיפור בשמועה, על ידי דיקלום טקסט הנמצא אך ורק בזכרונם של אנשים ספורים בשבט, לא מאפשר אימות כנגד מקור כתוב (ויתכן בכלל שחברה חסרת כתב לא צריכה לדעת פרטים מאומתים; מספיק לדעת מה קרה בערך כדי להמשיך לנהל חיים תקינים).
תרבות חסרת כתב שונה לגמרי מתרבות בעלת כתב. אי אפשר להסתגר בקופסת הפרשנות של השיח הפנים-דתי מבלי לבדוק את הדברים מזוית ראיה רחבה יותר, רב-תחומית. למשל, הרעיון היהודי שהשפה ניתנה על ידי גוף חיצוני לאדם, ולכן האדם רק למד אותה ולא השפיעה על התפחותה, ומהצד השני השפה לא השפיע על התפתחותו התבונית-תרבותית של האדם, הוא רעיון העומד על חולות נודדים. אם שפה נוצרה מלכתחילה, מה עם מחוות גוף וקולות הגוף בהם ניתן להישתמש אם כדי להביע הרגשות פנימיות או כדי לתקשר עם אחרים. מדוע שליטה רצונים בשרירי הגפים, העיניים, הפנים, או פי-הטבעת כדי להביע את עצמינו, שונה שליטה רצונית בשרירי הדיבור?
ההשוואה לדתות אחרות, בקונטקסט הזה, היא די נואלת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש